1. ששת המשיבים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בעבירות רצח, קשירת קשר לביצוע רצח ועבירות בנשק, וזאת ביחס לאירוע מליל 8.10.05 בו נקטל חייל בעת בילוי במועדון "רוקו ביץ'" בחיפה. כתב האישום נגדם הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה ב-16.11.05. הם נעצרו עד לתום ההליכים, ומשלא הסתיים משפטם נעתר בית משפט זה עד כה לחמש בקשות של המדינה להארכת מעצרם בתשעים ימים, לפי הוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.
בפני בקשת המדינה להארכת מעצרם בפעם השישית. פירוט המעשים המיוחסים לששת המשיבים הובא בהחלטות הקודמות, ולא אשוב ואפרט (ר', למשל, בש"פ 9103/06 מיום 28.11.06, בש"פ 11111/07 מיום 16.21.07).
תמצית הדברים כמובא על ידי כבוד השופט א' א' לוי בבש"פ 8233/06 מיום 14.5.0 הינה, כי "כתב האישום מתאר מסכת קשה של אירועים, שראשיתה בהכנות מדוקדקות לפגיעה במאבטחי המועדון, על רקע מה שנתפס (על ידי המשיבים) כיחס משפיל בו נהגו הם במשיבים, וסופה - כך על פי המיוחס למשיבים - ברציחתו של חייל תמים שכל חטאו היה בכך שביקש לבלות את חופשתו הקצרה במועדון".
2. בטרם הדיון בבקשה זו הודיעו סנגוריהם של המשיבים 1 ו-5 על הסכמתם להארכת המעצר, ונוכח הסכמה זו הוחלט ביום 1.11.07 על הארכת מעצרם כנעתר בבקשה.
בישיבת 6.11.07 נדון איפוא עניינם של המשיבים 2, 3, 4 ו-6. סנגוריהם התנגדו להארכה נוספת של תקופת המעצר, נוכח העובדה שהמשיבים מצויים במעצר מזה כשנתיים, פרשת ההגנה טרם הסתיימה וסביר להניח כי משפטם לא יסתיים גם במהלך תשעים הימים הקרובים אלא יימשך מעבר לכך.
לטענתם, קביעת המחוקק בסעיף 61 לחוק, לפיה נאשם המצוי במעצר תשעה חודשים וטרם הוכרע דינו, ישוחרר ממעצרו - היא הנורמה והיא הכלל. הארכת מעצרו של נאשם מעבר לשנתיים תעשה פלסתר הוראה זו של המחוקק והמתווה הנורמטיבי שנקבע על ידו.
לטענתם, בשלב זה של הדברים משוואת האיזונים שבין חזקת חפותם של מרשיהם לבין עילות המעצר שבעניינם, מן הדין שתיטה לעבר זכותם לחרות בתנאי שחרור בערובה.
3. סניגורו של המשיב 2 מוסיף וטוען, כי עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של מרשו (בישיבת 24.10.07) כירסמה בתוקף הראיות הלכאוריות נגדו. לטענתו, המסקנה המתבקשת מאותה העדות מבססת טענת אליבי ראויה. גירסה זו, כך טוען הסניגור, תוסיף ותתחזק במהלך הישיבה הקרובה (7.11.07) בה יובאו עדי ההגנה מטעם המשיב 2.
גם בא כוח המשיבים 3, 4 ו-6 טוען - אם כי בשפה רפה יותר - לעניין תוקף הראיות הלכאוריות בשלב זה של ההליכים.
אקדים ואומר, כי טענות אלה לעניין תוקפן הלכאורי של הראיות מקומן איננו בגידרה של בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק, וכבר נפסק לעניין זה בהליך קודם בעניינם של המשיבים דנן, כי:
"במסגרת הדיון בבקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים, בית המשפט אינו שב ובוחן מחדש קיומן של ראיות לכאורה. נקודת המוצא בשלב זה של הדיון היא כי מתקיימים תנאי הבסיס לצורך מעצר. משמע, כי מתקיימת אחת או יותר מעילות המעצר וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה ... דרך המלך במקרה שבו ארעו התפתחויות ראייתיות אשר יש בהן, לדעת ההגנה, כדי לנגוס בראיות התביעה באופן שעשוי להאיר באור אחר את שאלת מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, היא פניה לבית המשפט אשר קיבל את ההחלטה הראשונית בדבר המעצר, בבקשה כי יעיין מחדש בהחלטתו על פי סעיף 52(א) לחוק המעצרים (ראו בש"פ 3956/99 מדינת ישראל נ' חדיף)"
(השופטת ע' ארבל בבש"פ 11111/07 מדינת ישראל נ' גץ ואח', 16.2.07, טרם פורסם).
4. באת כוח המדינה, לעומתם, מפנה לעילות המעצר המובהקות בעניין המשיבים העומדים לדין בחמורה שבעבירות, אשר נסיבות ביצועה הנטענות - והמוכחות לכאורה - מלמדות על המסוכנות המופלגת הנודעת מהם. בה במידה שרירה ותקפה בעניינם עילת המעצר בשל החשש הטבוע כי מואשמים בעבירות ובמעשים שכאלו יעשו כל שבידם להימלט מאימת הדין.
משפטם של המשיבים נמשך תקופה ארוכה, אולם הוא מתנהל בקצב ראוי ומשביע רצון. עד כה התקיימו למעלה משלושים ישיבות של הוכחות. פרשת התביעה הסתיימה, ובמהלכה נשמעו 68 עדים, ובמסגרת הסכמות דיוניות לעניין ראיות שונות התייתרה עדותם של עשרות עדי תביעה נוספים. הנאשם מס' 1 העיד, ופרשת הגנתו נסתיימה. הנאשם 2 העיד גם הוא, ובישיבת 7.11.07 תסתיים פרשת הגנתו. אותו יום אמורה להתחיל פרשת ההגנה של נאשם 3. בית המשפט קבע שלושה עשר מועדי הוכחות נוספים במהלך חודש זה וחודש דצמבר. בישיבות אלה תסתיים, קרוב לודאי, פרשת הראיות כולה, והצדדים יפנו לסיכומיהם.
באת כוח המדינה מוסיפה ומציינת, כי במהלך בירור המשפט עד כה נאלץ בית המשפט לבטל מועדי דיון רבים לבקשת מי מסנגורי הנאשמים (ולאחרונה את הישיבות שנקבעו ל-9.9.07, 10.9.07 ו-14.10.07).
5. האיזון עליו מופקד בית המשפט בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 נע בין הקוטב האחד של האינטרס הציבורי המתבטא בעילת המעצר ובמסוכנות הנודעת לציבור משחרורו של הנאשם, לבין הקוטב האחר - חירותו של הנאשם העומד בחזקת חפותו. וכך נבחנו הדברים על ידי השופט י' זמיר:
"באיזון הראוי שבין השיקול של מסוכנות לציבור לבין השיקול של חירות האדם, גובר בהדרגה המשקל של חירות האדם ככל שחולף הזמן, והנאשם, שהוא עדיין חף מפשע, נתון במעצר.
אכן, אפשר שמידת מסוכנות אשר יש בה כדי להצדיק את מעצר הנאשם עד תום ההליכים שוב לא יהיה בה כדי להצדיק את המשך המעצר של אותו נאשם, אף שנותר מסוכן לציבור, לאחר שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו טרם הסתיים.
... המשקל היחסי של השיקולים השונים בנסיבות המקרה, לפי הערכת בית המשפט, עשוי לשכנע את בית המשפט שגם אם המשפט מתמשך זמן רב, ללא כל אשם מצד הנאשם, המסוכנות של הנאשם גדולה עד כדי כך שמן הראוי להאריך את מעצרו פעם אחר פעם, עד שבית המשפט יפסוק את הדין" (בש"פ 4077/98 מדינת ישראל נ' צורני, פ"ד נב(3) 241, 243).