התקבלה בקשה לדחיית תובענה עקב קיומו של השתק פלוגתא

בקשה לדחייה ו/או מחיקת תובענה על הסף, על רקע טענת "מעשה בית דין" ו"השתק פלוגתא", הנובעים מהליך קודם שהתנהל באותו נושא בין הצדדים (ת.ק. 879/01 בבית משפט השלום בבאר שבע), וכן בקשה לחייב את המשיבה להפקיד ערובה להוצאות המבקש.

א. רקע ותמצית טיעוני הצדדים

1.  ענייננו בתביעה כספית בסך 37,312 ש"ח, שהגישה המשיבה שהינה חברה המספקת שירותי אמבולנסים, כנגד המבקש - חובש ונהג אמבולנס,  על רקע התקשרות בין הצדדים לתפעול אמבולנס השייך למשיבה. 

2.  לטענת המשיבה, פעל המבקש במירמה כלפיה והנפיק חשבוניות פיקטיביות בגין נסיעות שכלל לא בוצעו, זאת  על מנת להגדיל למעשה את שכר טרחתו. פעולה זו הובילה להפסקת הקשר העסקי בין הצדדים ביום 11.3.01. וכן להגשת תלונה במשטרת ישראל ביום 6.5.01 כנגד המבקש.

3.   תמצית טענות המבקש הנוגעות לעניינו היא, כי קיים מעשה בית דין בין הצדדים, נוכח תביעה שהתנהלה כנגד המשיבה בביהמ"ש לתביעות קטנות בב"ש (879/01),  במסגרתה, מונה בורר מטעם ביהמ"ש, אשר נתן ביום 25.5.02 פסק בורר, שאושר בפסק דין בין הצדדים. במסגרת הדיון הנ"ל, העלתה המשיבה אותן טענות ממש המועלות בתובענה דנן, ועל כן ונוכח עקרון השתק עילה יחד עם השתק פלוגתא,  מנועה המשיבה מלהגיש תביעתה כנגד המבקש.

עוד טוען המבקש לחיוב הפקדת ערובה להוצאותיו לפי ס' 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט - 1999.

4.  המשיבה טוענת מנגד,כי בין הצדדים אכן התקיים דיון בביהמ"ש לתביעות קטנות ב"ש. אולם, בו נידון סעד חלקי, הנוגע לשכ"ט עבור החודשים 2/01 - 3/01 בלבד. לעומת זאת נוגעת התביעה דנן לתקופה החלה מחודש 8/00 ועד 3/01, ונוגעת לכספים שהוציא המבקש במירמה מהתובעת. סוגיות אלה לא נידונו, כך על פי הטענה, לגופן במסגרת ההליך הראשון, משכך לא נוצרו ההשתקים בנוגע להן והמשיבה לא מנועה איפוא מלהגיש תביעתה.

ב. המחלוקת

המחלוקת העיקרית שבין הצדדים, נוגעת איפוא לשאלה, האם קיים בין הצדדים מעשה בית דין ובאופן קונקרטי, מכוונים הדברים בעיקרם ל"השתק פלוגתא".

ג. דיון

מעשה בית דין - המסגרת המשפטית

1.   שני שיקולים מרכזיים עומדים ביסוד הכלל של סופיות הדיון בשל "מעשה בית דין": האחד, אינטרס הציבור בצמצום התדיינויות ועלותן, והשני - אינטרס הצדדים לדיון עצמם, שלא לחזור ולהיות צד להליך, בשל פלוגתא שבה התדיינו כבר בעבר. (לדיון מקיף בסוגיה: ר' נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991) עמ' 15-12).  

2.  לכלל מעשה בית דין שני ענפים, המבטאים את אותו רעיון ומבוססים על אותם שיקולים, והם "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". "השתק עילה" מקים מחסום דיוני בפני תביעה נוספת, באותה עילה שמוצתה בפסק הדין הקודם, בין שזכה התובע בפסק הדין ובין שנדחתה תביעתו ומונע בעדו מלחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם מבקש הוא להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה.

3. "השתק פלוגתא" מקים מחסום דיוני להתדיין באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה. כך שטענת ההשתק עשויה לקום בכל התדיינות אחרת בין אותם צדדים ואינה מוגבלת לעילה שעליה נשענה התובענה הראשונה, ובלבד שמדובר בפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם (נ. זלצמן, שם, עמ' 9).

4. כוחו המחייב של פסק דין כמעשה בית דין, על כל אחד משני ענפיו, מותנה בשלש דרישות:

א.   א.   סופיות ההכרעה השיפוטית, במובן זה שהיא מביאה לידי סיום את ההתדיינות ואינה ניתנת עוד לשינוי או לביטול על ידי אותה ערכאה שיפוטית.

ב.    ב.    פסק הדין ניתן בסמכות והוא תקף.

ג.    ג.    פסק הדין הכריע במחלוקת נשוא התובענה לגופו של עניין.