במאי 2007 הזמינה התובעת סורגים לביתה החדש במודיעין.
ביולי 2007 הותקנו הסורגים, אלא שלא כל הסורגים שהוזמנו הותקנו, ובאלה שכן הותקנו נמצאו אי התאמות ותקלות כמפורט בכתב התביעה.
הנתבעת חזרה מספר פעמים לבית התובעת כדי לתקן את אי ההתאמות, ואת ההתקנות שהיה עליה להשלים.
מאז שהוגשה התביעה ועד לדיון תוקנו כל הליקויים, ובפתח דבריה בבית המשפט ציינה התובעת כי "עד לפני חודש הותקנו כל הסורגים... היום הכל מותקן..." [עמ' 1].
התובעת מלינה על הנתבעת ועל דרך התנהלותה; כך למשל טענה כי תנאי חשוב בהתקשרות היה להכנס לבית החדש כשכל הסורגים כבר מותקנים מאחר שהיא אם לילדות קטנות, והבית החדש איננו בקומת קרקע.
התובעת תארה כי נציגי הנתבעת היו בביתה לפחות 8 פעמים כדי להתאים את הסורגים לפתחים וכן לתקן את התקלות, כן ציינה כי נדרשה להשאר בבית ולהמתין לבוא הנציגים מאחר ששעת ביקור ספציפית לא תואמה עמה, אלא נאמר לה כי הנציגים יגיעו בטווח של מספר שעות. עוד לטענתה, היה עליה לחזור ולהתקשר פעמים רבות ולהזכיר לנתבעת את הליקויים ואת הצורך לתקנם, והנתבעת לא טרחה לעשות זאת בעצמה אלא רק אחרי 'תזכורות' חוזרות ונשנות של התובעת.
התובעת מלינה על היחס המזלזל וציינה כי "אני נפגעתי, נאלצתי להשאר בבית. כשהם הגיעו כל פעם לקחו מידות לא נכונות... הם אף פעם לא טרחו להתקשר ולקבוע מועד חדש. תמיד אני הייתי צריכה להתקשר. אם הנכונות והנחמדות היו נכונים זה היה אחרת. אך הם זלזלו" [עמ' 1 ש' 14-17].
התובעת עתרה לפיצוי כספי בסך של 5,595 ש"ח, סכום אליו הגיעה לאחר שחישבה 5 חצאי ימי עבודה בהם המתינה בביתה (1,700 ש"ח), הוצאות בגין טלפונים ובגין זמן שנאלצה לבזבז בטיפול בפניות (400 ש"ח), כן אמדה את הפיצוי בגין שירות לקוי, רשלנות בטיפול ועגמת נפש (3,000 ש"ח), ועוד בקשה פיצוי בגין חצי יום עבודה על בזבוז זמנה בבית המשפט והוצאות נסיעה, אגרה ובייביסיטר (495 ש"ח).
מנהל שירות הלקוחות של הנתבעת העיד בבית המשפט, ולטענתו הנתבעת עשתה ככל יכולתה לספק את הסורגים במועד ובסטנדרט המקובל אלא ש"התשתית לא היתה ראויה להתקנה מלכתחילה על ידי הקבלן." [עמ' 3 ש' 3].
עוד לטענתו הנתבעת עושה רבות למען לקוחותיה, כי הדבר חשוב לעסקיה, ו"כל פעם שהיא התקשרה הגיע אליה עוד צוות" והנתבעת נענתה לכל קריאה ובסופו של יום כל הסורגים הותקנו לשביעות רצונה.
אמנם הנתבעת מודה כי הטיפול נמשך זמן רב מהמקובל, הן בגלל אי ההתאמות בתשתית והן בגלל ש"בשלב מסוים היה כשל בהזמנה של צבע מסוים של הסורגים...וזה עיכב את ההזמנה" [עמ' 3 ש' 9-10], אך כאמור סוף דבר "סמנכ"ל של החברה הגיע על מנת לבדוק מה הבעיות וחזר אלי ואמר שהוא לא רואה שום בעיה נוספת, הכל הותקן" [עמ' 3 ש' 8-9].
לדברי הנתבעת היא עשתה כל שנדרש ממנה לספק את הלקוחה ונציגים חזרו ובאו אליה הכל כדי לתת שירות טוב וכדי לתקן את הטעון תיקון.
נציג הנתבעת טען שלמעשה לא נגרם לתובעת כל נזק ממון מאחר שהיא ממילא עובדת בבית היה באפשרותה לתאם את הגעת הנציגים במועד הנוח לה. (הדבר אכן עולה מתשובות הנתבעת בחקירה הנגדית).
יצוין כי בהזמנה לא מופיע מועד אספקה מפורש אלא אלא זמן אספקה משוער, ולא מצאתי בהזמנה את התנאי כי מועד ההתקנה יהיה עובר לכניסה לבית החדש.
כאמור, עיקר טענותיה של התובעת, לאחר שהסורגים כבר הותקנו במהלך התקופה עד לדיון, כי "אני מלינה על התהליך", ומבקשת לפצותה בגין ההתנהלות, הזלזול, ובזבוז הזמן.
יאמר כי לא הוצגו כל ראיות לנזק הממוני הנטען, לא על הפסדי שכר ולא על כל הוצאה אחרת; אני מקבלת את טענת הנתבעת, לאחר ששמעתי את תשובות התובעת כי מאחר שהיא עובדת בבית יכולה היתה לתאם את המועדים להגעת נציגי הנתבעת בהתאם לנוחיותה, ולא מצאתי כאמור כל ראיות להפסדי שכר.
בהעדר ראיות לנזק ממוני, ומשהושלמה התקנת הסורגים, נכנסים אנו לגדר הנזק הלא ממוני - קרי, עגמת נפש, ולשם כך יש לבדוק את התנהלות החברה לעומת התחייבותיה.
כאמור מצאתי כי הנתבעת עשתה רבות לספק את התובעת אם כי הדבר לא צלח בידה, וההתקנה סופה שהתארכה מעבר למקובל. אך משתוקן המחדל, הצטמצם הנזק עד מאוד, ועלי לבדוק האם יש מקום לפצות את התובעת.
לא נעלמה מעיני העובדה, כי התובעת נאלצה להכנס לדירה החדשה בטרם היו הסורגים מותקנים, וכי ענין זה יכול לגרום למתח ועצבנות בעיקר כשהתובעת חזרה והתקשרה לנתבעת וזו נאלצה לשוב ולחזור לאחר קריאות טלפוניות רבות ולתקן את הליקויים, וברור כי הדבר כרוך בעוגמת נפש לא מעטה.