התיישנות חלק מתביעה בנוגע לתשלומים שבוצעו

כתב התביעה:

ביום 18.3.96 הודיעה הנתבע 2 לתובעת, כי זכתה במכרז לפיתוח שלושה מתחמים בראש העין לבניה למגורים. עד ליום 17.4.96 שילמה התובעת לנתבע 2 את מלוא התמורה, וביום 20.6.96 נחתמו הסכמי הפיתוח. התובעת טוענת, כי רק לאחר שהחלה התובעת בתכנון המתחמים, גילתה לראשונה, כי בשטח המתחמים קיים אתר עתיקות שהוכרז כחוק בטרם פורסם המכרז. למרות זאת לא נזכר הדבר במסמכי המכרז. עוד טוענת התובעת, כי בפגישה שהתקיימה ביום 9.12.96 נודע לתובעת לראשונה, כי הנתבעת 2 הגישה בקשה לשינוי תכנית המתאר החלה על המתחמים. הדבר נעשה ללא ידיעת התובעת, ובודאי שלא תוך התיעצות עימה, וזאת למרות זכייתה במכרז והחתימה על הסכמי הפיתוח. התובעת נאלצה להמתין עד לאישור התכנית החדשה, שנדרשה לצורך פתרון בעיות של ממצאים ארכאולוגיים במתחמים. תכנית המתאר החדשה אושרה רק ביום 12.1.99. בנסיבות אלו נדרשה חתימה על תוספת להסכם הפיתוח, וזו נחתמה רק ביום 16.7.00.

לאור הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו במתחמים דרשה הנתבעת 1 עריכת סקרי פיתוח וחפירות בדיקה והצלה. הנתבעת 1 דרשה מהתובעת לשאת בעלויות ביצוע פעולות אלו.  התובעת, לטענתה, לא היתה מודעת לכך שדרישות תשלום אלו לא היו חוקיות, ועל מנת שלא לעכב עוד את הבניה נאלצה לשאת בתשלומים אלו. עתה עותרת התובעת להשבת תשלומים אלו. התביעה הוגשה ביום 9.6.05.

טענת ההתיישנות:

התיישנות:

בכתבי ההגנה שהוגשו הועלו שורה של טענות מקדמיות וביניהן טענה בדבר התישנות התביעה.

נטען, כי גם לשיטת התובעת נודע לה על קיום עתיקות במתחמים, לכל המאוחר, כבר ביום 9.12.96. מנספחי כתב התביעה עולה, כי תשלומי התובעת לנתבעת 1 החלו כבר ביום 7.1.98. במועד זה נוצרה, כפי שנטען על ידי הנתבעות, עילת התביעה. ממילא התיישנה התביעה בטרם הוגשה.

בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - החוק), נקבע:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -

(1)      בשאינו מקרקעין - שבע שנים;

(2)     ...".

בסעיף 6 לחוק נאמר:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

 בד"נ 32/84, עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ'   ( London ) Israel British Bank, פד"י מד(2)265, 271, נאמר:

"'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע). ה'יום שבו נולדה עילת התובענה' הוא איפוא היום, בו מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב (הנתבע). מיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ. אילו הגיש התובע אותו יום תביעה לבית-משפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק-דין ".

בע"א 1650/00, זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5)166, 175, נאמר עוד בעניין זה:

"המבחן המקובל ל'עילת תובענה' לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש".

השאלה מהי עילת התובענה במקרה זה. אין התובעת עותרת במקרה זה לחיוב הנתבעות בתשלום פיצוי בגין אי מתן גילוי  מלא בנוגע לממצאים הארכיאולוגיים. הסעד לו עותרת התובעת במקרה זה הוא חיוב בהשבת תשלומים שנגבו שלא כדין, ואשר בתשלומם חויבה התובעת מעת לעת. במצב דברים זה, במועד ביצועו של כל אחד מן התשלומים נוצרה עילת התביעה בנוגע לאותו תשלום. על כן לא ניתן לומר שהתביעה כולה לוקה בהתיישנות. ככל שהדברים נוגעים לתשלומים שבוצעו פחות משבי שנים לפני הגשת התביעה, היא לא התיישנה. היות שהתביעה הוגשה ביום 9.6.05, הרי שלכאורה יש לקבל את טענת ההתיישנות, ככל שהיא נוגעת לתשלומים שנעשו לפני יום 9.6.98. בעניין זה נטען על ידי התובעת, כי עילת התובענה נוצרה רק לאור ההלכה שנפסקה בבג"ץ 4146/95, עזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פד"י נב(4)774, דהיינו, העילה נוצרה ביום מתן פסק הדין. בפסק דין זה, שניתן ביום 22.11.98, נקבע שעל רשות העתיקות לממן בעצמה בדיקתם של מקרקעין, שהוכרזו כאתר עתיקות,  ולבדוק על חשבונה, האם אכן מצויים בהם עתיקות. התובעת טוענת, כי ההלכה שנפסקה שם, יצרה את העילה לתבוע את השבת התשלומים ששילמה התובעת לנתבעת 1 למימון בדיקות ארכאולוגיות במתחמים. אין לקבל טענה זו. ההלכה החדשה שנפסקה לא יצרה את עילת התביעה. עילת התביעה לגבי כל אחד מן התשלומים נוצרה בעת ביצועו של אותו תשלום. מה שקרה עם מתן פסק הדין בבג"ץ 4146/95 הנ"ל, שנתגלה לנו למפרע, כי התשלומים שנגבו על ידי התובעת 1 נגבו שלא כדין.

השאלה היא, האם לאור הוראות סעיף 8 לחוק, החל מירוץ ההתיישנות רק לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, אז נתגלתה לתובעת אי החוקיות שבגביית התשלומים. נראה שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית.