התובע הצבאי הראשי נ' טור' י' כר' ואח'

ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי העורף שניתן בתיק עורף (מחוזי) 37/15 (סא"ל שחר גרינברג – אב"ד; רס"ן יפית שר לוי – שופטת; סרן מור בן אלישע – שופטת) ביום 1.8.2016. ערעור התביעה (הכרעת הדין) התקבל. ערעור התביעה (קולת העונש) נדחה. ערעורי ההגנה (הכרעת הדין) נדחו.

כללי

1. הן התביעה הצבאית והן המשיבים משיגים על פסק-דינו של בית הדין המחוזי בעניינם של טור' י' כ' (להלן – "המשיב 1"), וטור' י' מ' (להלן – "המשיב 2").
2. כנגד המשיבים הוגש לבית הדין המחוזי כתב אישום אשר ייחס לשניהם עבירה שעניינה פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות של סעיפים 335(א)(1) ו-335(א)(2) וסעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען, ביום 23.4.2014, בבסיס יחידת מפקע"ר, ניגשו המשיבים למרפאה בבקשה להיבדק על-ידי רופא. לאחר שהתברר כי לא נותרו תורים פנויים, ולאחר דין ודברים בין המשיבים לפקידת הקבלה במרפאה, המשיבים תקפו ופצעו את המתלונן, חובש במרפאה. נטען, כי לאחר שהמשיבים החלו לצעוק על פקידת המרפאה, הגיע המתלונן וביקש מהמשיבים שלא להרים את קולם. בתגובה, החלו המשיבים להתווכח עם המתלונן. בשלב זה, ניגשה למקום אחראית המרפאה וביקשה מהמשיבים להירגע. או אז, החל המשיב 2 לגדף את אחראית המרפאה והמשיב 1 אמר למתלונן "בוא, בוא החוצה, נראה אם אתה גבר". לאחר שהמתלונן השיב לו "יש לכם מזל שאני לא רוצה להסתבך וללכת לכלא", התקרב המשיב 2 לעברו של המתלונן והכה אותו. המשיב 1, כך נטען, התקרב אף הוא לעבר המתלונן, תפס בראשו וחנק אותו. בהמשך, בעודו אוחז בראשו של המתלונן, משך המשיב 1 את ראשו של המתלונן לכיוון הרצפה ואילצו להתכופף. בשלב זה, הוריד המשיב 2 מהקיר שבמרפאה שתי תעודות ממוסגרות עם כיסוי זכוכית, הכה באמצעותן בראשו של המתלונן ואף בעט בו. כתוצאה מהמכות, חש המתלונן כאבים בצווארו ונשרט בפניו ובגבו.
3. המשיבים כפרו במיוחס להם. משכך, באה בפני בית הדין המחוזי פרשת הראיות. מטעם התביעה הצבאית העידו המתלונן, חוקרי מצ"ח ועדי ראיה שנכחו במרפאה בעת האירוע המיוחס למשיבים. מטעם ההגנה העידו המשיבים. לאחר סקירת הראיות וקביעת ממצאים עובדתיים, מצא בית הדין המחוזי כי התביעה הצבאית לא עמדה בנטל ההוכחה של העבירה שעניינה פציעה. בשים-לב למחדלי החקירה שנמצאו, לשיהוי הניכר בהגשת כתב האישום ולהיות האירוע ספונטני – מצא בית הדין המחוזי להרשיע את המשיבים בעבירה שעניינה אלימות כלפי חייל, לפי סעיף 61 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, חלף העבירה שיוחסה להם בכתב האישום. נוכח הרשעתם, הושתו על כל אחד מהמשיבים שלושה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 500 ש"ח, ופיצוי למתלונן בסך 1,000 ש"ח, שישולם על-ידי כל אחד מהמשיבים.

פסק הדין בבית הדין המחוזי

4. בית הדין המחוזי סקר בהרחבה את עדויות העדים הרבים שבאו לפניו, לרבות עדותם של אור – המתלונן; ענבר – אחראית המרפאה; ויקה – פקידת המרפאה; מתן – חובש במרפאה; נתן – חובש במרפאה; ספיר – קצינת חקירות במצ"ח, אשר גבתה את אמרתו של המשיב 1; דניאל – חוקרת מצ"ח, אשר ערכה את העימות בין המשיב 2 למתלונן; ולידור – אף היא חוקרת מצ"ח שנטלה חלק בחקירה. כך גם, סקר בית הדין את עדויותיהם של המשיבים לפניו ואת אמרותיהם של המשיבים במצ"ח. לאחר שעמד בהרחבה על גרסאותיהם של שלל העדים שנשמעו בפניו, מצא בית הדין המחוזי לדחות את גרסת המשיבים, שלפיה המתלונן הוא שהחל באלימות הפיזית והם נאלצו להכותו, כהגנה עצמית. בית הדין מצא לבכר את גרסת המתלונן, שנתמכה להשקפתו בעדויות רבות של חיילים שנכחו במקום.
5. עוד צוין, כי כתב האישום כנגד המשיבים הוגש בחלוף למעלה משנה לאחר קרות האירוע, ושמיעת הראיות החלה רק כשנה ומחצה לאחריו, באופן שהשפיע על זיכרונם של העדים את פרטי האירוע לאשורם. עם זאת, נקבע כי על-אף הבדלים לא משמעותיים בין דבריהם של עדי התביעה, הרי שלגבי "הגרעין הקשה" של האירוע, דווקא מחזקות עדויות אלה האחת את השנייה. בית הדין מצא את עדותו של המתלונן ואת עדויותיהם של עדי התביעה מהימנות, אמינות ומשכנעות, ומצא, על כן, ליתן להן משקל ממשי. לעומת ההתרשמות החיובית מעדי התביעה, התרשמותו של בית הדין קמא מהמשיבים הייתה "שלילית". בגרסתו של המשיב 2 נמצאו "פרכות משמעותיות" ולגבי המשיב 1 נקבע כי מסר תיאור "שלא עולה בקנה אחד עם אף אחד (צ"ל – אחת) מהעדויות בתיק". נוכח האמור, מצא בית הדין קמא להעדיף את גרסת עדי התביעה על-פני גרסת המשיבים, וקבע לפיהם ממצאים עובדתיים כדלקמן:

"ביום 23/4/2014 הגיעו י' וי' למרפאה ופנו לויקה על מנת לקבל תור לרופא. ויקה מסרה להם כי אין תורים. בתגובה לכך, הרימו הנאשמים את קולם על ויקה... אור, שישב בחדר סמוך, שמע את הצעקות, ויצא למקום בו היו הנאשמים וצעק עליהם שלא ירימו את קולם... בתגובה, אמר י' לאור מי הוא שידבר אליהם כך. ענבר, אחראית המרפאה... יצאה וביקשה מאור שיכנס חזרה לתוך המרפאה. אור החל להיכנס חזרה למרפאה ואז י' אמר בקול מה הוא בא אלינו בפוזה, בתגובה חזר אור למקום ואמר לנאשמים שיש להם מזל שהוא לא רוצה להסתבך... י' אמר לנאשם כי אם זו הסיבה, אז שייצאו החוצה ויפתרו את העניין בחוץ. בשלב זה, תפס י' בחולצתו של אור, ואור בתגובה דחף את י' לקיר. י' קפץ על אור מאחור, לפת את צווארו וקיפל את אור לכיוון הרצפה. בזמן זה בעט י' באור לכיוון רגליו ובטנו. במהלך הקטטה ניסו... להפריד בין הנאשמים לאור. בשלב מסויים לקח אחד הנאשמים תמונה ממוסגרת עם זכוכית שהייתה תלויה על הקיר והכה בה על אזור גבו של אור".

6. משנמצא כי המשיבים הם אלה שהחלו בנקיטת האלימות הפיזית, נדחתה טענתם כי עומד להם סייג ההגנה העצמית. בבוא בית הדין המחוזי לבחון את התקיימות יסודות העבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, מצא כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה של "פציעה", בקבעו כי "לא הובא כל מסמך רפואי בעניינו של המתלונן". מה שעמד בפני בית הדין קמא בעניין מצבו הרפואי היו עדויות החיילים שנכחו במקום האירוע ולוח תצלומים שערכה המשטרה הצבאית לאחר האירוע. מכיוון שלוח התצלומים שהוגש היה "מטושטש [ו]לא ברור", ולאחר שנקבע כי "מעדויות החיילים שנכחו באירוע, לא ניתן היה לקבל נתונים משמעותיים לגבי מצבו הרפואי של המתלונן בעקבות האירוע" – קבע בית הדין המחוזי כי "אין די ראיות על מנת לבסס הרשעה... בעבירה שעניינה פציעה". חלף זאת, מצא בית הדין קמא כי התקיימו יסודותיה של העבירה שעניינה אלימות כלפי חייל.
7. בשולי הכרעת הדין, עמד בית הדין המחוזי על כך שהתגלו בתיק "מחדלי חקירה ממשיים". כך, למשל, עמד בית הדין קמא על כך שאחת מהעדות לאירוע, ששמה עלה במהלך החקירה, לא נחקרה כלל; על כך שהתמונות המקוריות של זירת האירוע ושל הפגיעות שנגרמו למתלונן אבדו; וכן על כך שעל-אף שנערך עימות בין המשיב 2 למתלונן, לא נערך כל עימות בין המשיב 1 למתלונן, למרות פערי הגרסאות ביניהם. נוכח מחדלי החקירה, השיהוי הניכר בהגשת כתב האישום והעובדה שמדובר באירוע ספונטני שהסתיים "ללא נזק רפואי ממשי מוכח" – מצא בית הדין שלא להרשיע את המשיבים בעבירה שיוחסה להם והרשיעם, חלף זאת, בעבירה שעניינה אלימות כלפי חייל.
8. בגזר הדין, עמד בית הדין המחוזי על חומרת מעשיהם של המשיבים ועל ריבוי מקרי האלימות כלפי אנשי צוותים רפואיים בתוככי הצבא ובכלל. בית הדין המחוזי התחשב, במסגרת שיקוליו, בהיות האירוע לא מתוכנן ובעובדה כי המתלונן "לא נפצע פציעות חמורות" מחד גיסא; ובכך שמדובר באירוע אלימות שנעשה בתוככי מרפאה צבאית ולנגד עיני הצוות הרפואי, בשימוש שנעשה בתמונה ממוסגרת עם זכוכית להכאת המתלונן ובכך שלמשיבים היו מספר הזדמנויות להפסיק את הסלמת האלימות ולצאת מהמרפאה כלעומת שבאו, מאידך גיסא. לאחר שעמד על מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות של אלימות כלפי חיילים בכלל ואלימות כלפי צוות רפואי בפרט, קבע בית הדין המחוזי כי מתחם העונש ההולם את מעשה העבירה שבוצע הוא מאסר בפועל, שאפשר שירוצה בעבודה צבאית, לתקופה של בין 30 ל-60 ימי מאסר, לצד עונש מאסר מותנה, תשלום פיצויים למתלונן וקנס.
9. בית הדין המחוזי מצא כי נוכח העובדה שהמשיבים שוחררו זה מכבר משירותם הצבאי, השתלבו בחיים האזרחיים ושניהם עובדים – יש לחרוג ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, בהתאם להוראות סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד נקבע כי הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה "מאזנות לקולא את חומרת הנסיבות שכן קשורות בביצוע העבירה". בהקשר זה, שקל בית הדין קמא את חלוף הזמן ממועד האירוע; השיהוי המשמעותי בהגשת כתב האישום; פיטוריהם של המשיבים משירות צבאי; נסיבותיהם האישיות המורכבות והעובדה שהחלו "במסלול שיקום ממשי ואמיתי". נקבע, כי "מקרה זה מצדיק ענישה מקלה, לפנים משורת הדין", המצדיקה הימנעות מהטלת עונש הכולל רכיב מאסר בפועל, ואשר תאוזן ב"הכבדת יתר רכיבי הענישה". נוכח האמור, הטיל בית הדין המחוזי על המשיבים עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי, פיצוי כספי למתלונן וקנס כספי, כאמור בפסקה 3.

ערעור התביעה

10. ערעור התביעה מופנה הן כנגד זיכויים של המשיבים מהעבירה שעניינה פציעה בנסיבות מחמירות והרשעתם, חלף זאת, בעבירה שעניינה אלימות כלפי חייל, והן כנגד קולת העונש שהוטל.