המוסמכת התביעה הצבאית לפנות לבית המשפט בעתירה לגילוי ראיה חסויה בהתאם לסעיף 9 א (א) לצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970?
זו השאלה המקדמית העומדת להכרעתי עוד בטרם אפנה לבירור עתירת התביעה המונחת בפניי.
אך תחילה מן הראוי לעמוד, ולו באופן תמציתי, על העובדות הצריכות לבירור העניין.
בשנת 2005 הוגש כתב אישום נגד המשיב המייחס לו מעורבות באירוע הידוע כלינץ' ברמאללה ותוך כדי כך גרימת מותו של רס"ל
י.א. ז"ל.
משהחל ניהול התיק, הוציא מפקד כוחות צה"ל באזור תעודת חיסיון בנוגע להיבטים מסוימים של חקירת שירות הביטחון הכללי בפרשה זו. לאחר חתימת תעודת החיסיון הוגשה עתירת הסנגוריה לגילוי הראיות חסויות. עתירה זו נדונה על ידי ב-24 בנובמבר 2006 ונדחתה בעיקרה, לאחר שלא מצאתי בחומר החסוי מידע העשוי לתרום באופן משמעותי להגנת העותר, ומאידך הגעתי למסקנה כי חשיפת מידע זה עלולה להסב נזק קשה לאינטרס הביטחוני המוגן.
בתקופה שחלפה מאז התנהל משפטו של המשיב, ובמסגרתו העיד, כעד תביעה, סוכן השב"כ בכלא אודות פעולת חקירה שביצע.
לטענת התביעה, לאחר מתן העדות האמורה ולאחר בחינה מחודשת של החומר החסוי, הגיעה למסקנה כי יש לחשוף חומר מסוים נוסף, שעד כה לא נמסר להגנה עקב תעודת החיסיון.
התביעה עתרה, על כן, לגילוי החומר כאמור.
עם הגשת עתירה זו, שלחה הסנגורית לביהמ"ש הודעה שעניינה התנגדותה הנמרצת לאפשרות כי ביהמ"ש יורה על גילוי ראיה במטרה לחזק את ראיות התביעה. הגם שמהותית אין למצוא פסול בהגשת ההודעה האמורה, אין לי אלא להצטער על נוסחה הבוטה מבחינת תוכנה ועל צורתה החיצונית שאינה מכבדת את שולחה.
עמדות הצדדים האמורות היוו אף בסיס לטיעוניהם במהלך הדיון בפניי. יחד עם זאת, בעקבות הערותיי, התמקדו עיקר הטיעונים בשאלת סמכות בימ"ש זה לדון בעתירה ואף בשאלת סמכות המפקד הצבאי לתקן את תעודת החיסיון שהוציא. התביעה אף ביקשה כי אשמע את נציג שירות הביטחון הכללי ואעיין בחומר הרלוונטי בטרם אגבש עמדה בשאלת הסכמות. בקשה זו נדחתה על ידי, שכן סברתי כי אין רלוונטיות לטיב הראיות על מנת להכריע בשאלת הסמכות העקרונית.
נקודת המוצא להכרעה בשאלה זו מצויה בסעיף 9 א הנ"ל הקובע, בדומה להוראה שבסעיף 45 לפק' הראיות הישראלית, כהאי לשנא:
"9א. (א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל ראיה, אם מפקד האזור הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בביטחון האזור או בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא שופט בית המשפט הצבאי לערעורים, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי ראיה, כי הצורך לגלותה, לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.
(ב)
הוגשה לבית המשפט הצבאי תעודה כאמור בסעיף קטן (א), רשאי בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין המבקש גילוי הראיה, להפסיק את המשפט לתקופה שיקבע כדי לאפשר הגשת עתירה לגילוי הראיה, ועם ראה לנכון - גם עד להחלטה בעתירה."
התביעה מטעימה כי משנקט המחוקק במונח
"בעל דין"
, ביקש לכלול בין העותרים הפוטנציאליים לא רק את העותר ה"קלאסי", הוא הנאשם המבקש לקבל לידיו ראיות העשויות לסייע להגנתו, אלא אף את התובע. על כך מוסיפה התביעה כי גם אם מוסמך היה המפקד הצבאי להורות על חשיפת הראיות, משהנושא כבר נדון על ידי בימ"ש זה, ראוי כי כל בקשה נוספת לחשיפה תוכרע על ידו.
מאידך גיסא, לטעמה של הסנגורית אין ליצור סימטריה בעניין זה בין ההגנה לתביעה שהיא "בעלת החיסיון". משכך, אין לקרוא בסעיף הסמכה של התביעה לפנות בעתירה, בהיות זכות זו שמורה לסנגוריה בלבד.
במחלוקת שנתעוררה כאמור בין הצדדים, דעתי נוטה לעמדת הסנגוריה.
ראשית, אבהיר כי לטעמי אין ללמוד הרבה מהשימוש במונח "בעל דין" בחקיקת האזור המצומצמת לעתירה בהליך פלילי. המחוקק באזור העתיק במידה רבה את הוראת סעיף 45 לפקודת הראיות, המסדירה את גילוין של ראיות חסויות בהליכים פליליים ואזרחיים כאחד. זוהי למיטב הבנתי, הסיבה המרכזית לשימוש במונח "בעל דין" גם באזור, למרות שזה תואם יותר לסיטואציה העשויה להתעורר במשפט אזרחי.
שנית, תכלית החיסיון המוסדר בסעיף 9 א (א) לצו, לאפשר למפקד כוחות צה"ל למנוע חשיפתן של ראיות העלולות לסכן אינטרס ביטחוני או ציבורי חשוב. מפקד כוחות צה"ל אמון על הבטחת האינטרסים האמורים מעצם תפקידו, ועל כן, הכיר המחוקק בסמכותו הנ"ל.
ברם, לנוכח הפגיעה החמורה העלולה לנבוע ממניעת ראיות מהנאשם בהליך הפלילי, ולנוכח הסיכון שבעקבות כך תופר זכותו של הנאשם להליך הוגן ולמשפט צדק, הותיר המחוקק את החיסיון האמור כחיסיון יחסי. הדרך לכך הייתה במתן סמכות לביהמ"ש לאזן בין האינטרסים המוגנים ולהכריע בכל מקרה ומקרה האם הצורך בעשיית הצדק גובר על האינטרס הביטחוני שבהטלת החיסיון.