פסק דין זה ניתן בתביעה כספית שהגיש התובע נגד הנתבעת על סך של 550,000 ש"ח, כאשר הוגשה תביעה מתוקנת אף בשנת 2008.
מכתב התביעה עולה כי לתובע, מומחה לקארטה וטאיקוונדו ובעל ניסיון עשיר באומניות לחימה, נגרמו נזקים מרשלנותה כביכול של הנתבעת, כתוצאה מאי הכרתה בשיטת לחימה שפיתח התובע המכונה
"ימשדו".
כעולה מכתבי הטענות של התובע לשיטה
"ימשדו" פירושים רבים כאשר אותיות י.מ.ש.ד.ו. הינן ראשי תיבות כדלהלן:
"י' - יעקב - נאבק עם המלאך במעבר יבוק כל הלילה ויכול לו.
מ'- משה - מכה את המצרי ומטמינו בחול, ומוציא את בני ישראל ממצרים.
ש' - שמשון - משסע את האריה בידיים ריקות, ומושיע את ישראל מיד הפלשתים
.
ד' - דוד - מכה את הדוב ואת הארי, מנצח את גולית ומושיע את בני ישראל מיד הפלשתים והעמלקים.
ו' - ואחרים - כל השופטים, המלכים והמצביאים שהושיעו את בני ישראל מיד אויביהם לאורך כל הדורות."
התובע מסביר את שיטת ה"ימשדו" גם לפי ראשי תיבות אחרים,
"י' - יעילות,
מ' - מהירות
, ש' - שליטה
, ד' - דבקות ו
ו' - ותרנות".
כמו כן קיימים הסברים נוספים -
"י' - יד,
מ' - מלאה,
ש' - שרירי
, ד' - דיוק
, ו-ו' - ותבונה"
, וכן
"י' - יושר
, מ' - מערכת עצבים יעילה
, ש' - שיפור באימון
, ד' - דבקות באימון
, ו-ו' ויסות נשימה".
על פי כתב התביעה, התובע מבקש את הכרת הנתבעת בשיטתו החל מראשית שנות ה-90'. התובע טוען כי בשנת 1991 מונתה על ידי הנתבעת וועדה מייעצת לבחינת ההכרה בשיטות אומנויות לחימה חדשות אשר גיבשה המלצותיה לכדי "מסמך הקריטריונים משנת 91'", ואלו, לטענתו, גובשו ואומצו על מנת לבלום הכרה בשיטתו. בשנת 1996 בעקבות פנייה מצד נציב תלונות הציבור, הוחלט כי יש מקום לערוך בחינה מחודשת של הקריטריונים שנקבעו. בסופו של התהליך גובשו קריטריונים חדשים שכונו "תבחינים להכרה בשיטה של אומניות לחימה" (להלן:
התבחינים או
התבחינים משנת 98').
בחודש דצמבר 1998 עתר התובע לבג"צ כנגד המדינה ומכון וינגייט בדרישה כי שיטתו תוכר על ידי המדינה. בית הדין הגבוה לצדק לא נעתר לסעד המבוקש לאור אימוץ התבחינים החדשים לאורם טרם נבחנה באותה העת שיטתו של התובע. בחודש ינואר 2000 הגיש התובע את תביעתו הנוכחית בה טען כי אי ההכרה בשיטתו גרמה לו לנזקים כספיים. במהלך שנת 2000 הוקמה וועדה מקצועית להכרה בשיטות לחימה (להלן:
הוועדה הראשונה) ובחודש נובמבר התכנסה לדון בעניינו של התובע. ביום 3.7.02 הוחלט על ידי הוועדה כי: "
אין הועדה יכולה לקבל את שיטתו של מר דוכן אבי כשיטה חדשה באומנויות לחימה במדינת ישראל ודוחה את בקשתו להכרה זו" (נספח ו' לסיכומי הנתבעת).
השר הממונה באותה העת, מתן וילנאי, אימץ את מסקנות הוועדה. בהתאם לכך, הציע בית המשפט לתובע כי ההליכים בתביעה יעוכבו, והתובע יעתור לבג"צ כנגד החלטת הוועדה והחלטת השר לאמצה. בחודש ינואר 2003 עתר התובע לבג"צ כאמור להלן:
הבג"צ השני) ובמסגרת העתירה העלה טענות רבות, לרבות בדבר הרכב הוועדה, זהות חבריה וניגוד עניינים. משכך, הסכימה המדינה להעמיד את סוגיית ההכרה בשיטתו בפני וועדה מקצועית נוספת בהרכב שונה (להלן:
הוועדה השנייה). ביום 24.5.04 החליטה גם הוועדה השנייה פה אחד כי אין להכיר בשיטתו של התובע כשיטה חדשה, והחלטה זו אומצה ואושרה על ידי השרה דאז, לימור לבנת. לאור האמור, בג"צ המליץ לתובע לחזור בו מעתירתו והיא נמחקה. התובע ביקש להמשיך בניהול תביעתו דנן.
מכתב ההגנה עולה כי התובע מעולם לא פנה בבקשה רשמית ומסודרת להכרה בשיטתו על בסיס מסמך הקריטריונים משנת 91', ואף הוא הודה בכך בחקירתו הנגדית (עמ' 26 לפרוטוקול ש' 28-30, עמ' 27 ש'1).
הנתבעת טוענת כי כבר בשנת 2000 בהליך זה, קבעה השופטת יהודית שבח כי "
התובע יהיה רשאי לפנות לבג"צ ואם כתוצאה מפניה זו תוכר השיטה, יחודשו ההליכים כנגד המדינה בלבד...
לא תוכר השיטה לא יחודשו ההליכים והתובענה תדחה" (פרוטוקול מיום 15.7.02). למרות החלטת בג"צ מיום 8.9.04 בו חזר העותר מעתירתו והיא נמחקה, ועל אף החלטת השופטת שבח ביקש התובע להמשיך בניהול הליך זה, בניגוד לעמדת הנתבעת. יתר על כן, במקביל להליך זה הגיש התובע תביעה נוספת נגד המדינה (ת.א 12687/07) במסגרתה עתר לצו עשה למדינה להכיר בשיטתו, והיא סולקה על הסף. בנוסף הגיש התובע לאחרונה תביעה אישית באותם עניינים בדיוק כנגד חברי הועדות השונות. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף מחוסר סמכות עניינית. כמו כן נטען כי טענות התובע מהוות ניסיון לתקוף באופן ישיר החלטות מנהליות שהתקבלו על ידי שרים שונים וועדות מקצועיות תוך ניסיון לעקוף את בג"צ אשר קבע שאין עילה להתערבות בהחלטות המדינה. הנתבעת טוענת בנוסף שימוש לרעה בהליכי משפט וכן כי התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לפיצוי כלשהו מהמדינה.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, התקיימו דיוני הוכחות ונחקרו עדים רבים מטעם התובע, ביניהם תלמידיו של התובע וכן חברי הועדות שדנו בעניינו. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים, כאשר ראיתי לנכון לציין כי סיכומי התובע מנו 91 עמודים ללא נספחים וסיכומי התשובה מטעמו מנו 215 עמודים, ללא נספחים.
דיון
לאחר עיון בכל החומר המצוי בתיק והתרשמותו של הח"מ מהעדויות שהוצגו בפני בית המשפט, הנני קובע כי דין התביעה להידחות, הן על הסף והן לגופה.
למעשה על בית משפט זה לבחון האם ביכולתו להיכנס לנעלי בג"צ, שכן בבסיס תביעתו של התובע תקיפה ישירה של שיקול דעתן של הועדות המקצועיות שהוסמכו לגבש המלצותיהן לשרים הרלוונטים אשר קיבלו את המלצותיהן שלא להכיר בשיטה שפיתח התובע. אשר על כן, שאלת ההכרה או אי הכרת שיטתו של התובע היא הבסיס לתובענה כולה.