השופט א' א' לוי:
1. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות אינוס, מעשה העלול להפיץ מחלה, איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 345(א)(1), 218 סיפא, 192 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער לתקופות מאסר שונות המצטברות לכדי 25 שנים. להלן תמציתן של העובדות אשר נטענו נגדו בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב:
א) המערער הנו אזרח גאנה שנכנס לישראל בחודש דצמבר 1992. הוא חולה במחלת האיידס, המוגדרת כמחלה מדבקת המועברת תוך קיום יחסי-מין לא מוגנים. בשנת 1997 הכיר המערער את ל.ע. שהיתה אותה עת קטינה (ילידת 1979) (להלן: ל.ע.). הקשר בין השניים נמשך מספר חודשים, ובמהלכו קיימו יחסי מין בלתי מוגנים. באחד הימים של חודש אוגוסט 1997, כאשר ביקש המערער לקיים עמה יחסי מין, הודיעה לו ל.ע. שאינה מעוניינת בכך מחמת מחושים שחשה בבטנה. חרף זאת, כפה עליה המערער את עצמו, ותוך שהוא אוחז בה בחוזקה וסוטר לה בפניה, בעל אותה.
בתאריך 24.10.97 אובחנה ל.ע. כנשאית של נגיף האיידס. את הממצא הזה היא הביאה לידיעת המערער באותו יום, הואיל וסברה כי נדבקה ממנו, והציעה שגם הוא ייבדק (האישום הראשון).
ב) בתחילת שנת 1998 הכיר המערער את מ.ז. ילידת שנת 1978, והיא עברה לגור עמו. בחודש יוני 1999 נסעו השניים לגאנה שם נישאו. על פי הנטען בכתב האישום, קיימו המערער ומ.ז. בין השנים 1999 עד 2001 יחסי מין לא-מוגנים, על אף אזהרתה של ל.ע., ומבלי שהמערער הביא לידיעתה של מ.ז. את החשש כי הוא נושא את נגיף האיידס. בחודש אפריל 2001 אובחנה מ.ז. כנשאית של הנגיף (אישום שלישי).
ג) בחודש אפריל 2001, לאחר שחלה בשחפת, אובחן המערער כחולה באיידס. בחודש דצמבר 2001 הוא הכיר את מ.ק., ילידת שנת 1981, ובמהלך היכרותם שנמשכה כארבעה חודשים, קיים עמה המערער יחסי מין בלתי מוגנים, מבלי שהביא לידיעתה את עובדת מחלתו. במהלך שנת 2002 אובחנה גם מ.ק. כנשאית של הנגיף (אישום רביעי).
ד) בחודש אוקטובר 2002 הכיר המערער את ג.י., ילידת שנת 1983. גם עם ג.י. קיים המערער יחסי מין לא מוגנים, מבלי שהביא לידיעתה את דבר מחלתו (אישום חמישי).
ה) בחודש אפריל 2002, ולאחר שלמ.ק. (בה עוסק האישום הרביעי) נודע על הדבקתה במחלה, היא התקשרה למכרה נוספת של המערער כדי להזהיר אותה מפני האפשרות כי תידבק אף היא באיידס. משנודע הדבר למערער, הוא איים על מ.ק. כי אם תוסיף ותספר לאנשים על דבר מחלתו, הוא ירצח אותה (אישום ששי).
ו) בשנים בהן חי המערער עם מ.ז. (בה עוסק האישום השלישי), הוא נהג לתקוף אותה, ובין היתר, עיקם את זרועה, חבט בבטנה וסטר על פניה (אישום שביעי).
להשלמת התמונה נוסיף, כי למערער יוחס אישום נוסף (האישום השני), אולם המשיבה חזרה בה מאישום זה.
2. במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי, כפר המערער באישום כי אנס את ל.ע. מנגד, הוא אישר כי ל.ע. הודיעה לו על כך שנדבקה במחלה, אולם לטענתו היה זה רק בחודש מאי 1998 (לאחר שהכיר את מ.ז. והחל לקיים עמה יחסי מין). המערער הוסיף וטען, כי לאחר של.ע. הודיעה לו על מחלתה, הוא סיפר על כך למ.ז., ואף טרח להיבדק. המערער כפר בטענה כי נהג לתקוף את מ.ז., ובאשר למ.ק. וג.י. אישר כי הכיר אותן, אולם טען כי לא קיים עמן יחסי מין.
בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הביא בית המשפט בהרחבה את השיקולים שהביאוהו להרשעת המערער, תוך שהוא נותן אמון בלתי מסויג במתלוננות ("שוכנעתי כי יש לקבל כאמינות ומהימנות את גרסאותיהם של ארבע המתלוננות בשלמותן, ולתת להן את מלוא המשקל הראיתי, כאשר כל אחת מדברת בעד עצמה ומשתלבת בתמונה הכללית שהצטיירה ועלתה ממכלול הראיות"). מנגד, דחה בית המשפט את הגנת המערער כבלתי אמינה, ובלשונו (עמ' 8 להכרעת-הדין), הגנה זו "אינה מעוררת אמון כלל ועיקר, וזאת בלשון המעטה. לא רק שאין בה כדי להטיל ספק או לפגום כהוא זה במערך ראיות התביעה, אלא שבעניינים לא מעטים מהווה היא חיזוק לו".
3. בהליך שבפנינו אין המערער משיג על הרשעתו בעבירת האינוס שיוחסה לו באישום הראשון, והוא השלים גם עם הרשעתו באישומים הרביעי, השישי והשביעי. הוא גם אינו חולק על כך שהיסוד הפיסי בעבירה לפי סעיף 218 לחוק העונשין התקיים באישום השלישי. עם זאת, הוא סבור כי לא הוכח שהתקיים בו היסוד הנפשי. להשקפת באת-כוחו, מששמע המערער מפיה של ל.ע. על הדבקתה במחלה, ואותה עת כבר היה בן זוגה של מ.ז., הוא הגיב על דבריה בחוסר אמון הואיל וכמו רבים אחרים הוא פעל מתוך הכחשה והדחקה של האפשרות כי חלה באיידס, וזו היתה גם הסיבה לכך שלא פנה להיבדק. לעניין זה נטען עוד, כי המערער נהג באותה דרך הואיל והכחשה והדחקה היתה מדיניות נוהגת בארץ מוצאו, וגם בישראל לא חל שינוי מהותי במצבו, עקב היותו במעמד של עובד זר בלתי חוקי, שאינו מעורה בחברה הישראלית ונעדר נגישות לטיפול רפואי. המערער הוסיף וטען, כי אותו אי אמון בדבריה של ל.ע. אפיין את יחסיהם של בני הזוג גם בתחומים אחרים במהלך חייהם המשותפים. על אותה הדחקה-הכחשה ביקשה ההגנה ללמוד גם מהתנהגותה של מ.ז., שחרף ההרעה הניכרת במצב בריאותה, נמנעה עד לחודש אפריל 2001 מלהתאשפז, וכאשר הגיעה לשם כבר היתה במצב קריטי. מנגד, וכדי להפריך את הטענה בדבר "עצימת עיניים" שיוחסה לו, מחד, ולהדגיש את הזהירות בה נקט לאחר שנודע לו על מחלתו, מאידך, הפנה המערער לדבריה של מ.ק. (בה עוסק האישום הרביעי), לפיהם הוא נהג להגיע לפורקן מחוץ לגופה.
נוכח כל אלה סבורה באת-כוח המערער, כי לא היה מקום להסיק את קיומו של היסוד הנפשי של שולחה בהתבסס על הדוקטרינה של "עצימת עיניים", ומכאן העתירה לזכות את המערער מעבירה לפי סעיף 218 לחוק העונשין שיוחסה לו באישום השלישי, ולחלופין, להסתפק בהרשעתו בחלופה המקלה שברישא של הסעיף. באשר לאישום החמישי נטען, כי נסיבות האירוע אינן מקימות עבירה מוגמרת לפי סעיף 218 לחוק העונשין, אלא "ניסיון" לעבור עבירה בלבד.
המערער הוסיף וביקש כי נקל בעונשו. להשקפתו, אין להפריז בחומרתה של עבירת האינוס בה הורשע באישום הראשון, מן הטעם של.ע. היתה בת זוגו אותה עת, והם קיימו מערכת יחסים אינטימית במשך תקופה לא מבוטלת. באשר לענישה בעבירות לפי סעיף 218 לחוק העונשין, הוא סבור כי היא לוקה בחומרה יתרה נוכח המשמעות השגויה שייחס בית המשפט המחוזי למחלת האיידס. נטען, כי בבסיס גזר הדין עומדת תפיסה סטריאוטיפית מיושנת של המחלה לפיה מדובר במחלה סופנית, בעוד שכיום נחשבת מחלת האיידס כמחלה כרונית אותה ניתן לרפא באמצעות טיפול תרופתי המדכא את השפעת הנגיף, ומאפשר למערכת החיסונית לשקם את עצמה.
לעניין העונש נטען עוד, כי החלטת בית המשפט המחוזי לגזור למערער עונש בגין כל אישום בנפרד, ולרוב במצטבר, גלומה חומרה יתרה שאף היא נובעת מתפיסתו השגויה של בית המשפט את מחלת האיידס. לבסוף, נטען כי בגזירת העונש לא נתן בית המשפט משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער.
4. בטרם אפנה להכריע בערעור גופו, אקדיש מספר מלים להלך הנפשי הידוע כ"עצימת עיניים", ולצורך כך אפנה ללשונו של סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977, אשר עוגן בחוק עם קבלתו של תיקון 39:
"רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".
למקרא הוראה זו אתה למד, כי מקום בו מפעם בלבו של מבצע העבירה חשד בדבר טיב התנהגותו, או בדבר קיומה של נסיבה הנמנית עם פרטי העבירה - הוא לא יוכל להתגונן בטענה לפיה פעל בהעדרה של מודעות. במצב דברים מעין זה - כך ממשיכה הוראתו של סעיף 20(ג)(1) וקובעת - מוטלת על מבצעה של עבירה החובה לפעול כדי להפריך את החשד ולברר את מצב הדברים לאשורו, וכל עוד לא עשה כן, או שעשה אולם חשדו לא הופרך, רואים אותו כמי שהיה מודע בפועל בעת ביצועה של העבירה לאותו פרט. לשון אחר: התעורר בלבו של אדם חשד, והוא אינו טורח להזימו, יש לראותו כמי שעוצם את עיניו והתעלם במודע מאפשרות קיומה של נסיבה. עמד על כך פרופ' פלר: