הרשעת דובר משרד התחבורה לשעבר בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים

הנאשם, אלי דנון (להלן: " דנון" או" הנאשם") פעל, עובר לתקופת כתב האישום, כעיתונאי ב"מעריב" ולבד מכך נהג לבצע, עבור גורמי הפקה פרטיים, עבודות כתיבה ועריכה של חוברות פרסום או מוספים שצורפו לעיתונים. באוקטובר 1993 הוא התמנה לדובר משרד התחבורה (להלן גם: " המשרד") וממונה על יחסי ציבור ויועץ תקשורת לשר התחבורה (ישראל קיסר). תפקידו כלל אחריות על מערך הדוברות ויחסי הציבור באגפי המשרד ובכלל זה סמכות ההחלטה בדבר הוצאת פרסומים או חוברות פרסומיות של המשרד. בתפקידו היה לנאשם מעמד של עובד מדינה ועובד הציבור. מכוח מעמד זה הוא היה נתון להוראות חוק שרות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963 ולתקנון שרות המדינה ("התקשי"ר").

בדצמבר 1995 החלה להתנהל נגדו חקירה ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) בחשד שהתעורר בהקשר לטוהר מידותיו כממלא תפקיד בשרות הציבור. החקירה נמשכה מספר חודשים. כתב האישום הוגש בפברואר 2001 והוא סובב שש פרשיות אישום של עבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים. 

כתב האישום ותגובת הנאשם ממבט כללי

כתב האישום עוסק בשש פרשיות עבירה שונות. כולן מבוססות על ניצול מעמדו של הנאשם כגורם בכיר ובעל השפעה במשרד התחבורה, באורח בלתי חוקי, להשגת טובות הנאה שונות. חמש מתוך שש פרשיות האישום סובבות סביב קבלת סכומי כסף ביד הנאשם מגורמים עסקיים פרטיים. קבלת סכומי הכסף, בין שהייתה על פי הסכם בין הנותן (הגורם הפרטי) למקבל (הנאשם) ובין שהייתה על פי דרישה ואף סחיטה באיומים מצד הנאשם, נתפסת בכתב האישום כקבלת שוחד. הנסיבות שבהן נקשרו הסכמי התשלום או הסדרי התשלום השונים מהוות גם עברה של מרמה והפרת אמונים. לאחת הפרשיות של דרישת תשלומים נלוות גם עבירות זיוף חשבוניות מס שהנאשם דרש לקבלן. עניינה של הפרשייה הנוספת הוא בעיסוק בשכר נוסף על תפקידו של הנאשם במשרד התחבורה, נסיבות קבלת המינוי לאותו עיסוק וטיבו. אלה מקימים עבירות של קבלת דבר במרמה והפרת אמונים.

הנאשם אינו מכחיש את קבלת סכומי הכסף מידי הגורמים הנזכרים בכתב האישום. עיקר טענתו היא שסכומי הכסף הללו הגיעו לו בהקשר לעבודה שביצע עבור הגורמים המשלמים, בין לפני שהיה לעובד מדינה ובין לאחר מכן. הוא דוחה כל טענת זיקה בין העבודות שהקימו את החוב הכספי לבין תפקידו בשירות משרד התחבורה. מכאן שלילת אחריותו לעבירת שוחד (ולעבירות נלוות כגון קשירת קשר לשוחד או דרישת תשלומים או סחיטתם בדרכי איום). הוא מכיר, בדיעבד, בכך שייתכן שחלק מפעולותיו נערך בנסיבות של ניגוד עניינים אך סברתו היא שזה ניגוד עניינים "מנהלתי" שלא חצה את הגבול אל תחומיה של התנהגות פלילית. עבירות הזיוף הוכחשו.

הנה כי כן יריעת המחלוקת מתפרשת על פני שאלות של עובדה ומשפט כאחד. אברר אותן פרשה אחרי פרשה, כסדר הפרשות. אולם, קודם לכך, אפנה לטענת הנאשם כי עומדת לו "הגנה מן הצדק" שמכוחה יש למחוק את כתב האישום ולזכותו מכל אשמה.

הגנה מן הצדק

בקשה למחיקת כתב האישום מכוח "הגנה מן הצדק" הוגשה לפתח הדיון במשפט כטענה מקדמית. ביום 6.12.01  ניתנה החלטתי ובה נאמר, בין היתר:

לפחות חלק מן הטענות שהוצגו על ידי הנאשם יכולות להקים בסיס לביטולו של כתב אישום מכוח "הגנה מן הצדק" אם מסתברת "כמות-איכות" של עוול המספיקה לצורך העניין. לא התבאר לי שמבחינה כמותית - איכותית הפגיעה בנאשם, אם בכלל הייתה, היא כה חמורה עד כדי הקמת בסיס להגנה האמורה. יתר על כן, כמעט בכל ראשי העיקר שציינתי לעיל קיימת מחלוקת עובדתית. מחלוקת זו צריכה להתברר במשפט. אינני יכול לרתום את העגלה לפני הסוסים ולנהל "משפט קודם משפט" כדי לבדוק את מידת ההסתברות של הטענות שבפי הנאשם.

נמצא שלצד נעילת השער הראשי לפני הטענה, נפתח  צוהר משני לשוב ולהעלותה עם תום הדיון במשפט. דרך צוהר זה מנסה עו"ד פטמן, סנגורו של דנון, לשוב ולהקים את הטענה מרבצה.

הטענה נסמכת על שלושה טעמים עיקריים:  א) השפעת השיהוי בהגשת כתב האישום על מצבו של הנאשם; ב) מניעים פסולים ודרכי ניהול פסולות בחקירת המשטרה; ג) פגיעה באיכות הראיות וביכולת ההתגוננות של הנאשם.

השלכות השיהוי בהגשת האישום

כתב האישום הוגש כחמש שנים לאחר שהסתיימה החקירה. עיכוב זה נבע, כנראה, מעומסי פעולה כבדים במיוחד בפרקליטות מחוז ת"א (פלילי) בעת הרלוונטית. במסגרת הטענה המקדמית, טען הנאשם, כי שיהוי רב שנים זה גרם לפגיעה בכבודו, בבריאותו, בחופש העיסוק ובחופש הקניין שלו; וכן שפער הזמן גרם לפגיעה חמורה ביכולת ההתגוננות שלו. עיון בסיכומי הטענות שבכתב מגלה שהנאשם חוזר על טענת הפגיעה האישית באורח כללי, בלתי מפורט וללא ציון הוכחה כלשהי. לסוגיית הפגיעה הנטענת ביכולת ההתגוננות של הנאשם, מוקדש פרק נפרד בסיכומי הטענה והדבר יידון להלן.

חקירה משטרתית פסולת מניעים ופסולת דרכים

הטענה

הנאשם טוען כי חוקרי יאח"ה, כולם כאחד ובמיוחד מפקד היחידה ובכיריה, קמו עליו לעצרו, לחקור אותו ולהשפילו עד עפר כמעשה נקם על כך שכעיתונאי חוקר, פרסם, בשנת 1986, כתבות תחקיר שחשפו את "מעללי" יאח"ה  ואשר "גיבוריהן" היו סגן מפקד היחידה נצ"מ (לימים תנ"ץ) יעקב גרוסמן והחוקר בני פרלמן. אף על פי שמעצרו של הנאשם וחקירתו התחוללו  כתשע שנים לאחר פרסום כתבות התחקיר ולאחר שעבודתו העיתונאית נפסקה עקב שליחות בת 3 שנים לארה"ב ולאחר שעבר לעבוד במשרד התחבורה; ואף על פי ש"גיבורי" כתבות התחקיר פרשו זמן רב קודם לכן מן המשטרה, בראש יאח"ה ובצוות החוקרים עמדו קצינים שלא הכירו את "גרוסמן-פרלמן"; למרות כל אלה הוא עומד על כך שביאח"ה נשבעו לרדוף אותו עד דור אחרון.

לנאשם נהיר היטב שטענת "רדיפה" בידי יאח"ה לדורותיה אינה יכולה להיטען בעלמא. הוא סבור שביסוס מסוים לה מצוי בכמה אמרות והתרחשויות מחשידות ובמיוחד במספר מהלכי חקירה תמוהים. האמרות והרמיזות הן אלה:

·        זמן קצר לפני פתיחת החקירה הגיעו לאוזני דנון "שמועות מרומזות" על כך ש"היחידה עוד תטפל בו". השמועה הזאת גונבה מפי מר שמואל יעקובזון מזכ"ל תנועת ש"ס (לא הובא להעיד) ועו"ד משה פרידמן, לשעבר חוקר ביאח"ה. פרידמן העיד במרץ 2004 בבית המשפט כי אינו זוכר מילולית את הדברים שהתהלכו במסדרונות יאח"ה (באמצע ובסוף שנות השמונים) אולם רוחם הייתה ש" יום שלו [של דנון] יבוא, אנחנו נטפל בו" [ פ/פרידמן];

·        במרץ 95 נחקר השר קיסר במשרדי המטה הארצי. דנון ליווה אותו ובאחת הפעמים ביקשה קצינת משטרה לוודא מפיו שהוא אלי דנון. כשהשיב בחיוב אמרה: " עוד מעט תשמע מאתנו";

·        כחודש לפני פתיחת החקירה הגיעו לביתו של דנון איומים טלפוניים על חייו. הוא התלונן במשטרת לוד וביקש מן הממונה על הביטחון במשרד התחבורה שתוקם האזנה לשיחות הללו. התברר כי הטלפונים בוצעו מן הטלפון הנייד של בני פרלמן וכי מתקיים קשר טלפוני בין פרלמן לגרוסמן. התלונה נסגרה וערעורו של  דנון על כך נדחה בשל התיישנות;

·        ראש צוות החקירה סנ"ץ לוי אישר כי בהזדמנות אחת שוחח גרוסמן עמו על דנון.

המהלכים התמוהים בחקירה הם אלה:

• העדה המרכזית בפרשת האישום הרביעי והחמישי היא אחת חיה משל אשר לפי כתב האישום העניקה כספי שוחד רבים לנאשם. משל זו היא בעלת עבר פלילי (הרשעות ב-24 עברות מרמה) ובעת החקירה היה תלוי ועומד נגדה מאסר מותנה. חרף הנסיבות הללו קיבל מפקד יאח"ה החלטה, בתוך שעה או שעתיים מהתייצבותה של משל להעיד להעניק לה מעמד של עד מדינה. ראש יאח"ה, תנ"ץ הלפרין לא ידע לתת מענה שלם לשאלה מהם השיקולים שהכריעו את הכף (במהירות שלא תיאמן) לטובת הענקת המעמד למשל. לדעת הסנגוריה ריצת רגליים זו למען משל לא נועדה אלא להבטיח את הפללת הנאשם;
• הסנגוריה גילתה, כאשר עברה על חומר הראיות שבתיק החקירה כי אין כל ציון לקיומו של תיק מידע מודיעיני. בירור שערכה התביעה, לפי בקשת ההגנה, העלה כי אכן קיים תיק כזה הכולל מספר "מידעים". תוכני אותם מידעים הועברו לידיעת הסנגוריה ככתבם וכלשונם. נותרו בחיסיונם רק פרטי מוסרי המידע ופרטי זיהוי של שמות מסוימים הכלולים במידע. אי הגילוי מעיקרה וחשש שמא נותרו פרטי מידע מוכמנים בדיעבד, עורר את ההגנה לטעון כי אינטרס הנאשם נפגע. יתר על כן, כיון שנמסרה להגנה זהותו של אחד ממוסרי המידע (דורון שורר שהיה מנכ"ל משרד התחבורה) ביקשה זו לחוקרו ולברר מפיו כיצד התוודע למידע. שורר טען שהוא אינו המקור. מכאן שאין הסבר כיצד התגבשו מקורות המידע של תיק החקירה. הנאשם משוכנע כי יד פרלמן-גרוסמן בכך ושהמשטרה; קרא, יאח"ה  ערפלה והסוותה את המקורות כדי שלא ייודע שהחקירה היא פרי יוזמתה שלה;