הרשעת אם שעזרה לבתה לחטוף את ילדתה חזרה לרוסיה

תמצית כתב האישום

ירון רותם (להלן: " ירון") ומרינה בלפר (להלן: " מרינה") נישאו באוגוסט 95 ובספטמבר 97 נולדה בתם לילך. יחסי בני הזוג רותם עלו על שרטון והם התגרשו באפריל 99. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (להלן: " בית המשפט למשפחה") ובין היתר נכללה בו תניה בדבר הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד לילך. בית המשפט למשפחה הוציא צו עיכוב יציאה כאמור (להלן: " צו העיכוב"). לאחר הגירושין נותרו יחסי עוינות בין בני הזוג. בית המשפט למשפחה נאלץ לכוף על מרינה "הסדר ראיה" שאפשר לירון להתראות עם בתו מספר פעמים בשבוע. על רקע זה הגישו ירון ומרינה, משלהי 1999 ועד אמצע 2001, תלונות הדדיות למשטרה .

הנאשמת, אזבלה בלפר (להלן: " הנאשמת" או: " אזבלה") היא אמא של מרינה וסבתה של לילך. מתוך מודעות מלאה למערכת היחסים שבין ירון למרינה קשרה הנאשמת קשר עם מרינה לחטוף את לילך, להוציאה אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל, בלי הסכמת ירון ובלי אישור בית המשפט. לשם קידום הקשר פנתה מרינה, בידיעת הנאשמת, לבית המשפט למשפחה ביום 28.6.01 וביקשה לבטל זמנית את צו העיכוב  (לפרק זמן שבין 20.7.01 לבין 30.8.01) על מנת לצאת את ישראל לפרק זמן מסוים ולחזור אליה עד תום המועד הקצוב. בית המשפט, בהתבסס על מצג השווא של מרינה, ביטל את צו העיכוב לפרק הזמן המבוקש.

למן הוצאת הצו, משך מספר שבועות ביצעו הנאשמת ומרינה שורת פעולות שנועדו להכשיר את הקרקע ליציאתן (עם לילך) את ישראל לצמיתות (או לפרק זמן לא מוגבל) ופעולות הסתרה וערפול שתכליתן להקשות על גילוי עקבותיהן (השכרת דירת הנאשמת לשנה ואופציה לשנה נוספת, תיאום משלוח תכולת דירת הנאשמת במכולה לחו"ל, סגירת חשבון בנק בישראל, אריזת חפצי הדירה של הנאשמת וחפציה של מרינה ושליחתם לרומניה, הוצאת דרכונים רוסיים חדשים).

ביום 26.7.01 יצאו הנאשמת ומרינה, כשעמם לילך, את ישראל בטיסה לארה"ב. הנאשמת לקחה עמה סכום של 30,000$ במזומן. ביום 4.8.01 עזבו הנאשמת, מרינה ולילך את ארה"ב לרוסיה. אגב כך ביקשו לשנות את יעד המכולה ולהעבירה על תכולתה לאודסה.

מאז ועד הנה לא שבו מרינה ובתה לישראל. הן שוהות כנראה ברוסיה. הנאשמת הייתה עמן ברוסיה עד שביום 6.4.06 הגיעה לישראל.

כתב האישום מייחס לנאשמת עבירת קשירת קשר לבצוע פשע; חטיפה מהארץ והפרת הוראה חוקית. בסיכומי טענותיו ביקש התובע  (עו"ד דניאל בן טולילה מפרקליטות מחוז ת"א - פלילי)  - לאחר שנתן "התראת התגוננות" לנאשמת ולסנגוריה - להוסיף גם עבירות של הסתרת חטוף  וחטיפה ממשמורת.

נסיבות שאינן שנויות במחלוקת

הנאשמת, אישה כבת 69 שנים, רופאת עיניים (בעלת תואר שלישי ברפואה), ילידת רוסיה, עלתה לארץ בשלהי 1990, עם אמה הקשישה (גם היא רופאה) ושתי בנותיה אינה ומרינה. אינה (גם היא בעלת תואר במדעי הרפואה) הגיעה עם בעלה ובתם. הנאשמת זכתה להכרה של רשויות הבריאות המוסמכות וקיבלה רישיון להתעסק ברפואה בישראל. היא נקלטה במקומות עבודה ומיצתה את יכולות העבודה שלה כדי להגדיל את פרנסתה וכדי להיקלט מבחינה כלכלית בישראל. היא הצליחה בכך, עלה בידה לרכוש דירה קטנה, לסייע לבנותיה וגם לחסוך סכום כסף לא מבוטל.

בישראל נולד לאינה ובעלה בן נוסף שמצא את מותו, בשנת 2000, בתאונת דרכים. זמן לא רב לאחר מכן נסעו אינה, בעלה ובתם לארה"ב והשתקעו בה. ביוני-יולי 2001 הייתה אינה בחודשי הריון מתקדמים (הלידה התרחשה ב-4.8.01).

מרינה הייתה סטודנטית לרפואה בעת שעלתה לארץ. היא התקבלה ללימודים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב ומטעמים שונים בחרה במסלול של רפואת שניים. הנאשמת מימנה את לימודיה. במהלך הלימודים הכירה מרינה את ירון רותם (להלן: ירון"), צבר ממושב גבעת חן, בעל תואר בכלכלה ובמנהל עסקים. לימים השניים נישאו ובספטמבר 1997 נולדה בתם לילך. בתחילת חיי הנישואים שרתה האהבה במעונם של בני הזוג אלא שבהמשך נתגלעו ביניהם  מחלוקות קשות, בעיקר על רקע דרכי הטיפול בלילך. ירון גורס שהנאשמת מילאה תפקיד מרכזי בהתחדדות היחסים עם אשתו. היא הייתה מצויה ומעורבת במערכת היחסים הזוגית עד לפרטיה הקטנים. כתוצאה מהבדלי מנטאליות לא נראו לה דרכו ומנהגיו של ירון והיא השפיעה על בתה השפעה רבה. הנאשמת חולקת על הדברים ומגוללת אשם רב לפתחו של ירון אך לא מכחישה שהייתה בקשר הדוק עם בתה ושסוגיית ההתייחסות לנכדתה (הסובלת מאסטמה קשה) הטרידה אותה מאד. המחלוקת בין בני הזוג הלכה וגברה עד שהם נפרדו ולאחר מכן גם התגרשו פורמאלית.

יחסי עוינות בין ירון למרינה ובין ירון לנאשמת נתקיימו גם לאחר שבית המשפט למשפחה נתן תוקף להסכם הגירושין. בין היתר נכפה על מרינה "הסדר ראייה" שאפשר לירון לפגוש את בתו לפי לו"ז מוגדר. מרינה לא השלימה עם צוו בית המשפט שכפה את ההסדר והצרה את צעדיו של ירון. לדברי הנאשמת ירון הציק למרינה ואף התעלל בה גם לאחר הגירושין ונהג בבתו שלא כהלכה עד כדי סיכון בריאותה והקניית מנהגים לא מקובלים. הפועל היוצא ממצב העוינות הזה היה שהוגשו תלונות הדדיות רבות למשטרה. בין התלונות היו גם כאלה שהנאשמת יזמה אותן והיו גם תלונות נגדה. נפתחו תיקי חקירה שנסגרו, אם בשל חוסר עניין ציבורי ואם בשל העדר ראיות מספיקות או בשל היעדרות הנאשמת ובתה מן הארץ .

נקודת שיא מסוימת בעימות בין ההורים התהוותה באמצע מאי 2001. אנשי יחידת הסיוע של משרד הרווחה הפועלים ליד בית המשפט למשפחה הגישו לבית המשפט חוות דעת המדגישה את חוסר המוכנות של מרינה "להתקשרות בטוחה" של לילך עם אביה ואת העובדה שמרינה אינה מוכנה לקבל את המלצות המומחים (הפסיכולוגית הקלינית ד"ר שפרה דיאור והרופא ד"ר קופל) בדבר הסדרי ראייה. הומלץ על מעורבות של פקידת הסעד לחוק הנוער בקהילה ועל מתן דו"ח נוסף לבית המשפט כשלושה חודשים מאוחר יותר. בית המשפט למשפחה (כב' השופט ד"ר גרשון גרמן שניהל את מסכת ההתדיינות בהקשר להסכם הגירושין והשלכותיו) קיבל את ההמלצה. משמעות הדבר הייתה כי בסוף אוגוסט 2001, במקרה שמרינה תעמוד במריה, יצטרך בית המשפט לשקול מחדש המלצות פעולה של גורמי הסיוע המקצועיים. 

ביום 20.4.99 חתם השופט גרמן  על צו עיכוב יציאה מן הארץ שחל על לילך ותוקפו עד הגיעה לגיל 18. ביום 28.6.01 הוגשה, בידי מרינה, לשופט גרמן בקשה לביטול זמני של צו העיכוב. הבקשה נומקה בכך שאינה עומדת ללדת ומרינה, אחותה השורה עמה קשר אחווה עמוק, מבקשת להיות לידה בעת הלידה שכן אינה, השרויה עדיין במצוקה נפשית בשל האסון שפקד אותה (מות בנה בתאונה), זקוקה לתמיכה. עוד צוין שמרינה, כרופאת שניים, תוכל לסייע לאחותה גם בהיבטים רפואיים וכן שתתקיים אזכרה לילד המנוח ומרינה חפצה להשתתף בה. אי אפשר להשאיר את לילך הקטנה, המצויה במשמורת אמה ומורגלת אליה, בישראל בזמן היעדרות האם. הבקשה הוגבלה בזמן (20.7.01 - 30.8.01).

השופט גרמן, בלי לבקש תגובה משום גורם (לרבות מירון שהוא צד להליכים המתקיימים בבית המשפט למשפחה), כתב ביום 4.7.01 החלטה "כמבוקש" . ביום 26.7.01 יצאו מרינה, לילך והנאשמת את ישראל בטיסה לאמסטרדם הולנד ומשם לארה"ב. הכרטיסים שנרכשו היו כרטיסי "הלוך-חזור" ומועד החזרה - 13.8.01. אולם הנאשמת, מרינה ולילך לא שבו לישראל ביום שנועד לחזרתן. מארה"ב (מרילנד) הן טסו לבולגריה (סופיה) ומשם לרוסיה (מוסקבה) .

בין מועד החלטת השופט גרמן לבין מועד היציאה מן הארץ ולאחר מכן  עד לנחיתה במוסקבה בוצעו מספר פעולות שעצם ביצוען - ולעניין חלקן גם זהות המבצע -  אינו  במחלוקת:

• ביום 22.7.01 הושכרה דירת המגורים של הנאשמת ברחוב בית אל 12 תל אביב לתקופה של שנה אחת ולפי דברי השוכר ניתנה אופציה לתקופת שכירות נוספת בת שנה אחת     [פ/39-40 - 11.2.07] . ההסכם נערך בידי עו"ד יוסף פרלוב [ת/15]. מרינה קיימה את המו"מ עם השוכר וגם חתמה בשם הנאשמת על ההסכם. במעמד החתימה הובהר לשוכר שבכל עניין כספי או אחר הקשור לשכירות ולמושכר יפנה לעו"ד פרלוב (אכן במשך שנת השכירות הפקיד השוכר את תשלומי השכירות בחשבון בנק שמסר לו עו"ד פרלוב ואליו פנה בכל דבר ועניין הקשור בשכירות). 
• ביום 25.7.01 נפגש השוכר עם מרינה ואיזבלה בדירה המושכרת  וערך עמן יחדיו רשימת חפצים שיישארו במושכר [ת/17]. השוכר הגדיר את תכולת הדירה שהושכרה כ" לא מושלם אבל בסדר. תכולה של דירה" [פ/40 - 11.2.07 ].
• בסוף יוני 2001 נערכה פנייה למשרד "מובאקס" לשילוח חפצים לחו"ל בבקשה לקבל הצעת מחיר למשלוח חפצים במכולה לקפריסין. מעדות הבעלים של חברת השילוח, רומן קראינין (להלן: " רומן") עולה שהפנייה הייתה של מרינה . ביום 2.7.01 (יומיים לפני שנתנה החלטת השופט גרמן) התקשר רומן למרינה ומסר לה הצעת מחיר (1,800$) למשלוח לקפריסין. במועד מאוחר יותר שונה היעד לעיר הנמל הרומנית קונסטנצה (ובהתאמה עלה המחיר ל-2,200$).