הרשעה בעניין מעשה מגונה שבוצע במטופלת בבית החולים תל השומר

1.         כתב האישום שבפניי מייחס לנאשם ביצוע מעשים מגונים במתלוננת, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: " החוק"), בנסיבות, כפי שהוצגו בעדותה של המתלוננת, ואפרטן להלן. רק אעיר כי בשוגג צויין בכתב האישום המקורי סעיף אישום אחר עקב טעות קולמוס. ב"כ הנאשם לא טען בענין זה- דבר, וטוב שכך עשה.

ביום ה- 31.12.06 בשעות הבוקר עברה המתלוננת ניתוח בגבה התחתון בבית החולים         תל-השומר ומיד לאחריו, בשעות הצהריים, הועברה מחדר ההתאוששות לחדר 13 במחלקה אורטופדית א', שהינו מרוחק יחסית מדלפק האחיות, ושוכנה במיטה הקרובה לדלת הכניסה. באותו היום הגיע הנאשם שעבד בחברת "מדיפון", שמספקת שירותי השכרת טלויזיות לביה"ח, להתקין למתלוננת מכשיר טלויזיה בחדרה.

למחרת, ביום ה- 1.1.07, בשוכבה על צידה, כשפניה מופנות לקיר, כשהוילון סביב מיטתה מוסט בחלקו, ולאחר עשיית צרכיה במיטתה לתוך סיר, לחצה המתלוננת על לחצן האיתות לאחיות. היא נותרה עם תחתוניה ומכנסיה מופשלים על רגליה, ללא יכולת להרימם וסבלה מכאבים עזים, אך קריאותיה לא נענו. עת מיררה המתלוננת בבכי, לפתע שמעה קול גברי מאחוריה ששאל אם היא זקוקה לעזרה ואם היא רוצה שיכסה אותה. בטרם ראתה את פני השואל, ובסוברה כי מדובר באח, עובד בית החולים, השיבה בחיוב והלה הרים את תחתוניה ומכנסיה. רק לאחר מכן, משהתקרב לצד המיטה ונעמד מול פניה, זיהתה המתלוננת את הנאשם מיום אתמול, בלובשו חולצה כהה עם לוגו של החברה בה עבד, כמתקין מכשירי טלוויזיה בחדרי החולים. הנאשם התיישב ליד מיטת המתלוננת, שאל אותה מדוע היא בוכה והחל ללטף אותה בצווארה ומעל החזה, כשכפתורי חולצת הפי'גמה שלה רכוסים בחלקם. בעוד הוא ממשיך ללטפה בידה ובגבה אמר הנאשם למתלוננת: "איזה יפה את" וביקש את מספר הטלפון שלה. משהשיבה שהיא נשואה ואם לשלושה ילדים אמר לה הנאשם ש"זה לא מפריע לו". בעדותה הוסיפה והדגימה המתלוננת שהנאשם גם נגע באצבעו מסביב לשפתיה בתנועה אינטימית (פרוטוקול מיום 3.3.09 בעמ' 10 ש' 29), ועל כך היא חוזרת בשתי הודעותיה במשטרה (נ/1 מיום 1.1.07 בשעה 21:10, עמ' 1 ש' 8, וב- נ/2 מיום 10.1.07 בשעה 13:22, עמ' 2 ש' 34)- פרט שמשום מה לא מופיע בכתב האישום.

לגרסתה, הן בהודעתה השניה והן בעדותה בבית המשפט, הרים הנאשם את תחתוניה ומכנסיה "לא צ'יק-צ'אק, לאט לאט" (נ/ 2 עמ' 1 ש' 15; פרוטוקול מיום 3.3.09 בעמ' 10, ש' 21-22). עוד הוסיפה המתלוננת בעדותה, כי במהלך האירוע נכנסה עוזרת האחיות עם עגלת תה והציעה לנאשם לשתות ומיד יצאה, בטרם הספיקה המתלוננת לומר דבר. לטענתה "הוא כנראה עמד בצורה מאד אינטימית והיא חשבה שהוא הבעל שלי או משהו" (פרוטוקול מיום 3.3.09 בעמ' 11, שורה 10-11).

2.        הנאשם כפר במיוחס לו, הן בשתי חקירותיו במשטרה בהן מסר גרסה כללית יותר (ת/1 מיום 2.1.07 בשעה 00:06, ו-ת/5 מיום 3.1.07 בשעה 15:03), והן בעדותו בפני בית המשפט, בה מסר גרסה מפורטת יותר שכללה פרטים נוספים שלא הוזכרו בחקירותיו במשטרה, כמו למשל את נוכחותה של חולה נוספת בחדר במהלך האירוע, שהינה בבחינת גרסה כבושה ולמשקלה אתייחס בהמשך (פרוטוקול מיום 6.5.09, עמ' 33 שורה 11-12). לגרסתו התקין טלויזיה בחדרה של המתלוננת לפני האירוע. ביום האירוע נכנס שוב לחדרה של המתלוננת, אך הפעם כדי להתקין מכשיר טלויזיה ליד המיטה השלישית, הרחוקה מהדלת. מאחר והחולה שהזמינה ההתקנה לא היתה במיטתה על מנת לשלם עבורה פנה הנאשם לצאת מהחדר, כשלמשמע קול בכיה של המתלוננת שאל אותה "מה קרה?". המתלוננת ביקשה ממנו שיעזור לה, שירים את מכנסיה ושינגב את דמעותיה. הנאשם נענה לבקשתה, הרים את מכנסיה וכיסה אותה בשמיכה. לטענתו תחתוניה כלל לא היו מופשלים. בהמשך התיישב בסמוך למיטתה, ניגב הדמעות מלחייה, אך לא נגע באף איבר אחר בגופה. אם נגע בשפתיה היה זה בניסיונו לנגב את דמעותיה. הוא אמר לה שהיא מקסימה ושאל אם היא רוצה ללכת איתו לבית קפה ואם הוא יכול לקבל את מספר הטלפון שלה ומשהשיבה כי היא נשואה והינה אם לשלושה ילדים אמר "לא משנה" ויצא מהחדר.

3.        לגרסת המתלוננת בעדותה, האחות, הגב' שושי אשד (להלן: "שושי"), הגיעה מיד לאחר שיצא הנאשם מחדרה, למשמע קריאותיה בלחצן. המתלוננת סיפרה לשושי על פרטי האירוע וזו הנחתה אותה ללחוץ על הלחצן אם יופיע הנאשם שוב. ואכן שב הנאשם לחדרה פעם נוספת כעבור כעשרים דקות, עת שוחחה בטלפון הסלולרי שלה, והיא ניסתה להתעלם ממנו - "שהוא יבין שאני לא רוצה אותו פה" ולחצה שוב על הלחצן (פרוטוקול מיום 3.3.09 בעמ' 11). הנאשם נעמד ליד מיטתה והחל לדפדף בחוברות שהיו במקום, עד שהגיעה שושי, והוציאה אותו מהחדר. לאחר שהמתלוננת תיארה גם בפני העובדת הסוציאלית, ד"ר ורדה שטנגר (להלן: "ד"ר שטנגר") שנקראה לחדרה באותו אחר הצהריים, לבקשתה, את פרטי האירוע, והתלוננה בפניה שהיא פוחדת להישאר לבד בחדרה למקרה שהנאשם ישוב ויטרידה, הועברה המתלוננת לחדר 8, שהינו קרוב יותר לדלפק האחיות. גם לחדר 8 הגיע הנאשם, פעם נוספת, וזאת, לטענתו, על מנת להעביר את הטלויזיה שהוזמנה ע"י המתלוננת מחדר 13, אך הוצא משם ע"י הצוות.

לגרסת הנאשם חזר לחדר 13, כדי לבדוק אם החולה במיטה השלישית, שהזמינה התקנת טלויזיה, שבה לחדר, ו"לשאול אותה אם הכל בסדר". מאחר והמתלוננת שוחחה בנייד והחולים טרם הגיעו, יצא מהחדר (פרוטוקול מיום 6.5.09 עמ' 34 ש' 4). כששב פעם שלישית לחדרה של המתלוננת היא כבר לא היתה בו ולטענתו "החולה שהיתה במיטה לידה אמרה לי שהעבירו אותה חדר, שאעביר הטלויזיה שלה לחדר החדש". (שם, בעמ'  34, שורה 8). לשאלת בית המשפט, במהלך חקירתו הנגדית, מדוע טרח ובירר היכן המתלוננת השיב הנאשם כי שאל את האחיות לאיזה חדר הועברה המתלוננת "כדי להעביר לה את הטלויזיה... זו העבודה שלי" (פרוטוקול מיום 6.5.09 עמ' 37 ש' 6-7).

4.        העידו בפניי שלוש עדות מטעם התביעה, מלבד השוטר שגבה תלונתה, בפניהן תיארה המתלוננת את פרטי האירוע, ממש בסמוך לאחריו.  ולהלן עדויותיהן בתמצית;

1)       שושי, אחות בית החולים, העידה באופן לקוני וב"כ המאשימה נדרשה לא פעם לרענן זכרונה מהודעתה במשטרה לגבי פרטי ההתרחשות. להתרשמותי עדה זו מסרה עדותה ככפוית שד, אם בגין אחריותה החלקית למחדל שמירת פרטיות החולות או, אולי, מחמת כשלון מלא של זכרונה. משכך, אין בעדותה משום תמיכה משמעותית במלוא גירסת המתלוננת, אלא אך לעניין עצם התלונה המיידית.

2)       ד"ר שטנגר סיפרה בעדותה כי ביום ה- 1.1.07 בשעה 17:00 אחה"צ בקירוב, נתבקשה ע"י האחות הכללית להגיע לחדרה של המתלוננת, שתיארה בפניה את פרטי האירוע, כפי שפורטו בדו"ח שרשמה לאחר המפגש עם המתלוננת, באותו ערב בשעה 21:00 (ת/4). לדבריה, התרשמה כי המתלוננת היתה "מאד נסערת, בוכה, מבוהלת". בעמ' 2 לדו"ח רשמה ד"ר שטנגר כי המתלוננת עברה בינתיים לחדר 8 כדי להימצא בקרבת האחיות ובעמ' 4 כתבה, כי נוכח פחדה של המתלוננת להיוותר בגפה בחדר זומנו לטפל בעניין איש הבטחון והשוטר יעקובוביץ'.

3)       הגב' שירלי ברומר, העידה כי בתקופת האירוע היא והמתלוננת היו "חברות מאד טובות" וכי הגיעה לבקרה ביום האירוע בשעות אחה"צ, בחדר 13. לדבריה, המתלוננת היתה "די נסערת" וסיפרה לה את פרטי האירוע (פרוטוקול מיום 3.3.09 בעמ' 21). בהמשך חקירתה הראשית, כשנשאלה לגבי התרשמותה ממצבה הנפשי והגופני של המתלוננת השיבה כי "היא היתה לאחר ניתוח גב ולא יכלה לזוז, היא היתה מאד נסערת...פחדה שהוא יחזור, פנתה לאחיות וביקשה שיעבירו אותה חדר" (שם, בעמ' 22).

5.       התרשמותי מעדות המתלוננת הינה חיובית. מדובר באישה משכילה, בטוחה בעצמה והערה לזכויותיה. גם למעלה משנתיים לאחר האירוע, תיארה באומץ את פרטיו המלאים, על אף חוסר הנעימות הכרוכה בכך. בחקירתה הנגדית השיבה בנחישות לשאלות ב"כ הנאשם ולא נרתעה מלהטיח בו: "אתה חושב שאני עשיתי משהו שאני צריכה להתבייש? מי צריך להתבייש אני או הוא?" (פרוטוקול מיום 3.3.09 בעמ' 17). גרסתה היתה עקבית וברורה. עם-זאת, השתדלה לדייק בדבריה ולא להגזים או "לנפח" בתיאוריה את מעשי הנאשם ולהיצמד לעובדות הספציפיות ("הוא בא להרים לי את הפיג'מה והתחתון, הוא לא עשה את זה מהר, לא בתור מישהו מקצועי שעושה צ'יק צ'ק ולא מתייחס"... הוא נגע לי מסביב לשפתיים" (המחישה עם אצבעה בתנועה שמקיפה את כל שפתיה);... "התחיל לגעת לי בצוואר";... "ואז הוא נגע בחלק העליון של החזה כשהוא חשוף" ראה פרוטוקול מיום  3.3.09 עמ' 10-11). גם בהודעתה ת/2, כשהיא נשאלת ע"י החוקרת אם הנאשם נגע לה בחזה היא משיבה בשלילה וכשנשאלת אם רק בחלק שמעל - משיבה בחיוב (שם, עמ' 2 ש' 25-28).

ב"כ הנאשם מבקש ללמוד לענין היעדר מהימנות המתלוננת ממספר סתירות לכאורה שנתגלעו בדבריה, אך לא מצאתי בכך כל ממש. אין בכך כדי לפגוע במהימנותה כעדה, במיוחד בנסיבות המקרה שבפני. (לעניין משקלם הנמוך של אי דיוקים בעדותו של קורבן לעבירת מין, כל עוד המקשה כולה של עדותו היא אמינה ראה בע"פ 993/00 - אורי שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ו (6), 205  בעמ' 233 לפסק הדין).

המתלוננת, יום לאחר ניתוח גב, כשהיא סובלת מכאבים עזים, כשהיא לא מסוגלת לזוז, שכובה על צידה לאחר עשיית צרכיה, כשתחתוניה ומכנסיה מופשלים על רגליה, וקריאותיה החוזרות ונשנות בלחצן אינן נענות ע"י איש מצוות בית החולים - ממררת בבכי מרוב כאב ותסכול, ובמצב כזה של חוסר אונים מוחלט - היא  "זוכה" לקבל ה"עזרה" המיוחלת, מהנאשם - גבר זר, שאיננו, כפי שהסתבר לה בדיעבד, אח העובד בבית החולים אלא טכנאי. למרות כל זאת, דיווחיה על מעשיו לצוות מיד עם צאת הנאשם מחדרה, התעקשותה לעבור לחדר אחר עקב פחדה להישאר באותו חדר בגפה, בקשתה לשוחח עם העובדת הסוציאלית, ותלונתה המיידית והמפורטת עוד באותו ערב למשטרה - כל אילו מעידים על אופיה החזק של המתלוננת, ומלמדים על תיאור נכון ומתאים של כל אשר התרחש. יתרה מזאת, לא מצאתי כל סיבה הגיונית וכל טעם ממשי בגינם תרצה המתלוננת להעליל שווא דווקא על הנאשם, אדם זר לה לחלוטין, בנסיבות בהן כל שרוצה אדם סביר בנעליה, לאחר ניתוח גב, הוא לשוב לביתו, לחיק משפחתו וכדבריה - " אני לא מכיר (צ"ל: מכירה- ד.מ.) את האדם, אין לי כל סיבה לשקר, אני נכנסתי לעשות ניתוח ולא ביקשתי שיגעו בי" (שם, בעמ' 13 ש' 15). וכאמור אין לבית המשפט כל ספק כי לא החמירה עם הנאשם בתלונתה או כי טעתה בהבנת התנהגותו. התרשמותה הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית - נכונה ומתאימה למציאות.

6.        מנגד, התרשמותי מהנאשם הינה שלילית. גם אם תתקבל גרסתו במחלוקת לעניין ייזום הפניה, כשלטענתו, המתלוננת היא שביקשה את עזרתו ורק אז הרים את מכנסיה וכיסה אותה; לעניין הרמת מכנסיה בלבד, כשלטענתו, שאינה מקובלת עליי, היתה לבושה בתחתוניה; ולעניין נגיעותיו בלחייה בלבד, תוך ניגוב דמעותיה, ולא בשום איבר אחר בגופה- הרי שמעשיו, בנסיבות המיוחדות כפי שתוארו לעיל - חמורים בעיניי לא פחות. כן חמורה בעיני האפשרות שמתקיני טלויזיה יהיו חופשיים להסתובב במחלקה ולהיכנס לחדרי החולות והחולים, ללא אישור מפורש של האחיות ולאחר קבלת הסכמת החולה. נושא זה ראוי לבדיקה מחודשת של הנהלת בית החולים ומשרד הבריאות. וכאמור, בנקודות אלה, כמו בכל היתר, מעדיף אני את גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשם. ולעניין התנערותו מהרמת תחתוניה - הרי ברור שזמן קצר לפני כן עשתה המתלוננת את צרכיה ולא היתה מסוגלת להרימם לבדה, אחרת היתה מרימה אף את מכנסיה.

לא ברור לי מאין שאב הנאשם, בחור בן 28, טכנאי טלויזיות במקצועו, את עזות המצח, לגשת מעבר לוילון שהיה מוסט בחלקו, למיטת המתלוננת, אישה מבוגרת ממנו וזרה לו, שמיררה בבכי, ולא היתה מסוגלת לזוז, ותחתוניה ומכנסיה מופשלים על רגליה, ולנגוע בה, ולא להימלט מהמקום תוך קריאה לאחיות. גם אם ביקשה ממנו שיעזור לה, היה עליו לגשת לדלפק האחיות ולקרוא לאחות שזהו תפקידה. ואם לא די בכך, גם אחרי שהרים בגדיה התחתונים, לא קרא לסיוע מהצוות אלא התיישב ליד מיטת המתלוננת, החל ללטפה ו"לנגב דמעותיה", לטענתו, תוך ששואל "אם זה מרגיע אותה" ומבקש ממנה את מספר הטלפון שלה כדי שיוכלו לצאת יחד לשתות קפה. האם אין זה אלא ניצול מחפיר של חוסר האונים בו היתה נתונה המתלוננת?

גרסתו הכבושה של הנאשם לעניין הימצאות חולה נוספת בחדר, שהועלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט - חסרת כל משקל, לאור כבישת גרסתו מבלי ליתן הסבר למועד הגילוי המאוחר, וממילא גם אם היתה חולה כזו - מניין לנו שהיתה במצב המאפשר לה התערבות. אני אף דוחה מכל וכל את הסברו הדחוק של הנאשם לסיבת הבירור שערך אצל האחיות בדבר החדר אליו הועברה המתלוננת. ה"דחיפות" בהעברת הטלויזיה לחדר המתלוננת, רק תומכת ומחזקת את גרסת המתלוננת. את ההנחיות וסדרי העבודה הוא אמור לקבל ממשרד החברה בה הוא עובד ולא מחולה עלומה, שאינה יכולה לדעת לאיזה חדר הועברה המתלוננת, או את רצונה של המתלוננת לזרז את העברת הטלויזיה לחדרה, במיוחד לאחר הארוע בו מעורב טכנאי הטלוויזיות.