כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (פ"ל 444/2005), המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); ועבירה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 23.7.05 בשעה 05:30 לערך, נהג המבקש ברכב ברחוב אלנבי בתל-אביב ובצומת עם רחוב בן יהודה לא ציית לאור אדום שהיה ברמזור כיוון נסיעתו. המבקש נהג ברכב, כשהוא שיכור כשעל-פי בדירת נשיפה נמצא 375 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף.
ביום 30.11.06 ביקש המבקש לחזור בו מכפירתו באשמה ובית-משפט השלום לתעבורה (כבוד סגן-הנשיא י' גרטי) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
בית-משפט השלום לתעבורה גזר על המבקש את העונשים הבאים: תשלום קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתם; פסילת המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית שריצה; פסילת המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 חודשים וזאת על תנאי למשך שנתיים מיום חידוש או קבלת רישיון הנהיגה; חתימה על התחייבות בסך 5,000 ש"ח, שלא יעבור עבירה על סעיף 62(3) או על סעיף 67 לפקודת התעבורה או על תקנה 26(2) לתקנות התעבורה במשך 3 שנים וכן 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור בתקופת התנאי עבירה על סעיף 62(3) או 67 לפקודת התעבורה או על תקנה 26(2) לתקנות התעבורה.
על גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר א' סטולר) דחה, ביום 6.2.08, את הערעור.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.
לטענת בא-כוח המבקש, טופס המאפיינים לא הצביע על אינדיקציות לעניין שכרותו, מלבד סוגיית "ריח אלכוהול מהפה" אשר יוחסה לו. לטענתו, על בתי המשפט לתעבורה לייחס משקל משמעותי יותר לתוצאות דו"ח המאפיינים. לטעמו, דו"ח המאפיינים התקין בעניינו של המבקש מלמד ומצביע על הבעייתיות הקיימת בהסתמכות על מכשיר ה"ינשוף", אשר מתיימר לתת תוצאות "מדעיות". הסתירה והפער בין האינדיקציות אותן ניתן להסיק מדו"ח המאפיינים, לבין תוצאות מכשיר הנשיפה מלמדות על אי אמינות המכשיר.
החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
בבקשתו טוען המבקש, כאמור, כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות על סמך מאפייני שכרות בלבד ובהעדר ראייה אובייקטיבית. לטעמו, דו"ח המאפיינים התקין בעניינו מלמד ומצביע על הבעייתיות הקיימת בהסתמכות על מכשיר ה"ינשוף", אשר מתיימר לתת תוצאות "מדעיות".
דין הטענה דחייה.
לא אחת קבע בית-משפט זה, כי אין ללמוד, כי קיומה של דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב היא תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. נקבע, כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. כך למשל נקבע בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 463, בעמ' 467:
"העיון בהוראותיו של החוק ושל התקנות מלמד, כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות, אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול, אשר אם התקיים אסורה נהיגת רכב אותה שעה. אולם, מנוסחו של הסעיף אין ללמוד, כי נקיטת דרך ההוכחה בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב (נשיפה, בדיקת דם או בדיקת שתן) היא תנאי-בל-יעבור להרשעה בעבירה על סעיף 62 לפקודה או על תקנה 26 לתקנות, וכי אין להרשיע אדם בנהיגה אסורה כאמור בסעיף 62(3) או בתקנה 26 על-פי ראיות אחרות המוכיחות את שיכרותו." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]
משמע, ניתן להוכיח שכרות בדרך שאינה מדעית על-פי מאפייני שכרות, אולם ברי, אפוא, כי ככל הרשעה בפלילים, על הרשעה כזו להישען על ראיות המוכיחות את השכרות מעל לכל ספק סביר, כפי שקבע בית-משפט השלום לתעבורה בענייננו.
בית-משפט השלום לתעבורה ציין בגזר-דינו, כי המבקש נמדד במכשיר ינשוף ונמצא בדמו ריכוז אלכוהול של 375 מיקרו-גרם בליטר אוויר נשוף, אשר על-פי החוק מבססים את שכרותו. עוד ציין בית-משפט השלום לתעבורה, כי הסממן לשכרות היה הריח שנדף מפיו של המבקש. לבסוף קבע בית-משפט השלום לתעבורה כך:
"אין מקום להכביר מילים בנושא ההבחנה בין טופס המאפיינים נ/1 לבין תוצאות הינשוף. באימות בין שני אלו גובר תמיד הינשוף ולכן הממצא מחייב את הנאשם ולא הרגשתו האישית. יתרה כל כך תימוכין לשיכרות יש בעצם בעובדה שהנאשם התבלבל בין הרמזורים השונים ונכנס לצומת כוון נסיעתו במופע אדום בכוון נסיעתו."
אשר לעונש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97). במקרה שלפני, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מהסוג שביצע ולא מצאתי כל מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.