השופטת א' פרוקצ'יה:
1. המערער, יניב חזיזה, הוכרז בר הסגרה לארה"ב בידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י. נועם). הוא מערער לבית משפט זה על הכרזה זו, ומשתית את ערעורו על שורה של טעמים, אליהם נתייחס בהרחבה בהמשך.
עובדות ורקע:
המערער הוא אזרח ותושב ישראל. בתאריך 15.10.2004 הוגש לבית המשפט במחוז המרכזי של קליפורניה בארצות הברית כתב אישום נגדו, המייחס לו שתי עבירות על פי החוק הפלילי של ארצות הברית. על פי כתב האישום, מיוחסות למערער עבירות של קשר לייבוא סם מסוכן מסוג אקסטזי, עבירה של קשירת קשר לשם ייבוא חומר אסור (Conspiracy to import a controlled substance (MDMA)), לפי Title 21, United States Code (USC), Sections 963 and 952(a) והפצה של סם מתוך כוונה לייבא סם מסוכן מסוג אקסטזי (Distribution with Intent to import a controlled substance (MDMA)) לפי Title 21, USC, Section 959(a). ביום הגשת כתב האישום הוצא צו מעצר נגד המערער בבית משפט בקליפורניה.
2. על פי כתב האישום שהוגש נגד המערער בארה"ב ביום 18.12.2003 נתפס משלוח סמים על ידי רשויות המכס והגבולות בארצות הברית (Customs and Border Protection (CBP)). המשלוח נשלח באמצעות חברת השליחויות UPS מאנטוורפן שבבלגיה לארצות הברית, וכלל שתי חבילות, שהכילו יחדיו כ-8.5 ק"ג של סם מסוכן מסוג אקסטזי. ביום 20.12.03 תפסו חוקרי ה-CBP משלוח נוסף שנשלח גם הוא מאנטוורפן לארצות הברית, הפעם באמצעות חברת המשלוחים הבינלאומית DHL, ובו שתי חבילות שהכילו יחדיו 9.2 קילוגרם של סם מסוג אקסטזי. על פי כתב האישום, מאחורי משלוחים אלה עמדה רשת שבראשה אזרח ישראלי, אליהו מרציאנו (להלן: מרציאנו), ולהערכת הרשויות בארצות הברית, רשת זו עסקה בייבוא של מעל 150,000 כדורי אקסטזי לארצות הברית מידי חודש. מאוחר יותר, באמצעות קלטת וידאו המתעדת את משלוח החבילות הללו מאנטוורפן, זיהו חוקרי הרשות האמריקאית למלחמה בסמים (Drug Enforcement Administration (DEA)) צעירה אמריקאית בשם טרישה בולדווין (להלן: בולדווין) כמי ששלחה את החבילות מאנטוורפן לארה"ב.
3. הן מרציאנו והן בולדווין נעצרו על ידי הרשויות בארצות הברית, והודו במיוחס להם. במסגרת הסדר טיעון עימם, העידו על מעורבות המערער במשלוח הסמים מבלגיה לארה"ב.
בולדווין הודתה כי היא זו ששלחה את החבילות מבלגיה לארצות הברית, והעידה כי המערער הוא זה שהעביר לה בבלגיה כמות של 30 ק"ג של סם מסוג אקסטזי, שנועדה מלכתחילה להישלח לארצות הברית. על פי עדותה של בולדווין, היא נשלחה מארצות הברית לבלגיה על ידי אחד מחברי הרשת, ונאמר לה כי "חבר" יגיע לבקרה בבית המלון בו התאכסנה באנטוורפן. באנטוורפן פגשה בולדווין במערער, שהעביר אליה שני תיקים שבהם, לדבריה, נמצאו 100,000 כדורי אקסטזי. בין התאריכים 16.12.03 ל-20.12.03 נשלחו בין 6 ל-8 חבילות שהכילו 30 ק"ג של כדורי אקסטזי, ואשר מקורם בתיקים שמסר המערער לידי בולדווין. הסמים הוסתרו בתוך צעצועים, ונשלחו באמצעות חברות המשלוחים DHL, FedEx ו-UPS. המערער אף זוהה על ידי בולדווין מבין שש תמונות שהוצגו לה במסדר זיהוי תמונות שנערך לה בארצות הברית.
מרציאנו הודה בפני הרשויות בארה"ב כי עמד בראש רשת שעסקה בייבוא סמים מסוכנים, וציין בעדותו כי המערער שימש כבלדר ברשת זו. הוא העיד כי הוא עצמו הציע למערער לטוס לאירופה כדי לשמש שם בלדר סמים של אחד הספקים עימם עבד, ולסייע בשינוע הסם והעברתו. התחקות אחר שיחות טלפון שקיים מרציאנו מעידות על קשר בינו לבין המערער, במהלך שהותו של זה האחרון בבלגיה. להודעות המפורטות של מרציאנו ובולדווין הצטרפו ראיות נוספות, ובהן תצהירים של חוקרים שסקרו את פעולות החקירה שבוצעו, ואת הראיות שנאספו. ביניהן, הוגש תצהירו של סוכן DEA מיגל מדריגל, ששימש אחראי על חקירת הפרשה. חלק מתצהירו מתייחס לראיות נוספות המערבות את בולדווין בשליחת החבילה שנתפסה ב-20.12.03, וכן בענין הקשר של מרציאנו למערער בהיותו בבלגיה, באמצעות טלפון שמספרו החסוי היה ידוע לו.
4. בתאריך 05.12.06 העבירה ארצות הברית לישראל בקשה להסגיר לידיה את המערער בגין העבירות בהן הואשם.
פסק דינו של בית-המשפט המחוזי
5. לאחר קבלת בקשת ההסגרה של ארה"ב, הוגשה עתירה מטעם היועץ המשפטי לממשלה על פי סעיף 3 לחוק ההסגרה; התשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה).
6. בית-המשפט קמא הכריז על המערער בר-הסגרה לארה"ב. הוא דן בראש וראשונה בשאלת דיות הראיות לצורך הסגרה, כמובנה של דרישה זו בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, וקבע כי דרישה זו מתקיימת. הוא קבע, כי על פי תשתית הראיות שהוצגה, אילו ביצע המערער בישראל את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום שהוגש בארה"ב, ניתן היה להאשימו בישראל בעבירות של סחר בסמים מסוכנים בניגוד לסעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים), סעיף 7(ג) לפקודת הסמים, וסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). עוד קבע, כי ממהות העבירות, ומן העונשים הקבועים בצדן, מדובר בעבירות הסגרה כמשמען בסעיף 2 לחוק ההסגרה, וכך הוא גם בהתאם לאמנת ההסגרה שבין ישראל לארצות הבריתThe Convention on Extradition between The Government) of the State of Israel and The Government of the United States, December 10, 1962) (להלן: אמנת ההסגרה).
7. בנתחו את הראיות, בית המשפט המחוזי הינחה עצמו על פי הכלל כי לצורך הסגרה אין על בית משפט זה לשים עצמו במקום הערכאה הדיונית במדינה המבקשת, ואין עליו להיזקק לבדיקת משקל הראיות, מלבד במקרים חריגים, אלא עליו לבדוק האם די בחומר הראיות, על פניו, כדי לפתוח בהליך פלילי, אשר במסגרתו תתברר שאלת חפותו או אשמתו של מבוקש ההסגרה. לענין זה, די אם יתברר כי יש בחומר הראיות "אחיזה לאישום", וכי אותן ראיות מאפשרות להעמיד לדין את מבוקש ההסגרה בישראל אילו היו העבירות מבוצעות בישראל.
בית המשפט קמא ציין כי לבקשת ההסגרה צורף מכלול של ראיות ישירות ונסיבתיות הנסמך על שלושה נדבכים עיקריים: הודעתו של מרציאנו, הודעתה של בולדווין וכן ממצאי החקירה של החוקרים בארצות הברית, המהווים תימוכין וחיזוק להודאות שני המעורבים העיקריים הללו. הוא הוסיף וקבע, כי מהודעות המעורבים, וממכלול הראיות הנוספות עולה, לכאורה, כי גיוסו של המערער כבלדר על ידי מרציאנו נעשה במטרה לייבא באמצעותו סמים לארצות הברית, וכי מסירת הסמים מידי המערער לבולדווין בבלגיה נעשתה במסגרת מימוש תכלית זו. שילובם של המקורות הראייתיים השונים מניחים תשתית ראייתית שהיתה מספקת לצורך אישומו של המערער בישראל בעבירות המיוחסות לו אילו היה עומד לדין בישראל. לפיכך, מתקיימים לגביו תנאי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה באשר לדיות הראיות לצורך הסגרה.
8. בית המשפט המחוזי דן בטענת המערער, לפיה הסגרתו תפגע בתקנת הציבור במובנו של סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. על פי טענה זו, הסגרתו תפגע בזכויותיו להישפט במדינתו, ולקיים הליך הוגן בשפתו, ועל פי מערכת חוקים המוכרת לו. בית המשפט סקר את גישתם של החוק וההלכה הפסוקה בקשר לעילת הפגיעה בתקנת הציבור כגורם להימנע מהסגרה, וציין כי מדובר בתקנת ציבור המכוונת לשקף ערכים של צדק ומוסר של הציבור במדינה המתבקשת, אשר הסגרה בנסיבות מקרה מסוים עלולה לפגוע בהם. הוא איבחן בין פגיעה העלולה להיגרם למוסגר עקב ההסגרה, והצורך לנהל את המשפט במדינה זרה, לבין פגיעה בכללי צדק יסודיים העשויים להתלוות להסגרה. לדבריו, ההסגרה וניהול משפט בארץ זרה מטילים על המוסגר קושי, אולם קושי זה טבוע באופן מובנה בעצם מעשה ההסגרה, ואין די בו כדי למנוע הסגרה, אלא במקרים חריגים בלבד. בית המשפט בחן את שאלת היחס בין אפשרות העמדתו לדין של המערער בישראל לבין שפיטתו בארה"ב, וקבע כי בשאלה זו הגורם המכריע הוא מיקומו של "מרכז הכובד" בביצוע העבירות, או מיקומם של "מירב הזיקות" של הפרשה למדינה האמורה לשפוט את המבוקש. בעניינו של המערער נקבע כי ארה"ב היא המקום אליו נקשרות מירב הזיקות של העבירות המיוחסות לו: הקשר הפלילי נקשר שם, הפצת הסמים נועדה להתבצע שם, והפגיעה בציבור מביצוע העבירות גם היא מתמקדת בארצות הברית. מנגד, זיקתן היחידה של העבירות לישראל מתבטאת באזרחותו ובתושבותו הישראלית של המערער. עוד נקבע, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי לא יזכה להליך הוגן בארה"ב.
9. בסיכומו של דבר, החליט בית המשפט המחוזי כי מתקיימים במקרה זה התנאים להכרזת המערער כבר הסגרה: העבירות הנדונות הן עבירות הסגרה על פי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה ועל פי סעיף 2(1) לאמנת ההסגרה; בחומר החקירה ישנן ראיות מספיקות לצורך העמדה לדין של המערער בישראל, ובכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה לצורך הסגרת המערער לארה"ב. על הכרזתו של המערער כבר הסגרה נסב הערעור שלפנינו.
טענות המערער בערעור
10. המערער מתמקד בערעורו בשתי טענות מרכזיות: האחת - שאלת דיות הראיות, כתנאי מחייב לצורך הסגרה. השניה - נסיבה חדשה שארעה לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט קמא, ואשר עניינה הוא כי המערער הורשע בהעדרו בבית משפט בבלגיה בגין פרשת הסמים נשוא בקשת ההסגרה, ונגזר עליו עונש. לטענת המערער, נסיבה חדשה זו משנה את תשתית התנאים להסגרתו לארה"ב, ויש בה כדי לשלול את בקשת ארה"ב להסגרה מטעמים שונים שיידונו להלן.
11. אשר לטענות בתחום הראיות, טוען המערער כי גם אם הראיות הקיימות מספיקות כדי לקשור אותו לעובדת מסירת התיקים לבולדווין בבלגיה, אין בכך ראייה לקשירת קשר ליבוא הסם והפצתו ברחבי ארה"ב, ולכן ניתן לשפוט אותו בישראל, או לחלופין, בבלגיה, ואין לקבל את בקשת ההסגרה מארה"ב. לגישתו, אין ראיות לעבירת קשר בארה"ב, שהיא העבירה היחידה שיש לה זיקה כלשהי לארה"ב, ולא כל שכן, אין ראיות להעברת הסם והפצתו בארה"ב.