הרשעה בביצוע עבירות של מעשה סדום בקטין בן 18 חודשים

ניתן בזה צו איסור פרסום על שם נפגע העבירה, בני משפחתו או כל פרט שיש בו כדי להביא לזיהויו.

כב' השופטת שרה דותן - אב"ד:

1. בתאריך 18.2.12, בשעה 18:00 בקירוב, הובא הפעוט י.ה., יליד 26.8.10 לחדר המיון של בית החולים שניידר בפתח-תקוה כשהוא חבול קשות בפי הטבעת, החבלות כללו שני קרעים, האחד באורך 0.5 ס"מ והשני כ- 4.5 ס"מ וכן קרע של הספינקטר החיצוני של פי הטבעת. בנוסף, נראתה על לחיו השמאלית המטומה. השאלה העומדת להכרעתנו היא, מתי נגרמו לפעוט הפגיעות המתוארות לעיל ועל ידי מי.

רקע כללי וכתב האישום

2. כשלושה חודשים לפני האירוע המתואר לעיל, הכיר הנאשם את אמו של הפעוט, ש.ה. ובין השניים התפתח קשר זוגי שבמסגרתו נפגשו השניים בביתה של ש.ה. ובביתו של הנאשם. מטבע הדברים, נכח בנה הפעוט של ש.ה. בחלק מאותם מפגשים והנאשם הפגין כלפיו יחס אוהב, שמצא ביטויו במסרונים שהועברו באמצעות הטלפון ובגילויי חיבה שכללו נשיקות וחיבוקים. כשבועיים עובר לאירוע נשוא כתב האישום, בעת שש.ה. שהתה בביתו של הנאשם, ירד הנאשם לבדו עם הפעוט לג'ימבורי שבכניסה לבית הדירות בו הוא מתגורר, ושיחק עמו כשעה וחצי.
3. על פי הנטען בכתב האישום, בלילה שבין 17.2.12 - 18.2.12 ישנו ש.ה. והפעוט בביתו של הנאשם. בבוקר יום 18.2.12 בשעה 10:35 או סמוך לכך ירד הנאשם עם הפעוט לחדר הכושר שבקומת המרתף בבניין. בעת שהנאשם נותר לבדו עם הקטין, ביצע בו מעשה סדום על ידי כך שאחז בחוזקה בפיו באמצעות כף ידו באופן שלא יוכל לצעוק והחדיר את איבר מינו או חפץ קשיח לפי הטבעת של הקטין. כתוצאה ממעשים אלה, נגרמו לפעוט חבלות בפי הטבעת כמתואר לעיל. בשל החבלות החמורות נזקק הפעוט לטיפול כירורגי ואושפז בבי"ח וולפסון במשך 6 ימים.
4. בתגובתו לכתב האישום הודה הנאשם כי בתקופה הרלבנטית היה בן זוגה של ש.ה. כמו כן אישר כי ירד להתאמן בחדר הכושר במועד ובשעה הנטענים ולקח עמו את הפעוט, וזאת על מנת שאמו תוכל להתארגן ולהתקלח לקראת יציאתם המשותפת למסעדה. הנאשם כפר בהאשמה לפיה ביצע בקטין מעשה סדום כמתואר לעיל וכן הכחיש את הטענה לפיה כתוצאה ממעשיו נגרמו לפעוט חבלות חמורות.

המחלוקות העובדתיות

5. לטענת המאשימה הצטברותן של הראיות נסיבתיות הכוללות חוות דעת רפואיות ופורנזיות, בנוסף על צילומי מצלמות האבטחה בבנין הדירות בו התגורר הנאשם, מובילים למסקנה החד משמעית לאשמתו של הנאשם, ואילו הנאשם גורס כי אין בראיות הנ"ל כדי להוכיח מתי ועל ידי מי נגרמו החבלות ומכחיש מכל וכל את מעורבותו במעשה.

ראיות התביעה בענייננו הינן ראיות נסיבתיות. אין לפנינו ראיה ישירה המוכיחה במישרין את העובדה כי הנאשם ביצע את מעשה הסדום הנטען בגופו של הפעוט, ולפיכך מוטל עלינו לבחון את מכלול הראיות הנסיבתיות ולקבוע האם בהצטברותן זו לזו, ועל דרך ההיסק ומבחני השכל הישר הן מצביעות באופן חד משמעי על ביצוע העבירה על ידי הנאשם, וכי האופציה הראייתית היחידה האפשרית בנסיבות הענין הינה שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו וכי אפשרות אחרת אין.

בע"פ 9372/03 עמוס פון וייזל נ' מדינת ישראל עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה על הליך הסקת המסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות (23.9.04):

                        "הראייה הנסיבתית על פי טיבה מוכיחה את הנסיבות ולא את העובדה הטעונה הוכחה, ואילו הליך קביעת הממצא העובדתי נעשה על דרך הסקת מסקנה הגיונית מן הנסיבות שהוכחו בראייה ישירה. 'רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה עובדתית חלופית אחרת, כי אז ניתן לומר שהיא הוכחה מעל לספק סביר. עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות הענין, ודי באפשרות קיומה של מסקנה אפשרית אחרת שאינה רחוקה ודמיונית כדי להקים ספק סביר שדי בו לזיכויו של נאשם' (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פד"י לה(1) 113, 141; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל). הליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על נסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם (ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל, תק' על' 95(3) 2068, פסקה 5)".

לאור האמור לעיל, אבחן תחילה כל ראיה בנפרד ולאחר מכן אתייחס להצטברותן של הראיות ומשקלן הכולל מול הסברי הנאשם.

6. יודגש כי אין חולק שנטל הראיה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם לעולם רובץ על שכמה של התביעה, ואין זה מחובתו של הנאשם להוכיח כיצד נגרמו החבלות ועל ידי מי.

הראיות הרפואיות

7. ד"ר ענת גוז מרק, רופאת ילדים בבי"ח שניידר, היתה הראשונה שבדקה את הפעוט ביום המקרה בשעה 18:00 בקירוב ובסיכום הטיפול בתיק המיון ת/8 נכתב על ידה, לאחר רישום האנמנזה מפי האם:

"בבדיקתי, ילד נינוח, שקט, צבע תקין, בטן רכה, ללא רגישות. בפי הטבעת - הרחבת האנוס, שני חתכים בשעה 12 ובשעה 6 בעומק כ- 2 מ"מ ואורך כשני ס"מ (לא נראה הקצה, לא נעשתה בדיקה תוך רקטלית) עם סימני דמם בחיתול ללא דימום פעיל כרגע".

8. לאור דברי האם שהעלו חשד למעשה עבירה, דיווחה ד"ר גוז מרק לעובדת סוציאלית ולמשטרה והפעוט הועבר להמשך בירור למיון בבית החולים וולפסון.

בפרק האבחנות ציינה הרופאה: