התובעת מיטל דרור(סילגי) הגישה תביעה על סך 10,000 ש"ח כנגד הנתבעת, גליה להב בע"מ, לאחר שבשמלת כלה שרכשה ממנה, נפתח הרוכסן והתקלקל בתחילת מסיבת החתונה, כך שהתובעת נאלצה "לבלות" כשעה בחדר צדדי עד שבנות משפחתה תפרו את הרוכסן, ועד שיכלה לשוב למסיבה.
לטענת התובעת באחת ממדידות השמלה, שקדמו ליום החתונה, הורתה המעצבת הגב' גליה להב להחליף את רוכסן השמלה שהיה פגום.
התובעת צירפה תמונות מיום החתונה, בהן ניתן לראות את בנות המשפחה תופרות את השמלה במקום בו מצוי הרוכסן, ואף טענה שבידיה צילומי וידאו מיום הארוע, בהן ניתן לראות כי השימוש שלה בשמלה היה סביר, עד לרגע בו גילתה כי הרוכסן נפתח.
למעשה, עיקר הנזק לו טוענת התובעת הוא עוגמת הנפש שנגרמה לה בגין הפגיעה ביום חתונתה, אך היא גם טענה במובלע שלמעשה נותרה בידיה שמלה פגומה.
הנתבעת בכתב ההגנה ציינה, כי אכן במהלך מדידה הוחלף הרוכסן בשמלה שהוכנה לתובעת, ואולם ביום החתונה התובעת יצאה מסלון היופי שלה כשהיא לבושה בשמלה, והשמלה ללא פגם. לטענתה, לא ברור לה מדוע נקרע הרוכסן, ובכל מקרה האחריות לרוכסן מוטלת על החברה המייצרת רוכסנים ולא עליה.
עוד טענה הנתבעת, כי המדובר ברוכסן באורך של כ- 25 ס"מ שניתן לתפרו בדקות ספורות בלבד.
בדיון שהתקיים בפניי, הוסיפה הגב' להב, בשם הנתבעת, כי השמלה יצאה ממנה כשהיא מושלמת (כשהיא אישית בדקה את התובעת לפני צאתה), היא אינה יודעת מה ארע בארוע, איך הכלה התנהגה והאם פתחו וסגרו את הרוכסן יותר מדי. עוד הוסיפה, כי היה על התובעת להתקשר אליה ישירות מהארוע, והיא היתה שולחת תופרת לחתונה באופן מיידי.
אין חולק (וכך גם עולה מהקבלות וההסכם שצורפו לכתב התביעה) כי התובעת שילמה לנתבעת סך של 7,500 ש"ח, עבור שמלת כלה, יום פינוק מלא הכולל בין היתר ארוחה, וכן תסרוקת, תוספות שיער, איפור ותכשיטים. אין גם מחלוקת על כך שבעת עזיבת המכון, היתה התובעת מרוצה מהשמלה ומהטיפול שניתן לה.
המחלוקת העיקרית הינה בדבר האחריות לקלקול הרוכסן בשמלה, והאם היא נופלת לפתחה של הנתבעת.
בכל הכבוד, אינני יכולה לקבל את טענתה של הנתבעת כאילו האחריות לרוכסן מוטלת על החברה המייצרת את הרוכסנים. כאשר צרכן ניגש לרכוש מוצר בחנות כלשהי, ציפייתו הסבירה היא כי אותה חנות תספק לו מוצר תקין, שיכול למלא את ייעודו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחנות המשווקת מוניטין מיוחד כחנותה של הנתבעת.
ממעצבת שמלות בעלת שם, אשר מטבע הדברים השמלות שהיא מוכרת יקרות יותר משמלות הנמכרות בחנות בגדים "רגילה", דווקא בשל המוניטין שעומד מאחורי שמה, ניתן לצפות כי תוציא תחת ידיה שמלות מושלמות וללא פגם.
ברור כי מצופה ממעצבת כזו להשתמש רק בחומרים המשובחים ביותר, וכי לא תוכל להתחבא בטענה כי חומרי הגלם בהם השתמשה (הבד, החוט, הרוכסן וכיוצא בזה) אינם תקינים, וברור כי לא ניתן לאפשר לה לשלוח את לקוחותיה לרדוף אחרי יצרני חומרי הגלם.
עדותה של התובעת היתה אמינה עליי בכל חלקיה, ולכן גם האמנתי לדבריה כי השימוש שעשתה בשמלה היה שימוש סביר, וכי הרוכסן נפתח כבר לאחר הריקוד הראשון (שהיה ריקוד איטי), על כן גם לא ביקשתי לראות את סרט הוידאו המתעד את החתונה.
בהקשר זה יש להוסיף, כי חברה העוסקת בעיצוב וייצור
שמלות כלה, צריכה גם להערך מראש לאפשרות כי ביום החתונה השימוש הסביר בשמלה כולל גם ריקודים רבים במשך פרק זמן ארוך. לפיכך, שמלת כלה אמורה להיות עמידה ולא להקרע במשך לילה שלם, ובוודאי שמצופה שתחזיק מעמד הרבה מעבר לריקוד הראשון.
אם מצרפים זאת לדברי התובעת (שלא נסתרו ע"י הנתבעת), לפיהם הנתבעת הודתה בפניה באחריות לנזק ואמרה כי זו הסיבה שהיא לא אוהבת לתפור שמלות עם רוכסנים, ואת העובדה שכבר במדידה קודמת היה צורך בהחלפת רוכסן פגום, הרי שברור שהנתבעת התרשלה בהכנת השמלה, לא הכינה אותה במיומנות הנדרשת ממעצבת שמלות בכלל ומעצבת שמלות כלה בפרט, ועל כן אני קובעת כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובעת.
אין ספק, כי אם המדובר היה בשמלה רגילה, לשימוש רגיל, הרי שחוק המכר, התשכ"ח-1968 היה חל במקרה זה, וכי הנתבעת היתה חייבת מכח החוק לתקן או להחליף את השמלה.
ואולם, בעניינו, המדובר בשמלת כלה, אשר מטבע הדברים היא משמשת את הקונה פעם אחת בלבד ביום חתונתה, ולכן לא ניתן לרפא את הפגם במתן צו לתיקון השמלה בלבד.
בהקשר זה אציין, כי בענייננו טענה התובעת כי אינה מעוניינת בשמלה חלופית שכן המדובר בשמלת כלה, אך מצד שני טענה כי נותרה בידיה שמלה פגומה שאין היא יכולה לעשות עימה דבר, ואני סבורה כי לפחות בתור מזכרת, יש מקום לאפשר לתובעת להחזיק בידיה שמלה תקינה.
כפי שצויין לעיל, עיקר התביעה הינה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת עקב הקלקול ברוכסן. ההלכה היא כי פיצוי בגין עוגמת נפש ינתן בנסיבות מיוחדות, בדרך כלל בתיקים בהם נגרמו נזקי גוף או שהתנהגות הנתבע הייתה מחפירה. ואולם, בענייננו מאחר והמדובר במקרה חריג בו בשל רשלנות הנתבעת, התובעת גילתה כי הרוכסן בשמלתה נפתח באמצע ריקוד באולם החתונה (ומדובר לפי התמונות ברוכסן ארוך, המגיע עד ישבנה), נאלצה לעזוב את מסיבת החתונה לה התכוננה חודשים קודם לכן, להסגר בחדר צדדי ולתפור את השמלה, כאשר גם אם הפסד הזמן לא עלה על שעה, ברור כי עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת אינה מבוטלת.