הרב יהודה גליק נ' משטרת ישראל

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 2063/16 מיום 19.1.2017, שניתן מפי השופט י' עמית, בהסכמת השופט צ' זילברטל וכנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש ונקבע שבדין נדחתה תביעתו כנגד המשיבה.

רקע

1. המבקש, אשר כיום מכהן כחבר כנסת, הוא פעיל למען עליית יהודים להר הבית ובמהלך השנים הוצאו כנגדו צווי הרחקה ממתחם זה. לפיכך, המבקש חתם על כתבי התחייבות שבהם הצהיר שלא יבצע פעולות דתיות מוחצנות על הר הבית. בעקבות כתבה שבה תועד המבקש מתפלל במתחם הר הבית בעת שהדריך קבוצת תיירים, אסרה המשיבה על המבקש לעלות להר הבית. אחד עשר יום לאחר מכן הגיש המבקש תובענה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, שהועברה לבית משפט השלום בירושלים, ובה תבע פיצויים בגין הפגיעות בשמו הטוב ובפרנסתו שנגרמו לו כתוצאה מהאיסור המדובר. כמו כן, תבע המבקש צו מניעה שיורה למשיבה לאפשר לו לעלות להר הבית – צו אשר ניתן בתחילה על ידי בית משפט השלום, אך בוטל כאשר ערעור על החלטה זו התקבל בבית המשפט המחוזי.

2. ביום 28.2.2015 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום אשר דחה את טענתה המקדמית של המשיבה, לפיה אין מקום להידרש לתובענה כיוון שהיא מהווה תקיפה של החלטה מינהלית שהדרך הראויה לתקוף אותה היא עתירה לבג"ץ. בפסק הדין נקבע שהחלטת המשיבה למנוע מהמבקש לעלות להר הבית לא מתיישבת עם ההלכה בעניין ולכן על המשיבה לשלם למבקש פיצויים בסך 500,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. המשיבה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את הערעור. בפסק דינו, מצא בית המשפט המחוזי שההחלטה להרחיק את המבקש מהר הבית הייתה סבירה, אך שהיה על המשיבה לבחון את החלטתה מעת לעת. אולם, הדרך הנכונה לתקוף את התנהלותה של המשיבה הייתה בבג"ץ והימנעותו של המבקש מכך היוותה הפרה של חובתו להקטין את נזקו. נוכח זאת, נקבע שלא עומדת למבקש זכות לפיצוי, ושגם אם היה נקבע פיצוי, הסכום הראוי היה נמוך משמעותית מזה שנפסק בבית משפט השלום.

3. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשתו טען המבקש שלא היה מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות של בית משפט השלום. כמו כן, נטען שלא היה מקום לקביעה שאי הגשת העתירה מהווה הפרה של חובת הקטנת הנזק. מנגד, המשיבה טענה שמדובר במקרה חריג שבנסיבותיו הימנעותו של המבקש מתקיפה ישירה של החלטת המשיבה הפרה את חובתו להקטין את נזקו. עוד נטען שראוי שנושא רגיש שכזה ייבחן על ידי בג"ץ, אשר לו ראיה רחבה וניסיון בבחינת החלטות שלטוניות שכאלו. יצוין, כי האגודה לזכויות האזרח בישראל קיבלה רשות להצטרף להליך כידידת בית המשפט וטענה שאין לפטור רשות מינהלית מפיצוי מקום שהפרט לא עתר לערכאה מינהלית, וכי יש להסתפק בכך שהפרט יפנה לרשות.

פסק הדין מושא הבקשה

4. בפסק הדין מושא הבקשה הוחלט לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור. זאת, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה שסבר שיש לקבל את הערעור באופן חלקי. במסגרת פסק הדין נדונו סוגיות רבות ורחבות שלא הושגה ביחס אליהן תמימות דעים. היסוד המרכזי לדחיית הערעור על פי השופט עמית, שבעניין זה הצטרף אליו השופט זילברטל, היה שבנסיבות העניין תביעתו של המבקש היוותה תקיפה של המעשה המינהלי שהייתה צריכה להיות מוגשת לבג"ץ. זאת, לנוכח נסיבות המקרה ובהן רגישות הסוגיה והגשת התביעה זמן מועט לאחר ההחלטה המינהלית, עוד בטרם התגבש הנזק.

5. למרות שהשופט עמית קבע שבמקרה דנן לא היה מקום לבדוק את הרשלנות לגופה בכלל לנוכח נסיבות תקיפת ההחלטה המינהלית, הוא הוסיף כמה אמירות לגופו של עניין. השופט פירט שמונה סוגים אפשריים של עילות לתביעת פיצויים מרשויות ציבור, עמד על שורה של הבדלים בין דיני הנזיקין לבין הדין המינהלי והציע תרשים זרימה לבחינת עוולות שבהן הרשות פעלה שלא כדין תוך הפרה של נורמה מינהלית, הפרה שיש עמה אשם. כשיישם את התרשים המוצע על המקרה דנן, בבחינת למעלה מן הצורך, קבע השופט שלא עומדת למבקש עילת תביעה נזיקית. בנוסף, נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה, השופט עמית קבע שאי הפנייה לבג"ץ בענייננו מגיעה כדי שלילת הפיצוי בגין אי הקטנת הנזק, אף שלא בכל מקרה ניתן או רצוי להפעיל את עקרון הקטנת הנזק בשל אי פנייה קודמת לערכאה מינהלית.

6. השופט זילברטל הצטרף לתוצאת פסק דינו של השופט עמית. אולם, בנוגע למרבית הסוגיות שהעלה השופט עמית, קבע השופט זילברטל שאין הן מחייבות הכרעה במקרה שלפנינו. זאת, משום שהתובענה האזרחית בענייננו היוותה אך כסות לתקיפה ישירה שלא היה מקום להביאה לבית משפט אזרחי. מעבר לכך, המבקש לא עמד בחובת הקטנת הנזק, אשר במקרה של החלטה מינהלית עשויה לכלול, לפי הנסיבות, פנייה לרשות או מיצוי הליכים שיפוטיים. לפיכך, נסיבותיו הייחודיות של המקרה מובילות לכך שלא היה מקום להידרש לתביעה ואין בענייננו צורך להכריע ביתר השאלות שהתעוררו.