הקניית נכס לממונה על רכוש אויב מנתקת את זיקת הקנין של הבעלים המקורי לנכס

השופטת א' פרוקצ'יה:

• 1.             זוהי עתירה שהוגשה מטעם יורשיו של משה (מואיז) ולירו ז"ל (להלן: המנוח), שמטרתה להצהיר כי יש לראות במקרקעין המצויים בעיר חברון, ורשומים על שם המנוח, כמקרקעין שהופקעו על ידי מדינת ישראל, או כאילו הופקעו מידי בעליהם, ולחילופין - להפקיעם עתה, לאור העובדה שאין כוונה להשיבם לחזקת בעליהם בעתיד הנראה לעין. כן מתבקש סעד של תשלום פיצויים בגין הפקעת המקרקעין, ובעבור השימוש שנעשה במקרקעין לאורך שנים רבות בדרך שמנעה מן הבעלים ליהנות מהם.

רקע

• 2.             המקרקעין נשוא העתירה נרכשו על ידי המנוח בשנת 1935 בעיר חברון ונרשמו על שמו בספרי המקרקעין המנדטוריים של העיר. מדובר בארבע חלקות סמוכות הרשומות כדלקמן: חלקה A1, ששטחה 843.49 מ"ר, רשומה בדף 31 בספר 3; חלקה B, ששטחה 206.39 מ"ר, רשומה בדף 33 בספר 3; חלקה C1, ששטחה 238.18 מ"ר, רשומה בדף 34 בספר 3; וחלקה C2, ששטחה 125 מ"ר, רשומה בדף 35 בספר 3 (להלן יחד: המקרקעין). המנוח נפטר לבית עולמו בשנת 1945, ורכושו חולק בין שלושת ילדיו. העותרים שלפנינו הם שניים מילדיו ויורשיו של השלישי.

• 3.             החל משנת 1948 היה אזור יהודה ושומרון (להלן: האזור), ובכללו, העיר חברון, נתון לשליטת ממלכת ירדן. צו שפורסם ביום 26.3.1967 הקנה לממונה הירדני על רכוש האויב (להלן: הממונה הירדני) את כל נכסי הניידי והדלא-ניידי הנמצאים בממלכה הירדנית ההאשמית השייכים לאנשים ששמותיהם צוינו בצו, ובהם נכללו "משה ולירו ושותפיו" (להלן: צו ההקנייה).

• 4.             החל משנת 1967 נתון האזור לתפיסה לוחמתית של צה"ל. במנשר מס' 2 של מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון מ-7.6.1967 הורה המפקד הצבאי כי כל הרכוש שהיה שייך או רשום בשם המדינה הירדנית יועבר לחזקתו הבלעדית ויהיו נתונים להנהלתו (סעיף 4 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (יהודה והשומרון) (מס' 2), התשכ"ז-1967(להלן: מנשר מס' 2 או המנשר). צו בדבר רכוש ממשלתי (מס' 59), התשכ"ז-1967(להלן: צו מס' 59), שהוצא בידי מפקד כוחות צה"ל באזור, הסמיך את הממונה על הרכוש הממשלתי ביהודה ושומרון (להלן: הממונה הישראלי), בין היתר, ליטול חזקה ברכוש ממשלתי ירדני, ולנהל רכוש זה.

• 5.             בין השנים 1967-1980 פנו יורשי המנוח פעמים מספר אל הממונה הישראלי, ואל קצין מטה משפטים במפקדת אזור יהודה ושומרון של צה"ל, בבקשה להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין מכח ירושה של נכסי המנוח. בשנת 1998 שבו העותרים ופנו אל הממונה הישראלי בבקשה דומה אך לא קיבלו מענה מספק. גם מידע שנתבקש בנוגע למקרקעין, ובכלל זה - זהות המחזיקים בהם, ושיעור הפירות המתקבלים מהחזקתם, לא ניתן להם. העותרים המשיכו ופנו לגורמים שונים נוספים, אך לדבריהם לא קיבלו מענה של ממש לפניותיהם. לבסוף, הגישו העותרים תביעה כנגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א (י-ם) 6515/04 ולירו נ' עיריית ירושלים), אך זו נמחקה, בהסכמת הצדדים, בהיעדר סמכות עניינית. מכאן עתירה זו.

טענות העותרים

• 6.             לטענת העותרים, מאז שנת 1967 ועד היום נמנע מהם מלממש את זכויותיהם הקנייניות כבעלים החוקיים של המקרקעין, ולהפיק מהם טובת הנאה כלכלית כלשהי. הם מנועים מביצוע עסקאות מכר, העברה, שכירות וכיוצא באלה, ואינם יכולים אף לרשום זכויות ירושה בנכסים. כתוצאה מכך, נפגעת זכות הקניין החוקתית הנתונה להם. משכך, משבעלי השליטה והמחזיקים בפועל במקרקעין הינם גורמים הפועלים מטעמה של מדינת ישראל, והם נוהגים במקרקעין מנהג בעלים, הרי שיש להתייחס למקרקעין כאילו הופקעו על ידי מדינת ישראל החל מיוני 1967 - מועד תחילת החזקה הלוחמתית של צה"ל באזור. לחילופין, ולמצער, יש לראות את החזקה והשימוש במקרקעין בידי גורמי צה"ל כמצב של הפקעה בפועל של המקרקעין על ידי הצבא ממועד שיקבע בית המשפט. לטענת העותרים, כאשר תושב ישראל רשום כבעלים של נכס מקרקעין המצוי בשטחי האזור, ונמנע ממנו להפיק תועלת כלכלית ממנו, הרי על אף הקנייתו של הנכס לממונה הירדני, יש לראות את בעליו הרשום של הנכס כבעל זיקת בעלות לנכס, ולפצותו בפיצויי הפקעה בגינו. הטענה היא, אפוא, כי על מדינת ישראל לפצות את העותרים בשיעור ההולם את שווי המקרקעין, כשהוא משוערך מיום 7.6.1967 ועד ליום התשלום בפועל, בהתאם לסעיף 12(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.

           לחילופין, מבקשים העותרים כי נורה למשיבים לבצע עתה פעולת הפקעה במקרקעין, ולפצותם בהתאם, בכסף או במקרקעין חלופיים. לגישתם, אין לקבל את עמדת המשיבים, לפיה גורל נכסי היהודים באזור שהוקנו לממונה הירדני בשנת 1948, ונחשבים "רכוש ממשלתי" מאז שנת 1967, ייקבע רק במסגרת הסדר מדיני עתידי. הם מוסיפים, כי הובא לידיעתם, כי הממונה הישראלי ניהל בעבר משא ומתן עם בעלים יהודים אחרים של מקרקעין באזור והציע להם מקרקעין חלופיים בשטחי מדינת ישראל.

           עוד טוענים העותרים, כי מעמד הממונה על הרכוש הממשלתי הוא כשל נאמן שתפקידו ולשמור ולנהל את הנכסים המוחזקים בידו עד לחזרתם של הבעלים המקוריים, אשר זכויותיהם לנכסים נשמרות. עם חזרתם של הבעלים, מסתיים תפקידו של הממונה, והוא נדרש להחזיר את הנכסים לידי בעליהם המקוריים. על פי הטענה, אין לממונה או למדינה כל זכות קניינית בנכסים אלה. בענין זה עושים העותרים היקש מן החקיקה הישראלית ביחס לרכוש נפקדים, ובעיקר חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). זאת ועוד, לגישת העותרים, משתפס הממונה הישראלי את הנכסים, אין לומר עוד כי הם מוקנים למדינת אויב, אלא כי הם מוחזקים בידי מדינת ישראל, ומשכך, אין לראותם עוד כנכסי אויב, ואין מקום שהמדינה תמשיך להחזיק בידיה נכסים אלה. אין להוסיף ולראות בעותרים נתיני אויב שניתן ליטול את רכושם, בהיותם אזרחי המדינה שהיא בעלת השליטה עתה בנכסים אלה. לפיכך, יש לשחרר את הנכסים לידיהם, בתורת הבעלים של המקרקעין, ומשהמדינה אינה עושה כן - יש לראות את החזקתה בנכסים כהפקעה המחייבת פיצוי.

           לחילופין, על פי הטענה, גם אם ייקבע כי העותרים איבדו את זכויותיהם במקרקעין, עדיין דרך התנהלותם של המשיבים, אשר במשך עשרות שנים נמנעו מלסייע להם לברר את גורל נכסיהם, מחייבת כי הם יפוצו בסכום המשקף את ערך המקרקעין. לדבריהם, בדרך התנהלותו, הפר הממונה הישראלי את חובת מתן המענה וההנמקה המוטלת עליו, המחייבת אותו להשיב לפונים אליו בתשובות מנומקות בהקדם ובכתב, ולהודיע להם אף על זכות ערר או ערעור העומדת להם על החלטותיו, ועל דרכי ומועדי הגשתם.

           לבסוף, טוענים העותרים כי הממונה הישראלי הפר את חובת הנאמנות וההגינות המוטלת עליו בתורת רשות מינהלית, ובמיוחד כבעל השליטה במקרקעין, כאשר נמנע מלנהל אותם, לגבות את דמי השימוש הראויים מהם, ולהפיק מהם את הפירות הראויים. כך, על פי הטענה, הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו כאשר סירב לבקשה שהוגשה מטעם עיריית חברון לבנות על המקרקעין, שהיתה מביאה להשבחת ערכם. בכך גם היפלה הממונה הישראלי לרעה את העותרים, כשנהג במקרקעיהם באופן שונה מזה בו נהג במקרקעין אחרים בבעלות יהודית בחברון, בהם הותרה בניה. כמו כן, נטען כי הממונה הפר את חובותיו מתוקף חוק השומרים, התשכ"ז-1967, על פיהן יש לראותו כשומר שכר, האחראי לאבדן הנכס או לנזקו, אלא אם זה נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן ולא היה ביכולתו למונען מראש. אף מטעמים אלה, סבורים העותרים כי מן הדין לחייב את הממונה הישראלי לפצותם.

טענות המשיבים

• 7.             המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות. תמצית טיעונם הוא כי אין לבעלים ההיסטוריים של רכוש שהוקנה לממונה הירדני בתקופת שלטון ירדן זכות מוקנית לשחרור הנכס, או לפיצוי בגינו, ועניינם של בעלים כאלה עשוי להידון, אם בכלל, במסגרת הסדרים מדיניים עתידיים, אם וכאשר יושגו לגבי האזור. לפיכך, אין לראות כיום את העותרים כבעלים של המקרקעין, או כמי שרכושם הופקע על ידי המדינה. ממילא, הם אינם זכאים לפיצוי כלשהו. דרך הילוכם של המשיבים היא כדלקמן:

           ראשית, לענין זכויות צדדים שלישיים במקרקעין נטען כי במקרקעי ולירו מחזיקים אחרים עוד משנת 1953, באופן המקים לאותם מחזיקים טענת התיישנות (מסמך מש/4). המקרקעין רשומים בפנקס השטרות ואינם מקרקעין מוסדרים, ולכן עומדת למחזיקים טענת התיישנות כנגד תביעת הרשויות לסילוקם. הרשויות לענין זה הן, ראשית, הממונה הירדני, אשר רכש שליטה על מקרקעי ולירו מכח צו הקנייה על פי פקודת המסחר עם האויב, 1939 (להלן: פקודת המסחר עם האויב) ולאחריו הממונה הישראלי אשר קיבל לחזקתו את כל הרכוש שהוקנה בעבר לממונה הירדני, מכוח צו מס' 59. נטען, כי במקרקעין פרטיים הרשומים בפנקס השטרות, כדוגמת מקרקעי ולירו, עשויה לקום זכות לחסינות מפני פינוי מכח חזקה נוגדת רבת שנים. זכות זו להתיישנות עומדת למחזיקים במקרקעין, ולפיכך הממונה הירדני לא פעל לפנותם. הממונה הישראלי בא בנעליו של הממונה הירדני גם לענין זה. בהיכנס צה"ל לשטחי יהודה ושומרון ב-1967, עמדה כבר טענת התיישנות למחזיקים במקרקעי ולירו. זכויותיהם אלה ממשיכות להתקיים עד היום.

           יתר על כן, החוק הירדני מעניק לשוכר הגנות מרחיקות לכת ביחס לבעל הבית. הדיירים במקרקעין בענייננו מחזיקים בזכות דיירות מוגנת, ונדרשות עילות מוגדרות לצורך פינויים, שלא נטענו ולא הוכחו.

• 8.             המשיבים מפרטים כי שלוש החלקות A1, B ו-C1 רשומות בספרי השטרות על שם משה ולירו משנת 1935, ואילו חלקה C2 אינה רשומה על שמו, למעט זכויות בגג המבנה בן שתי החנויות שהיה במקום בשנת 1935. בספרי מס רכוש עירוני (תח'מין) של חברון מן השנים 1962-1963, רשומות החלקות על שם אחרים. כך, רשומה חלקה A1 על שם עבדאלפתחאח נאצר אלדין ואחיו כבעלים, ובשכירות משנה לאחרים, ובנויות עליה מספר חנויות שמרביתן סגורות; חלקה B רשומה בספרי המס על שם עיריית חברון כבעלים, ובשכירות משנה לאחרים, ובנוי עליה מבנה בן שתי קומות שקומתו העליונה משמשת את עיריית חברון למתן שירותים עירוניים שונים, ומפעם לפעם משתמשים בה כוחות הבטחון. בקומתו התחתונה של המבנה מצויות חנויות, הסגורות בשל המצב הבטחוני; חלקה C1 רשומה בספרי המס על שם משפחת נאצר אלדין כבעלים, ובשכירות משנה לאחרים, ובנוי עליה מבנה בן שתי קומות שהעליונה מביניהן לא הושלמה, ואילו התחתונה משמשת לשימושים מסחריים שונים בידי שוכרי מישנה; לבסוף, חלקה C2 רשומה על שם אבו מנשאר מסודי ואחרים, ובשכירות מישנה לאחרים. על חלקה זו בנוי מבנה בן שתי קומות, כאשר בקומה הראשונה מצויות חנויות המשמשות כמכולת בידי אחד השוכרים הרשומים, ובידי אנשים נוספים. על פי מראית הקומה העליונה, דומה כי נבנתה לפני זמן לא רב.

           כנטען, לצדדים שלישיים עומדות, אפוא, זכויות במקרקעין מכח התיישנות ודיירות מוגנת. הן על פי המשפט הירדני הפנימי, והן על פי המשפט הבינלאומי, יש לכבד זכויות אלה של תושבים מוגנים. כבר מטעם זה, ספק אם ניתן לראות בעותרים בעלי זכויות שנכסיהם הופקעו או ניתנים להפקעה על ידי המשיבים.