הצבת דרישות כתנאי להסכמה להתגרש

פסק דין

(נימוקים)

ביום כ"ו בסיון התשע"ד (24/06/2014) החלטנו כי יש מקום לדון בחיוב בגט וביקשנו מבית הדין האזורי לדון ולהחליט בנושא. המערער ביקש ליתן נימוקים להחלטה, ואכתוב את הנראה לי בעניין.

בעניין טענות הבעל כי ברצונו בשלום בית ובמשמורת הילדים, ובכל סוגיית הוספת התנאים על ידי הבעל, יש לחלק בין מקרה שיש צדק בטענת הבעל, לבין מקרה שהבעל אינו רוצה אלא למצוא אמתלא לעכב את הגירושין, וגם יש לחלק בין הטעמים לחיוב הבעל לגרש.

כן מצאנו בשו"ת שיבת ציון סי' צו:

ולא עוד אלא אפי' מן הדין אינו חייב לחלוץ, ואף שנתן שטר חליצה ואין לו זכות מצד תקנות הקהילות, עיין סימן קס"ה סעיף ד' בהג"ה ובב"ש שם ס"ק י"א, מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית ד"ת ולקבל על עצמו כ"מ שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל, והיא מסרבת לציית ד"ת, איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כ"ז שהיבמה מסרבת לציית ד"ת עמו. ועיין בתשובת שב יעקב חלק אה"ע סוף תשובה מ"א שכתב בפירוש שיכול לעכב החליצה עד שיציית דין עמו, ושם בשב יעקב היה להיבם דין ודברים עם אבי היבמה, ואפ"ה פסק שם שיכול לעכב החליצה כדי שיכוף כאגמון ראשו לציית ד"ת, מכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שהיבם צועק שיש לו טענות ותביעות על היבמה עצמה. ועיין בס' חוקי דרך מט"ז ומג"א על אה"ע סימן קס"ה, שם כתבו תקנת הקהלות שאם יש תביעת ממון ביניהם תעשה קיומים עד שתרד עמו לדין, וביותר כל זמן שאין אנו יודעין כל טענות של היבם נגד היבמה ואין אדם מגלה טענותיו חוץ לב"ד ואפשר אם נשמע טענותיו יהיה הדין עמו. ואפי' לדעת הש"ך בחו"מ ריש סימן י"א שהנתבע יכול לומר הגד מתחלה מה שתרצה לדין עמי, זהו היכא שלא נודע אם יש ביניהם דררא דממונא, משא"כ בנ"ד שהוא ידוע שיש ביניהם סכסוכים בעסק חלק בית אשר היבמה רוצית להחזיק בו ולהיבם יש ערעורים על חזקה זו, בזה לכ"ע צריכה היא לעמוד עמו לפני ב"ד לציית עמו דין ופן יהיה הדין שיכול לעכב החליצה, הדבר פשוט שהאי כפיה ע"י שר העיר הוי כפיה שלא ע"פ ד"ת ויהיה החליצה בטלה כדין חליצה מעושית ע"י שר העיר שאינה חליצה כלל.

מה שהביא משו"ת ושב יעקב שאפילו במקום שהיה לו דין ודברים עם אבי היבמה יכול לעכב – צ"ע, לכאורה, שהרי איך ייתכן לומר שהוא יכול לעכב את היבמה בגלל תביעה על אביה. ובאמת בשב יעקב שם כתב בפירוש שהטענה כנגד אבי היבמה הייתה קשורה גם ליבמה עצמה. וכנראה כוונתו שמדובר באופן שעיקר הדיון היה עם אביה, ובלא זה מסתמא לא היה מעכב, ומ"מ יש לו טענות גם כלפיה, ואל"כ קשה מאוד לומר שיוכל לעכב אותה בגלל דין ודברים עם אביה.

עכ"פ במקום שיש לבעל טענה צודקת כנגד האשה עצמה, ודאי יכול לעכב את הגט עד שתבוא לבית דין ותציית דינא.

כעין זה בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס:

ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו. רק דמ"מ בנ"ד שלא רצה האב לקבל החפצים בשום אופן, א"כ אין בידה לקיים התנאי, א"כ שוב צדקו דברי כת"ר דבידינו לכופו.

מבואר מדבריהם שבכל אופן שבו יש לבעל טענה נכונה שרוצה לדון עם האשה בדין תורה, אין לכפותו לחלוץ או לגרש [וגם בשיבת ציון שם מבואר בפירוש שגירושין וחליצה שוים לעניין זה], ואפילו אם לא ברור שטענתו צודקת אלא שיש מקום לדבריו, הדין כך. ומדברי השב יעקב שהביא השיבת ציון מבואר שאפילו במקום שיש לבעל טענה כנגד אבי האשה הדין כך.

אמנם כל זה במקום שהבעל רוצה לעכב את הגט או החליצה בגלל שתובע דבר שמגיע לו מעיקר דין תורה, וכגון שרוצה שתרד עמו לדין וכדברי השיבת ציון או שתחזיר לו את החפצים שלו וכדברי המהרש"ם, אבל במקום שהבעל דורש דבר שאינו מגיע לו מעיקר הדין, אלא רוצה סתם להתנות על הגט, בזה דינו תלוי במחלוקת הפוסקים כדלהלן.

מפורסמת היא שיטת המהרשד"ם (אבהע"ז סי' מא) שהבעל יכול להתנות אפילו בדבר שאינו מגיע לו מעיקר הדין, וז"ל:

ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפי' שאותם שאמרו חכמים במשנה בפ' המדיר וחלו שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה. אלא שעד עתה לא מצאתי מקום להתלות, ובחפשי בדין התנאי מצאתי בב"י א"ה סי' קמ"ג לשון א' נר' לי להעתיקו הנה כי נראה לע"ד מסכים לדברי, ולא לבד אני אומר שמה שאמרתי הוא על צד היותר טוב אלא שהוא דין או קרוב לדין כמו שאבאר בס"ד. וז"ל מצאתי בס"ה דינים שכתב בסוף ספר חזה התנופה, אעפ"י שנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך שהגט כשר והתנאי קיים, אין לשום אדם שישתדל בגט שיתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה, שאי איפשר שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים למפרע. אם המגרש הזה מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי זה עכ"ל. ראיתי וישמח לבי, שהרי כל מעיין יראה שקל להבין מתוך זה הלשון שנתבררה כונתו, שהנה כתב שני פעמים מלת זה, והיה ראוי שיאמר רק בתנאי ותו לא, אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים, לדידן דקי"ל דאין כופין אפי' במאיס עלי, וה"ה והוא הטעם לדידן דקי"ל דאין כופין לחלוץ, דלא כפינן ליה אם יר' לחלוץ כאשר יהיה בטוח שלא תנשא יבמתו זאת לאותו פלוני. וא"כ הנראה לע"ד שאין ראוי לכופו אפי' להתרחק ממנו כנז"ל אם ירצה לחלוץ ע"ד הנזכר. בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני אין בהם נפתל ועקש כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה.

למדנו בדבריו כמה דברים: א. שבמקום שהבעל רוצה לגרש בתנאי שהאשה יכולה לקיימו אין כופים אותו לגרש. ב. אם עברו וכפו, קרוב הדבר להיות גט מעושה [ואמנם בתחילת דבריו נראה שמסתפק בזה, אבל מסוף דבריו נראה שאחרי שמצא מקור לזה מדברי הב"י סבר כך בבירור]. ג. באופן כזה אין ראוי אפילו להתרחק ממנו, דהיינו שאין להפעיל כנגדו אפילו הרחקות דרבינו תם.

אבל מדברי הרשב"ש (סי' שפג) מבואר שלא כמהרשד"ם בדין זה, ולדעתו אין לבעל זכות להוסיף תנאים במקום שכופים אותו לגרש, וז"ל:

והפנים שברצונה דוקא הוא מתנה, אבל שלא ברצונה אינו מתנה, הוא כגון אותן שכופין להוציא מחמת טענת אשה, משום שהדין נותן לגרש, כגון אותם המוזכרים בפרק המדיר וזולתן שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה יקוב הדין את ההר, ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי רישיה להוי.

וכן בשו"ת התשב"ץ (ח"ד [חוט המשולש] סי' ו אות ב–ג) תשובה מהרב שלמה דוראן (מצאצאי התשב"ץ והרשב"ש) נראה שחולק על המהרשד"ם, וז"ל:

גם מטעם אחר חייב הבעל הנזכר להוציא האשה הנזכרת, במה שראינו מכתביו וטענותיו במה שהוא חושדה בדברים אחרים והוא מאמת את הדברים, ולפי דבריו שווייא לנפשיה חתיכא דאיסורא, כי דבריו בענין זה לא מראש בסתר, וא"כ לפי דבריו אסורה היא לגבי דידיה וחייב הוא להוציאה, ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין מכל הטעמים הנזכר, אינו יכול להתנות עליה בגרושיה בשום תנאי אלא ברצונה, דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין. כ"ש שיש פנים שסבורני לומר אפי' אם תתרצה היא בתנאי לקבל התנאי, בי דינא לא שבקינן ליה למיעבד תנאה, שכ"כ א"ז הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל בתשובה וז"ל וכל שחייב לגרש אין לו להתנות עליה אפילו ברצונה שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט עכ"ל ז"ל. ובנד"ד אחד מהטעמים שהזכרנו שהוא מחוייב מצדן לגרש הוא דשווייא אנפשיה חתיכא דאסורא, וא"כ כדי שלא תשוב אליו עוד אין מניחין אותם לעשות שום תנאי רק גט כריתות לאלתר, דא"כ מה כח ב"ד יפה ומה הועילו חכמים בתקנתן.

אמנם אין ראיה ברורה מדבריו, שהרי הוא מדבר במקרה שאחת הסיבות לחיוב הבעל לגרש היא ששוייה אנפשיה חתיכא דאיסורא, ובזה לא מועילה גם הסכמה של האשה, וכפי שהביא מדברי זקינו הרשב"ש, ולכן באופן כזה ודאי הסברא נוטה שלא יוכל להתנות שום תנאי. מה שאין כן במקום שאין איסור וכל התביעה לגירושין היא מצד האשה, ייתכן שיש מקום להתנות תנאים. אולם לשונו של הר"ש דוראן נראית בבירור שמשום כל הסיבות שכתב שם אין לבעל אפשרות לעשות תנאי בגט, והסיבה הראשונה שם לחיוב בגירושין היא משום שהבעל אינו מפרנס את אשתו, וגם לשונו: דכיוון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין, נראית בבירור דלא כמהרשד"ם אלא כדעת זקינו הרשב"ש [בנוסף לכך לא מסתבר שהוא יחלוק על הרשב"ש בלי להזכיר את דבריו, בעוד ציין לדבריו באותה תשובה בסמוך].