בפני בקשה מכח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אשר הוגשה על ידי החייב, לפנות בכתב לבית המשפט על מנת לקבל הבהרה של פסק דין אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים במסגרת הסכם גירושין.
ב"כ החייב טענה ביחס לכלל הסעיפים הנדרשים, לדידה הבהרה, כי יש צורך לעשות כן היות וההסכם נחתם -
"מתוך הנחה שכל פריט שייושם יעשה בהסכמת הצדדים... אני מבקשת לציין שמדובר בהסכם פשרה שישנו פריטים שלא הושלמו בנוסח החוזה ואמורים להיות מושלמים בדו שיח בין הצדדים, וזאת אני מסיקה מכל ההליך שקדם בהסכם, אך לא כתוב בהסכם עצמו שהם צריכים לבוא במו"מ, כי זה דינו של הסכם פשרה.... החייב יוצא מתוך נקודת הנחה שהסעיפים שלו צריכים להיות מיושמים בדו שיח בינו לבין הזוכה, ברגע שהם לא מיושמים, אי אפשר לכפות על החייב בהסכם שלא ברור לו ולפיה הגחמות של הזוכה...".
טרם אכריע בבקשת החייב מכוח סעיף 12, אעיר כי לרשם ההוצאה לפועל אין אלה את שעיניו רואות והוא פסק הדין שהוגש לביצוע.
רשם ההוצל"פ אינו עוסק בניחושים ואינו משער השערות לעניין התנהלות שהייתה
"מאחורי הקלעים" של הצדדים טרם חתימתם על ההסכם.
לא מצאתי בשום מקום בהסכם, כי על מי מהצדדים טרם ביצוע הפעולות בהתאם להסכם, להתייעץ האחד עם השני, ליישם הסעיפים תוך ניהול מו"מ וכי משעסקינן בהסכם פשרה בתחילתו אשר קיבל תוקף של פסק דין, בסופו יש לראות בישומו יישום המלווה במו"מ מתמיד בין הצדדים, שכן ברור שכך לא ניתן יהיה לעולם להוציא את פסק הדין לפועל, וכך לא ניתן יהיה לעולם ליישם הסעיפים בהסכם.
סעיף 12 לחוק קובע-
"היה רשם ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה...".
לעניין הפניית פסק דין להבהרה נכתב בספרו של ד. בר-אופיר,
"הוצאה לפועל - הליכים והלכות", מהדורה שביעית, ע"מ 165 -
"אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו, ובשלב הראשון עלינו להבין ולפרש אותו. כל הפעלה של פסק דין גוררת אחריה את פרשנותו. אולם כאשר קיימת אי בהירות בפסק הדין, יש לעולם לזכור כי שיקול הדעת של הרשם הוא מוגבל לפי עצם טיבו וטבעו. כאשר הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו, רשאי הרשם לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין לצורך ההבהרה המבוקשת. ובמקרים של חוסר בהירות יגיע השלב השני באכיפת החיוב, והוא השלב של הבהרת פסק הדין לפי סעיף 12 לחוק. הפנייה אל בית המשפט לפי הסעיף האמור מבוצעת על ידי הרשם ולא על ידי הצדדים עצמם...... בית המשפט העליון שב וחזר על ההלכה לפיה בעל דין אשר טוען כי החלטה צריכה הבהרה, עליו לשכנע תחילה את הרשם, מכיוון שרק הוא מוסמך לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה (רע"א 103/03 פירו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] דינים עליון ס"ד 323).".
אם כך ברור הוא, כי פנייה לבית המשפט תעשה מקום בו רשם ההוצל"פ סבור כי פסק הדין אינו בהיר דיו על מנת להוציאו אל הפועל.
בנוסף יצוין, כי פסק הדין אשר מבוצע בתיק ההוצל"פ אישר הסכמות אליהן הגיעו הצדדים, כאשר בעניין זה כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט העליון, כי תפקידו של בית משפט שאליו הוגשה בקשה לאישור הסכם, כגון: הסכם ממון, הוא פורמאלי גרדא, הוא אינו בוחן את תוכן הסכם המובא בפניו, ואין הוא אמור לאשר את תוכנו, לפיכך אישור הסכם אינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בו -
"כל שעושה בית-המשפט הוא מתן אישור להסכם, לאחר שנוכח שבני-הזוג עשו אותו בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו (סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג)" (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב [1], בעמ' 213. כן ראו: ע"א 543/82 שטרן נ' שטרן [2], בעמ' 756; ר"ע 359/85 (קורפלש) קוך נ' קוך [3], בעמ' 422).
בית המשפט בוחן כי אכן הצדדים הבינו את משמעות ההסכם, מהותו ותוצאותיו ומסכימים לו, מאשר אותו ונותן לו תוקף של פסק-דין לאחר שנוכח כי בני-הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית.
בנסיבות המקרה שבפני, הנתונים אשר הוצגו ובהתאם לסמכות רשם ההוצאה לפועל, אין אני סבורה כי פסק הדין אינו ברור או אינו בהיר, והבנת החיוב עולה בבירור מתוכנו וממהותו של ההסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, ומהנסיבות האופפות אותו, כפי שהוצג ונטען בפני וכן ניתן לבחון את החבות על פי פסק הדין, בפני הרשם המיישם את פסה"ד אשר מהווה אישור להסכם הגירושין.
ואנמק מדוע:
טענת ב"כ החייב הנה כי קיימת אי בהירות ביחס לארבעה חיובים אשר אותם נדרש החייב לשאת מכוח הסכם הגירושין.
1. לטענת ב"כ החייב קיימת סתירה בין סעיף 4.6.3 להסכם, לבין סעיף 5.7 כאשר שני סעיפים אלו, לדבריה, סותרים האחד את השני באשר ל"זמן כניסת הזוכה לדירת המגורים בפועל", שכן לדידו מאותו העת יש עליו לשאת בחובת תשלום 1/3 מדמי המדור ולא ממועד חתימה על חוזה הלוואת משכנתא, כגרסת הזוכה.
ב"כ הזוכה טוען כי אין כל צורך בהבהרה בעניין סעיפים אלו, שכן נהיר הוא כי חובת החייב חלה ממועד חתימת הזוכה על חוזה ההלוואה, אך יחד עם זאת ולפנים משורת הדין, עתרה הזוכה לחיובו של החייב ממועד קבלת החזקה על הדירה, הוא ספטמבר 2011.
הזוכה נשאלה במהלך הדיון מתי נכנסה פיזית להתגורר בדירה אותה רכשה ולאחר לבטים רבים מצידה, השיבה, כי היה זה לקראת סוף אוקטובר תחילת נובמבר 2011.