המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. סיפור קשה מונח לפנינו. המערערת גרמה למותו של אדם ביריות אקדח. היא ירתה גם בשלושה אחרים וגרמה להם פגיעות חמורות. היא הורשעה בבית המשפט המחוזי בעבירות של רצח, ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי גזר עליה תחילה מאסר עולם וכן חמש-עשרה שנות מאסר נוספות (מתוכן חמש שנים בחופף למאסר העולם). הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור התקבל בנקודה אחת, לאמור: נקבע כי יש להחיל במקרה זה את סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובהתאם להשית על המערערת עונש מופחת. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך גזירת הדין מחדש. בית המשפט המחוזי גזר על המערערת עונש מאסר לתקופה של 25 שנים, באופן הבא: 20 שנים בגין ההרשעה ברצח, 10 שנים בגין ניסיונות הרצח ושנתיים בגין החבלה בכוונה מחמירה, כאשר בית המשפט הורה שמתוך 12 שנות המאסר בגין ניסיונות הרצח והחבלה בכוונה מחמירה, ירוצו 5 שנים במצטבר ו- 7 שנים בחופף לעונש בגין הרצח. בית המשפט הורה גם על מאסר מותנה לתקופה של 3 שנים. המערערת סבורה כי בית המשפט החמיר עמה יתר-על-המידה ומכאן הערעור שבפנינו.
לאחר בחינת החומר שהוצג לנו והטענות שהועלו, החלטנו לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל, במצטבר, על תקופה של 20 שנים.
2. השתלשלות הדברים שהובילה לביצוע העבירות על-ידי המערערת תוארה בפסקי-הדין שניתנו עד כה ואין צורך לחזור עליה בפרוטרוט. בתמצית, המערערת היתה בעלים של מוסך באזור התעשייה עטרות שבעיר ירושלים. בסמוך למוסך שכן מפעל שהיה בבעלותו של המנוח. במשך השנים היו למערערת טענות שונות כלפי המפעל, ובשלב מסוים הפסיק המוסך שהיה בבעלותה לפעול. הצדדים ניהלו מגעים לגבי רכישת שטח המוסך על-ידי המפעל, ועל רקע זה הגיעה המערערת למפעל ביום 31.8.1998. היא שהתה במקום מספר שעות, שוחחה עם המנוח ועם אחרים, ואז, בעת שהיתה עם המנוח במשרדו, היא ירתה לעברו שלוש יריות מאקדח שהיה ברשותה במסגרת פעילותה בתחום הביטחון באזור. בשל הירי מצא המנוח את מותו. המערערת יצאה מן המשרד, הוסיפה לירות בקרקע ובקיר, ואחר-כך, באחד מבניו של המנוח ובעובדת נוספת. בן נוסף הגיע למקום ופרק את המערערת מנשקה, לא לפני שנפגע גם הוא מירי.
3. פסק-הדין הקודם של בית המשפט העליון דחה את מרבית ההשגות שהעלתה המערערת כלפי פסק-הדין המקורי של בית המשפט המחוזי. כך, נדחתה הטענה כי נגרם עיוות דין למערערת בכך שהדיון בסוגיית המסוגלות לעמוד לדין נערך יחד עם הדיון בסוגיית האחריות הפלילית; נדחתה הטענה כי המערערת אינה נושאת באחריות פלילית למעשיה בגין מצבה הנפשי, תוך שבית המשפט כותב: "אף שקיימות עדויות ברורות למצב נפשי שהוא - למצער - מורכב, וחרף ההנחה שהנחנו, שאינה מוכחת עד תום, שהמערערת נטלה עד כ- 80 מ"ג סטרואידים ליום... - אין ראיה לכך שסבלה בפועל מפסיכוזה השוללת בתקופה הסמוכה עובר לאירוע את יכולתה להימנע מעשיית מעשה או להבין את משמעותו, הן בחודשים שקדמו לאירוע, והן ביום האירוע עצמו"; גם הטענה בדבר היעדר החלטה להמית נדחתה.
עם זאת, כאמור, בית המשפט העליון הכיר בתחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין על עניינה של המערערת, והורה לפיכך על קביעת עונש מופחת. בית המשפט הדגיש כי המערערת "נקטה בטקטיקה של התחזות" אולם מנגד, אין מחלוקת כי היא סבלה מהפרעות נפשיות. בית המשפט מנה סממנים שונים, שהביאוהו לידי המסקנה כי ההפרעה שממנה סבלה המערערת היא חמורה, וכי זו השפיעה במידה ניכרת על התנהגותה ועל יכולתה להימנע מעשיית המעשה. הסממנים העיקרים שנמנו הם: היעדר מניע רציונאלי מבורר לרצח ("ההיתכנות של סתמיות המעשה - פרץ יריות בסוף שעות רבות של הידברות - מעורר חשד שהמעשה נעשה כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה"); ההנחה בדבר נטילת סטרואידים בכמות גדולה, שיש בה כדי להגדיל באופן משמעותי את הסיכויים להופעת הפרעות נפשיות שונות; עדויות, לרבות חוות-דעת רפואיות, בדבר קיומן של הפרעות נפשיות חמורות אצל המערערת; עדויות באשר להתנהגותה של המערערת במהלך האירוע וסמוך לאחריו, ובכלל זה, תגובה של הלם וחוסר תקשורת; התמשכות ההפרעות הנפשיות, הבעיות הרפואיות והשיתוק שנצפה אצל המערערת במשך שנים לאחר האירוע, כעולה מחוות-הדעת.
4. התיק הוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי לצורך גזירת העונש. בית המשפט המחוזי פסק כי במקרה זה, לפי המבחנים המקובלים בכגון דא, אין להכניס את כל העבירות שביצעה המערערת תחת המסגרת של "אותו מעשה" לפי הוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי מדובר כאן בשלושה אירועי ירי נפרדים, בשלושה מקומות שונים (משרד, רכב, חצר), וכי גם מבחינה מהותית-מוסרית, יש ליתן משקל לריבוי הנפגעים. בית המשפט המחוזי בחן את העונשים שהוטלו בעבר במקרים שבהם הוחל סעיף 300א, ומצא כי העונש "הממוצע", שנקבע לרוב במסגרת הסדרי-טיעון שאושרו, הוא 20-17 שנות מאסר. על רקע זה בא בית המשפט לאזן בין השיקולים במקרה הנדון: מצד אחד, חומרת המעשים והתוצאה הקשה של קיפוח חיי אדם ופציעה של אחרים; מצד שני, הנסיבות האישיות של המערערת, ומצבה הבריאותי והנפשי. בית המשפט סיכם:
מצבה של הנאשמת עובר לאירוע הוא ייחודי והשפיע, ומצבה הרפואי והאישי כיום קשה ומורכב והיא סובלת הן מבעיות פיזיות והן מבעיות נפשיות, אך באלה יש רק למתן במידת מה את העונש על מעשיה הקשים שהביאו למוות, פציעה והרס.
עם כל ההתחשבות במצבה של הנאשמת והצורך בשיקום, אין להתנתק מהאינטרס הציבורי של הרתעה וגמול והנזק שנגרם לקורבנות. בפסק דינו הורה לנו בית המשפט העליון לראות בקיפוח חייו של המנוח אלמנט דומיננטי וכך נעשה, אולם מצבם של הקורבנות הנוספים ובעיקר של אורית צברי, יקבל גם הוא ביטוי משמעותי ונפרד.
בצד קשיים לא מעטים בכלא, אשר אינו מותאם באופן מלא למי שיושבים בכסאות גלגלים, קיבלנו נתונים כי הנאשמת מתפקדת, חרף מצבה, באופן עצמאי בחיי יום יום, מודעת למצבה ומקפידה לשמור על זכויותיה. וכך בצד התנהגותה ומצבה הנראים לעין, קיימת שניות הנטועה בסוג התחזות המאפיין את הנאשמת מאז המקרה.
סוף דבר, נגזרו על המערערת עונשי מאסר כמפורט לעיל, אשר הצטברו לכדי תקופה של 25 שנים. כמו-כן נגזר עליה עונש של מאסר מותנה.
5. המערערת סבורה כי העונש שהוטל עליה חמור מדי בנסיבות המקרה. לטענתה, בית המשפט קמא נתן משקל-יתר לראיות מטעם התביעה, ומנגד, ייחס משקל מועט מדי לראיות מטעם הסנגוריה ולא ביטא כנדרש את הנסיבות לקולא. המערערת גורסת כי העונש שקבע בית המשפט המחוזי חורג מן הרף המקובל, וכי במקרה זה נכון היה לראות בכל רצף המעשים כחלק מ"אותו מעשה". לחלופין, סבורה המערערת כי היה מקום לקבוע במקרה זה שכל העונשים ירוצו באופן חופף. המדינה טוענת כי אין להתערב בעונש שנפסק.
6. בחנו את גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, ומצאנו כי בית המשפט בדק כנדרש את תשתית הראיות שהובאה בפניו, והביא בחשבון העונש את השיקולים השונים הצריכים לעניין. מצאנו גם כי בית המשפט יישם באופן נכון את המבחנים שנקבעו בפסיקה ביחס לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, ובא בצדק למסקנה כי אין לסווג את המקרה דנן כ"אותו מעשה" במשמעות הסיפא לסעיף הנ"ל (ראו ע"פ 9804/02 ש. ש. נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461; רע"פ 4157/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 25.10.07). יחד עם זאת, החלטנו להפחית את העונש של המערערת, כך שבגין הרצח יוטל עליה עונש של 15 שנות מאסר, ובגין העבירות האחרות יוטלו עליה עונשים. כפי שהורתה הערכאה הקודמת (10 שנות מאסר בגין ניסיונות הרצח ושנתיים בגין החבלה בכוונה מחמירה), כך שבמצטבר, ולאחר חפיפה של 7 מתוך 12 השנים (כפי שהורה בית המשפט קמא), תרצה המערערת עונש של 20 שנות מאסר.
7. הנסיבות שסעיף 300א לחוק העונשין דובר בהן מחייבות איזון מורכב בגזירת העונש. מצד אחד, סעיף זה אינו שולל את אחריותו של הנאשם למעשה רצח (ראו: ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769). מצד אחר, הסעיף מתיר סטייה מהעונש המנדטורי כיוון שמדובר בנאשם אשר בגלל הפרעה נפשית חמורה (או ליקוי בכושרו השכלי), הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. הפסיקה הדגישה כי הסעיף מופעל רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית "חסרה אך במעט מזו של בעל 'חסר יכולת של ממש'" (עניין צלאח הנ"ל). כלומר, כאשר קמה תחולה לסעיף, מדובר באדם המצוי על סיפה של הגנה מלאה מפני אחריות פלילית. המורכבות המאפיינת את גזירת העונש בגדרי סעיף 300א בולטת במיוחד במקרה שבפנינו, שבו קיים חוסר-ודאות רב ביחס למצבה של המערערת וביחס למרכיבי האמת ולמרכיבי ההתחזות שבהתנהגותה.
8. בסופו של יום, ההנחה שממנה אנו יוצאים - הנחה שהותוותה על-ידי בית המשפט העליון בפסק-הדין הקודם - היא שחרף מרכיב חוסר הוודאות המשמעותי במקרה זה, המערערת אכן מקיימת את תנאיו של סעיף 300א. משכך, יש לומר כי היא ביצעה את מעשי העבירה שבהם היא הורשעה, בזה אחר זה, בעודה נתונה להפרעה נפשית חמורה בעלת השפעה ניכרת על יכולתה ועל הבנתה (הגם שלא מדובר בחוסר יכולת של ממש). בנסיבות אלה, וגם בהתחשב ביתר הנתונים שהועלו על-ידי הצדדים, אנו סבורים כי יש מקום להפחתה נוספת בעונש, כאמור לעיל. אנו סבורים כי עונש מצטבר של 20 שנות מאסר משקף - כפי שכתב בית המשפט העליון בנסיבות אחרות, שבהן הוחל סעיף 300א - איזון ראוי בין חומרתן המופלגת של העבירות אשר בהן נמצאה המערערת אשמה, לבין ההתחשבות בנסיבותיה האישיות המצערות של המערערת, שהפרעתה הנפשית דרדרה אותה לשפל המדרגה שבו היא מצויה (ע"פ 3962/99 עוקב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 1244).
התוצאה היא שהערעור מתקבל במובן זה שעונש המאסר שיוטל על המערערת יועמד באופן מצטבר על 20 שנים, לפי הפירוט שבפסקה 6 לעיל. עונש המאסר המותנה יוותר בעינו.
המשנה-לנשיאה
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.