הפוליסה בוטלה כדין עקב אי תשלום הפרמיה, המבוטחת אינה זכאית לתגמולי ביטוח

1.         דירתה של התובעת, עו"ד רינה רחמני-רבינוביץ, היתה מבוטחת אצל הנתבעת 5, חברת הביטוח "כלל" (להלן: כלל), בין השנים 2001 -2004, באמצעות סוכנות ביטוח "צמד", שבה פעלו סוכני הביטוח, הנתבעים 2, 3 ו- 4: ה"ה אריה יהודה, שלומי יהודה ואורי בוים. ככל שמדובר בסוכני הביטוח יחדיו, הם ייקראו להלן: הסוכנים.

פוליסת הביטוח של התובעת חודשה מידי שנה, ולאחרונה - ביום 18.6.04, לתקופת ביטוח החל מיום 1.7.04 עד יום 30.6.05. הפוליסה המחודשת הופקה ביום 1.7.04.  

בשל אי תשלום פרמיה, למרות התראות, ביטלה כלל את הפוליסה. לביטול קדמו שני מכתבי התראה ששוגרו אל התובעת ואל הסוכנים: האחד - ביום 21.10.04, והשני - ביום 21.11.04.

בסעיף 7 של תצהירה של חתמת כלל, גב' שוש זאבי, נאמר כי הפוליסה בוטלה ביום 31.12.04, אך על פי רשימת ביטול הפוליסה, נספח ד' לתצהיר, עולה כי מסמך זה הופק ביום 29.12.04. ב"כ כלל העיר כי נפלה בתצהיר טעות בעניין זה, וכי הפוליסה בוטלה 21 יום לאחר מכתב ההתראה השני, כפי שנאמר בו. מכאן עולה כי מועד הביטול היה באמצע חודש דצמבר 2004, אם כי מסמך הביטול הופק רק ביום 29.12.04. גב' זאבי הסבירה בעדותה כי מדובר במועד הביצוע של הפעולה הטכנית של הביטול, במחשב, אך פעולת הביטול עצמה היא רטרואקטיבית, והביטול חל ממועד הפקתה של הפוליסה.

גב' זאבי לא ידעה להשיב על שאלות בדבר המשמעות המשפטית של ביצוע פעולת הביטול ביום 29.12.04, כגון: לו היה מקרה הביטוח מתרחש מספר ימים קודם לכן - האם היתה אז הפוליסה עדיין בתוקף. כל שהיתה מוכנה גב' זאבי לאשר היה כי הפוליסה בוטלה, לכל המאוחר, ביום 29.12.04.

השאלה מה היה דין הפוליסה, לו אירע מקרה-הביטוח זמן מה לפני פעולת הביטול, היא תיאורטית לענייננו, כיוון שאירוע-הביטוח נתגלה רק ביום 2.1.05, כפי שיפורט להלן.

2.         התובעת טוענת כי ביום 2.1.05 היא גילתה שנגנבו מביתה תכשיטים ובגדים. כשפנתה, באמצעות הסוכנים, אל כלל, על מנת לקבל את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה, הסתבר לתובעת כי הפוליסה בוטלה בסוף חודש דצמבר 2004. פניותיהם של הסוכנים אל כלל בבקשה "להחיות" את הפוליסה, לפנים משורת הדין, נדחו, וכלל לא פיצתה את התובעת בגין הגניבה הנטענת, שאירעה לאחר ביטול הפוליסה.

3.         התובעת טוענת כי הסוכנים התרשלו כלפיה בעניין ביצוע תשלומי הפרמיות, ובכך שלא הודיעו לה על התראות הביטול לגבי הפוליסה, ועל כן עליהם לפצותה בגין נזקי הגניבה.

עוד טוענת התובעת, כי כלל אחראית לרשלנות הסוכנים, בהיותם שלוחיה, ועל כן נושאת אף היא באחריות לפצותה.

התובעת תבעה פיצוי בסך 44,000  ש"ח בגין התכשיטים והבגדים שנגנבו וכן בגין הוצאות ועוגמת נפש.

התביעה הוגשה תחילה כנגד חמישה נתבעים, שהראשונה בהם היתה סוכנות הביטוח "צמד", אך נתבעת זו נמחקה, כיוון שאינה אישיות משפטית, ונותרה התביעה כנגד הסוכנים וכנגד כלל. הסוכנים מצידם הגישו הודעה לצד שלישי כנגד כלל.

4.         התובעת טוענת כי במשך השנים, שבהן האריכה מידי שנה את תוקף הפוליסה, היא שילמה את הפרמיה תמיד באמצעות אותו כרטיס אשראי, וזה היה אמצעי התשלום שבו היה על הסוכנים להשתמש גם לתשלום הפרמיה עבור הפוליסה שבה מדובר. התובעת אישרה כי קיבלה מכלל שני מכתבי התראה בעניין אי תשלום הפרמיה, והתראה לביטול הפוליסה: האחד מאוקטובר 2004 והשני מנובמבר, אך בשולי מכתבי ההתראה הללו נאמר שאם בינתיים הוסדר התשלום, יש לראות את ההודעה כמבוטלת. לטענת התובעת, היא הסתמכה על כך, שהתשלום אמנם הוסדר על ידי הסוכנים, באמצעות כרטיס האשראי שלה, ועל כן לא התייחסה למכתבי ההתראה.

אין מחלוקת כי ביום 29.12.04 התקשרה אל התובעת מזכירת הסוכנים, גב' דלית גרבש, בעניין הצורך להסדיר את אמצעי התשלום, אך התובעת טוענת כי דלית רק ביקשה לברר עמה את מספר כרטיס האשראי, ולשאלתה אם יש בעיה השיבה דלית בשלילה ומסרה לה כי הפוליסה בתוקף. לטענת התובעת, היא הסתמכה על דברים אלה באמונתה כי הפוליסה אמנם בתוקף (כפי שצויין, הפוליסה בוטלה על ידי כלל במועד שבו התקיימה אותה שיחה).

5.         מנגד טוענים הנתבעים כי גם בתקופת הפוליסה הקודמת היו בעיות גבייה מהתובעת, וכי היא שילמה את הפרמיה רק לאחר שני מכתבי התראה, ולאחר שהפוליסה עמדה להתבטל.

הסוכנים טוענים כי אין זה נכון, שהתובעת שילמה את הפרמיה תמיד באמצעות אותו כרטיס אשראי. כך, בראשית 2002 היא ביקשה לשלם בשיק במקום בכרטיס האשראי. עוד טוענים הסוכנים, כי אין הארכה "אוטומטית" לגבי אמצעי התשלום עבור הפוליסה, וכי בכל שנה, עם חידוש הפוליסה, מתבקש המבוטח למסור את הפרטים של אמצעי התשלום עבור הפרמיה.

לגבי הפוליסה המדוברת טוענים הסוכנים כי פקידותיהם התקשרו אל התובעת מספר פעמים והעמידו אותה על הצורך להסדיר את אמצעי התשלום עבור פוליסה זו. לטענתם, הושארו מספר פעמים הודעות במשיבון של התובעת, ללא מענה. לאחר מכן נוצר קשר עם התובעת, והיא הבטיחה להודיע לסוכנים את אמצעי התשלום, אך לא עשתה כן. בשיחה עם דלית, בסוף דצמבר 2004, מסרה לה התובעת כי היא נמצאת בדרכה לאילת, וכשתשוב תמסור לסוכנים את מספר כרטיס האשראי לתשלום, אך היא לא עשתה כן טרם ביטול הפוליסה.

הסוכנים טוענים כי בנסיבות אלה אין רשלנות מצידם כלפי התובעת, וכי בה האשם בכך שלא נענתה להודעותיהם ולהתראותיהם, כי עליה למסור את פרטי אמצעי התשלום, וכפועל יוצא - האשם במצב הדברים שנוצר עם ביטול הפוליסה רובץ על שכם התובעת.

כלל טוענת כי הסוכנים לא היו שלוחיה, לגבי הנסיבות שבהן מדובר, וכי אין מוטלת עליה אחריות שילוחית, או כל אחריות אחרת, לנזקיה של התובעת, לאחר שהיא מצידה שיגרה אל התובעת את ההתראות הנדרשות בדבר אי תשלום הפרמיה ובדבר ביטול הפוליסה, אם לא יוסדר התשלום.

6.         בעדותה בביהמ"ש אישרה התובעת כי בהודעת חידוש הפוליסה (נספח ב' לתצהירה) סומן כי עליה ליצור קשר עם הסוכנים להסדרת אמצעי התשלום, אך היא לא עשתה כן, למרות שממשרד הסוכנים התקשרו אליה מספר פעמים. עוד אישרה התובעת כי האמור בתצהירה, שבמשך כל שנות הביטוח היא השתמשה באותו כרטיס אשראי, אינו מדוייק. התובעת אישרה כי פעם אחת שילמה בשיק, וכן - כי לא מסרה כאמצעי תשלום, כל השנים הללו, אותו כרטיס אשראי שצויין בתצהירה, אלא השתמשה במספר כרטיסי אשראי. עוד אישרה התובעת כי היו עיכובים בתשלום הפרמיות על ידה, וכי "היו צריכים להתקשר אלי יותר מפעם אחת" (בעמ' 4 לפר').