לפניי בקשת המבקש להורות על ביטול פסק הבוררות מיום ו׳ כסלו תשע״ג (20.11.12), שניתן על ידי "בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירורי יוחסין" (הידוע כבית דינו של הרב לוין), בו אושרר פסק בוררות קודם של אותו בית דין מיום ז׳ בשבט תשע״א (12.1.11) (להלן "פסה״ד הראשון").
כפי שפורט בפסק דין שניתן על ידי בתיק זה ביום 15.8.11 (הפ"ב 4157-03-11), בין הצדדים סכסוך ממושך בנוגע לעסקת מקרקעין בנכס שברחוב רייכמן 35 בירושלים. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני בפני הבוררים ביום 9.10.09, עיקרו של הסכסוך נסב סביב השאלה האם רכש המבקש מאת המשיב, יחד עם עוד ארבעה אחרים, זכויות בקרקע וכן שירותי בנייה, לצורך בניית בנין במקרקעין הנ"ל לאחר הריסת המבנה הישן המצוי בו, כשבבניין החדש תוקצה למבקש דירה אחת – כטענת המבקש, או שמא, רכש המבקש מהמשיב דירה, ודירה בלבד, כטענת המשיב. במסגרת הדיון בסכסוך זה אף עלתה השאלה האם, כטענת המשיב, עומדת לו הזכות לחזור בו מהעסקה עם המבקש תוך שיחויב בהחזרת הכספים ששולמו לו על חשבון העסקה, או שהמשיב נשאר מחויב לעסקה כפי שתוגדר על ידי הבוררים. בפסק הבוררות הראשון התקבלה עמדתו של המשיב ונקבע כי התביעה שלו נגד המבקש מתקבלת, העסקה מבוטלת, ועל המשיב להחזיר למבקש תוך 30 יום את מלוא הכספים ששילם עבור הדירה (בניכוי שכר דירה שגבה הקונה, ואשר לדעתו של בית הדין גבה שלא כדין).
נגד פסק בוררות זה עתר המבקש כי בית המשפט ישמש בסמכותו מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), ויורה על ביטולו. לאחר שהתקיים דיון בעתירה ניתן פסק דין בו נקבע כי אכן קיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק, קרי, "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו", ברם, מכוח סמכותו של בית המשפט שבסעיף 26 לחוק, נפסק כי פסק הבוררות לא יבוטל, וניתנה הוראה להחזיר את התיק לבית הדין (לאותו הרכב ממנו יצא פסק הבוררות נשוא עתירת המבקש), על מנת שייתן פסק דין חדש לאחר שידון שוב בנדון תוך מתן הזדמנות מלאה למבקש להביא בפני הבוררים את מלוא ראיותיו ועדיו. בקשה שהגיש המבקש בסמוך לאחר מתן פסק הדין של בית משפט זה להעברת הבוררים המקוריים מתפקידם ולמינוי של בוררים חלופיים, נדחתה בהחלטתי מיום 26.9.11.
בהתאם לאמור, חזר ודן בית הדין בשנית בסכסוך שבין הצדדים, לרבות שמיעת עדים, קבלת מסמכים, שמיעת טיעוניהם והגשת סיכומים. ביום ו׳ כסלו תשע״ג (20.11.12) נתן בית הדין את פסק דינו - נשוא הבקשה הנוכחית שלפניי – בו אשרר את פסק דינו הראשון, בהאי לישנא:
א.לאחר שביהמ״ש החזיר את התיק לשמיעת עדים וראיות נוספות, נתבקש הנתבע [המבקש שלפניי – ב.ג.] להגיש רשימת עדים שיש לדעתו להזמין.
ב.הנתבע העביר רשימת עדים והם הוזמנו, חלקם הופיעו והעידו בבית הדין, וחלקם לא הופיע ולא העיד, אם משום שאין להם מה להעיד או משום שאין להם אפשרות להעיד. (המכתבים שלהם נמצאים בתיק בית הדין).
ג.לאחר עיון בחומר שבתיק מחליט בית הדין שאין בעדויות שנשמעו משקל כדי לשנות את פס״ד קמא.
על פסק בוררות זה מוגשת עתירת הביטול שלפניי.
לפני שאכנס לעובי הקורה ואבחן את טענות הצדדים לגופן, אציין כי בדיון שהתקיים לפניי ביום 23.5.13 קבלו הצדדים את הצעת בית המשפט למתווה אשר על פיו יסיימו הצדדים את הסכסוך בפשרה, ולהסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין. לצערנו, ביצוע הפשרה נתקל בקשיים עקב חילוקי דעות בין הצדדים באשר לפרשנות פרטי הסכם הפשרה, אשר העסיקו את הצדדים ואף את בית המשפט משך מעל לשנתיים; ובסופו של יום, גבה תורא בין הצדדים עד אשר בדיון מיום 10.5.15 ניתנה החלטה בה בוטל הסכם הפשרה וכן פסק הדין אשר בו ניתן לו תוקף, וכפועל יוצא מכך, יחזור וידון בית המשפט בבקשת הביטול המקורית שהוגשה על ידי המבקש לגופה. בהתאם לאמור התקיים דיון נוסף ונקבע כי על הצדדים להגיש את סיכומיהם; וכעת נשאר להכריע בטענותיהם.
טענות הצדדים
ראשית אציין כי בפסיקת בתי המשפט נקבע לא אחת שיש להתייחס בצמצום רב לעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק , וזאת מתוך מגמה להביא לאישורן של פסקי הבוררות אלא אם קיימות עילות ברורות לביטולם. ראו, לדוגמא, דבריה דלהלן של השופטת א. חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4) 529 (להלן: "פס"ד שועלי"), בעמ' 542:
"מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות 'תחליף לבית-המשפט ולא מבוא אליו' (ראו ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' 'ישנומט' בע"מ, בעמ' 474). אכן, גישתם העקבית של בתי-המשפט הייתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות.
אותם שיקולים הביאו לכך כי בחוק הבוררות – בניגוד לפקודת הבוררות שקדמה לו – לא כלולה כעילת ביטול הטענה של "טעות על פני הפסק", דהיינו, טענות הנוגעות למסקנות הבורר לגופו של עניין, כגון טענות המופנות נגד "אי-הצדק" של הכרעת הבוררים או נגד טעויות בדין ובעובדות עליהן מבוסס הפסק:
אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין 'טעות על פני הפסק', עילה שמצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק... על-פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית-המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית-המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות, והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות, ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו." (פס"ד שועלי, שם)
אי לכך, הטענות שמעלה המבקש במקרה דנן בבקשת הביטול ובסיכומיו המופנות נגד מהות פסק הבורר, לרבות הטענות הנוגעות למהות העסקה נשוא הסכסוך, נדחות בזה על הסף.
גם אציין, כי בכתבי טענותיו של המבקש שזורה הטענה – המלווה בביקורת סמויה ואף גלויה – על החלטת בית המשפט שלא להעביר את הבוררים מתפקידם במסגרת החזרת התיק לדיון חוזר (ראו סעיף 3 סיפא לעיל). דא עקא, לא הוגשה כל עתירה בה ביקש המבקש לבטל החלטה זו, אשר ניתנה כבר בשנת 2011, וכן אף כעת אין בפניי כל טענה מהותית נגד כהונת ההרכב המקורי (פרט לטענה שמעלה המבקש מכוח סעיף 24(10) לחוק, אליה אתייחס בנפרד להלן (ראו סעיפים 45 – 47 לפסק דין זה)). אי לכך, הרי שמותב זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא, ואין איפוא מקום להתייחסות עניינית לטענה האמורה.
אפנה עתה לטענות המבקש אשר עניינן עילות ביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק, ואכריע בהן אחת לאחת.