עומדות להכרעתי שתי בקשות של המבקשת (להלן:"ברמור"), לביטול פסק בורר, אשר ניתן ביום 1.11.15, על-ידי כב' השופט (בדימ.) ישי לויט (להלן: "הבורר").
בבוררות זו, לובנו, תביעה ותביעה שכנגד, בין ברמור לבין המשיב 1 (להלן:" עזרן"), ביחד עם תביעת המשיב 2 (להלן: "מימי הנגב") כנגד ברמור ועזרן, כאחד.
ברמור ועזרן שתפו פעולה, החל משנת 2004, בעסק של גידול תפוחי אדמה, בדרום הארץ. ברמור מתמחה בתחום זה. עזרן היה אמון על אתור שטחים חקלאיים, שניתן לחכור, לשם כך, ועל השגת מכסות מים בעבורם, וכן, על ריכוז בצוען של העבודות ופעולות נלוות (ריסוס וכו'). עזרן היה זכאי לתמורה מסוימת, עבור שירותיו, בעבור כל דונם אדמה, ששימש לגדול תפו"א. ברמור טענה, כי בשתי עונות חקלאיות, החל מאביב 2005, הוסכם על שנוי בשיטת שתוף הפעולה, באופן, שיצומצמו תחומי האחריות של עזרן, והוא יתמקד באיתור שטחים, השגת מכסות מים, ואחסון ציוד, והתמורה המגיעה לו תופחת לכדי רבע, ביחס למה שנהג קודם, משום, שמירב המטלות וההוצאות עוברות אל כתפי ברמור. עזרן כפר בכך, שהשיטה השתנתה, ותבע את המגיע לו, לפי הסיכום המקורי. ברמור, מצידה, עמדה על כך, שהשיטה שונתה, הגישה תביעה שכנגד, בעילות שונות, והוסיפה ותבעה, לאחר שהותר לה לתקן את תביעתה שכנגד, כספי השבה מעזרן, בשל היעלמות ציוד השקיה, בשווי ניכר, שהיה מאוחסן בחצריו של זה.
בפסק הבורר, התקבלו מרבית טענות עזרן, ובכללן - גרסתו ביחס לשנוי שיטת העבודה, והתקבלו, בחלקן, תביעותיה הנגדיות של ברמור. לאחר קיזוז סכומי החיוב ההדדיים, היה על ברמור לשלם לעזרן סכום של כ- 2,570,000 ₪. תביעת מימי הנגב התקבלה רק כלפי ברמור, ונפסק לחובתה, בעניין זה, סכום של כ- 776,000 ₪. בנוסף - חויבה ברמור בהוצאות משפט לעזרן - 150,000 ₪ ולמימי הנגב - 60,000 ₪.
בין היתר, ונקודה זו היא בליבת דיוננו הנוכחי, נדחתה תביעתה של ברמור לחייב את עזרן בשווי ציוד ההשקאה שאוחסן בחצריו, במושב תאשור. רכיב זה בבוררות יכונה: "תביעת הציוד". תמצית טענת ברמור הייתה, כי, במסגרת המעבר לשיטת עבודה שונה, היא רכשה, לקראת עונת העיבוד 2005-2006, ציוד השקיה בשווי של מעל 4 מליון ₪. לגרסתה - אלמלא שנוי השיטה, ציוד זה אמור היה להירכש ע"י עזרן. לאחר פרוץ הסכסוך, ובמהלך ההתדיינות, הושג הסדר, שלפיו, ציוד ההשקיה יימכר לצדדים שלישיים, והתמורה תופקד בחשבון הנאמנות שנפתח, ושנוהל בידי באי כוח ברמור ועזרן במשותף. כספים אלה יועדו, בנוסף לערבות בנקאית של מיליון ₪, להבטיח כל פסק בורר, שיכול שיתקבל לזכות עזרן, בסופו של ההליך. בחשבון הנאמנות, לאחר יישום ההסדר דנן, נמצאו כ- 882,000 ₪ בלבד. ברמור תבעה מעזרן סכום של כ- 2.74 מיליון ₪, בשל היעלמות חלק הארי של הציוד, מה שיוחס לגניבתו או לשליחת יד בו, לשם שימוש עצמי, מטעמו של עזרן.
כפי שצוין - תביעת הציוד, של ברמור, נדחתה בידי הבורר.
הנסיבות, שברקע חלק מראיות עזרן, בתביעת הציוד - העדתם של שני עדים מטעמו, מצויות כיום בבסיס המחלוקת הטעונה הכרעה בפני, כפי שיובהר ויפורט. המחלוקת כפולה - עובדתית, בדבר הרקע להשגת אותן עדויות, ואמיתותן, ומשפטית - מהותית, בדבר השלכות נסיבות מתן העדויות, ככל שגרסת ברמור תתקבל, על פסק הבורר, בזיקה לבקשת הביטול, השעונה על טענה זו.
ברמור הגישה לביהמ"ש (5.01.16 - לאחר הארכת מועד לכך), בקשה לביטול פסק הבורר, שרובה ככולה, הייתה "ערעורית" גרידא, והציפה טענות, שספק אם יכלו להשתבץ לעילות הביטול, מושא סעיף 24 של חוק הבוררות. בהחלטה, מיום 6.01.16, יותר מנרמז על כך, והומלץ, על מתווה פשרתי, כזה או אחר, לגבי ליבת הסכסוך, וזאת - על בסיס פסק הבורר, אולם, תוך מודיפיקציה אפשרית, לצורך פשרה, של הסכומים שננקבו בו. רעיון זה לא צלח, אולם, כך נראה, הביא לפעולה נמרצת של ברמור ובאי כוחה, בניסיון לגבש תשתית ראייתית, למה שמנהליה חשדו בו, עוד קודם לכן: עדותם של שניים, שהובאו ע"י עזרן, בתביעת הציוד, הייתה מוזמנת ושקרית. מדובר בעדים אילן חלילי ("חלילי") ובני מיימוני ("מיימוני"). חשדה של ברמור, על כי אפשר, שעדויות אלה הושגו בתרמית, ואף כנגד תשלום בעד עדות שקר, נעור, כאשר, לגרסת מנהלה, מר אייל מורבר ("אייל"), הוכה בתדהמה, עת הם העידו, בפה מלא, על מפגש עמו ועל אינטראקציה עסקית, שעה, שהיה משוכנע, שמעולם לא פגש בהם כלל. בזמן אמת, לא ניתן היה (ואף לפי עצת עורך דינה של ברמור דאז) למצות את הבדיקה בכך. כעת, וכאשר, לטעמה של ברמור, המאמצים, לביסוס החשד, הניבו פרי, וזאת -בעקבות עבודת חקירה פרטית, שנעשתה בהזמנת ברמור, הוגשה בקשת הביטול הנוספת, שהיא כעין תיקון של קודמתה (27.03.16), והיא שעונה על עילת הביטול, שלפי סעיף 24(10) של חוק הבוררות, לאמור: "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד".
הדיון, מכאן ואילך, התמקד בבקשה הנוספת - המתוקנת. ההתייחסות להכרעה בבקשה המקורית, "הערעורית", לרבות בסיכומי הצדדים בפני, הייתה פורמלית, ולצאת ידי חובה. איני רואה מקום להיזקק אליה עוד, משהדיון בעילותיה התייתר, ממילא, לגופו, בכל האמור בהתדיינות ברמור - עזרן, לאור המסקנות שאליהן הגעתי. אשר להתדיינות שבין ברמור למימי הנגב - די לומר, שמדובר בטענות, מצד ברמור, שאינן מגבשות, ולו בדוחק, עילת ביטול המנויה בחוק (על הטענה הנוגעת למר צפרירי, ושנדונה גם בבקשה המתוקנת - ראה להלן). ההשגות על פסק הבורר, לעניין זה, עסקו בהיעדר ראיות מספיקות לקביעת ממצאים, על הפיכה, כביכול של נטלי ההוכחה, בפסק הבורר, וכיו"ב. אלה טענות שמקומן בערעור "רגיל" ואינן מוכרות בגדרי בקשת בטול פסק בוררות. למען הסדר הטוב - הן נדחות, למעשה - על הסף, בכל האמור בטענות הבקשה המקורית.
ניתן להסיר מסדר היום, גם את הטענה, שאף היא בקשה להישען על עילת הביטול של סעיף 24(10), ולפיה, היה משום מעשה של תרמית, והשגת פסק בורר, באמצעות תרמית זו, בכך, שלא גולה, על ידי מי מהנוגעים בדבר - מימי הנגב, עזרן, ומר דוד צפרירי, מנכ"ל מימי הנגב (שהעיד בבוררות גם לשם חיזוק טענות עזרן לגבי "שנוי השיטה"), על כי, אינו עד אובייקטיבי ככל ועיקר. התברר, שהיו יחסי חברות וקרבה, די הדוקים, בין עזרן לצפרירי, כאלה, ששני אלה לא ממש ששו לחשפם בפני הבורר, באופן יזום. הבורר היה מודע להיכרות ביניהם, אך, ציין, שלא היה בה כדי לגרוע מהאובייקטיביות של עדותו. אולם, כמסתבר, לא רק, שבתקופות, שיש להן רלבנטיות לבוררות, כיהן עזרן כדירקטור במימי הנגב, אלא, שבתו של עזרן עמדה להינשא לאחיינו של צפרירי. השניים העידו, בהליכים משפטיים שונים, זה לטובת זה. כל אלה - לא הוצפו בזמן אמת.
ברם- איני רואה לקבל טענה זו, ממספר נימוקים: ראשית - חובות הגלוי, שהפרתן עלולה להביא לביטול פסק בורר, אם ההפרה התבררה רק לאחר נתינתו, ממוקדות, בפסיקה, בממשק היחסים שבין מי מהצדדים לבורר עצמו, או, בחובות גלוי של ניגוד אינטרסים וכיו"ב, מצדו של הבורר. גם מקרה, שנתפס בפסיקה, כתרחיש קיצון, של בטול פסק בורר, בדיעבד, בשל אי גילוי מטעם אחד הצדדים (ולא מטעמו של הבורר), ואשר הוגדר כשמור למקרים נדירים, של הפרת חובת תום לב בולטת וחריפה, עד כי אין אפשרות להשלים עם הותרת הפסק על כנו, היה בהקשר של היכרות בין אחד הצדדים לבין הבורר (רע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה בע"מ, כב' השופט י. דנציגר, מיום 1.12.15). בענייננו - מדובר, לכל היותר, באי גילוי של קשר בין עד, אפילו מרכזי, לבין אחד הצדדים, ואין כל ממשק שהוא עם הבורר, או עם מנגנון הבוררות בכלל. שנית - לא הייתי קובע, שמדובר במקרה מובהק של תרמית, שתרמה להשגת פסק הבורר, בנסיבות כאלה, שהדעת אינה סובלת הותרתו על כנו, כפי נדירות הנסיבות שבהן ניתן ליישם את עילת הביטול של סעיף 24(10) (ראה רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד ואח', השופט י. טירקל, מיום 20.12.04). אומנם, אפשר, שמדובר ב"עובדות חדשות שלא היו ידועות למבקש בשעת הבוררות ואשר חוסר גילוין בזמנו לא היה תלוי במבקש", כפי הניסוח בעניין "גוירצמן" הנ"ל, ואולי אף, אי גילוי זה הייתה לו השפעה על פסק הבורר והנמקתו, ברם, אי הגילוי אינו עולה כדי "תרמית" או "מעשה מרמה". לא נשאלו שאלות ישירות מהעדים, בהתדיינות, ולא היה בירור מעמיק בטיב קשרי השניים, באופן שיכול היה להציף זאת נכונה. השניים פשוט לא "התנדבו" לגלות את כל האמת מיוזמתם. עזרן וצפרירי בוודאי אינם ראויים לשבחים על התנהלותם בהצנעת היחסים ביניהם, אולם, ואף שזה מצער, ההתנהלות הזו אינה חריגה במיוחד ואינה מגיעה כדי תרחיש קיצון, הנדרש להצדקת ביטול הפסק, מכל וכל. שלישית - משלא נעשה מאמץ מיוחד, מצד עזרן או צפרירי, להעלים ראיות או מידע, ביחס לקשריהם, ואין הוכחה לפעולה אקטיבית מצידם להסתרת האמת מברמור ומהבורר, ועסקינן בהתנהלות מחדלית, לכל היותר, איני בטוח, שבמעט תשומת לב ומאמץ, מצד פרקליטי ברמור, בזמן אמת, לא ניתן היה להגיע לחקר האמת, ולהעמיד את מלוא העובדות על מכונן (שהרי, עצם ההיכרות לא הייתה מוכחשת). שיקולי מדיניות אינם מעודדים "מקצה שיפורים", בדיעבד, וכאשר, ניתן היה לעשות את הדברים בזמן אמת, והגם, שהדעת אינה נוחה מההסתרה או אי הגילוי היזום, בשעתו, איני רואה מקום להעניק, כעת, סעד כה קיצוני וחריף לבעל דין, שיכול היה, ביגיעה ובמאמץ סבירים, למנוע את הסיטואציה מלכתחילה. רביעית - העובדות הצריכות לעילה זו, ואשר התבררו במהלך ההתדיינות שבפני, לא ננקבו בבקשת הביטול, שלא כללה אזכור עניין זה. אפשר, אמנם, שמדובר בשינוי חזית, שהצדדים קיבלו הזדמנות נאותה להתייחס אל תכניו, ושלא ניתן היה לכלול אותו מראש, בבקשה הכתובה. ברם, המשיבים מצאו עצמם במצב דיוני לא נוח. לא ניתן היה להגיש, מבעוד מועד, כתבי טענות ותצהירים, או להעיד עדים, שישפכו אור מלא על טענות עזרן וצפרירי (אולי גם על טענות מימי הנגב, שצפרירי מנכל"ה ועזרן היה דירקטור בה), בתשובה למוטח בהם. הם הבהירו והסבירו את אשר יכלו, כאשר הטענה הוצפה. אולם, מצאתי, שלא להתעלם מכך, שהמשיבים נמצאו בנחיתות דיונית מסוימת בנקודה ספציפית זו.