פדה ואח' נ' דגן ואח'

לפניי בקשה למינוי בורר חלופי בהתאם להוראות פרק ג' לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק").

תיק זה החל כבקשה שהגישו המשיבים (שחר פדה, אריאל גיז וגיא פלדמן) לביטול החלטת הבורר כב' השופט בדימוס י' בצלאל מיום 14.12.10, שעסקה בגדרי המחלוקת ובבקשות מקדמיות של הצדדים. במהלך הדיון בביהמ"ש הסכימו הצדדים כי הבקשה לביטול תימשך, והתביעות שהגישו הצדדים בבוררות ידונו לפני השופט בצלאל, אך בשונה מהסכם הבוררות הן ידונו בהתאם לסדר הדין האזרחי ודיני הראיות, והבורר יפסוק בהתאם לדין המהותי ותהיה זכות ערעור, כמפורט בהסכמה. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין ביום 8.9.11.

בהתאם פנו הצדדים לשופט בצלאל בבקשה כי יסכים לנהל את הבוררות בתנאים שנקבעו, ולאחר זמן השיב שהוא הציע לכב' השופט (בדימוס) משה רביד להעביר אליו את ניהול הבוררות. ב"כ המבקשים הסכים למינוי, אך פניותיו לב"כ המשיבים בעניין המינוי נשארו ללא מענה, ועל כן הוגשה בקשת המבקשים ביום 13.11.13 להורות על מינוי בורר. המשיבים התנגדו לבקשה וביקשו לנהל את הסכסוך בביהמ"ש, חלף בוררות.

בדיון שהתקיים לפניי במחלוקת האמורה הסכימו הצדדים לפנות לגישור. קביעת זהות המגשר ארכה זמן, ובסופו של דבר הוסכם על מינויו של עו"ד ביני בר לב כמגשר. כמצוין בהודעת המגשר מיום 5.5.16 ובבקשת המבקשים מיום 26.5.16, הגישור לא צלח, ועל כן על בית המשפט להכריע כעת בבקשה למינוי בורר.

טענות הצדדים

בבקשה להורות על מינוי בורר סוקרים המבקשים את השתלשלות ההליכים ומבקשים כי ביהמ"ש ימנה בורר במקום השופט בצלאל.

בתשובה טענו המשיבים כבר בתשובתם מיום 15.12.13 כי התובעים זנחו את הליכי הבוררות וכי על כן, הסכם הבוררות פג והוא אינו בר תוקף; ועל כן, יש לטענתם לדחות את הבקשה ולהורות על ביטול הסכם הבוררות. כפי שמפרטים המשיבים, הסכם הבוררות המקורי שבין הצדדים נחתם ביום 8.2.10; כתב התביעה הומצא לבורר בצלאל ביום 23.2.10 והתקבל אצלו למחרת; וביום 14.12.10 התקבלה החלטת הבורר אשר קבעה את היקף הבוררות שלפניו. על בסיס האמור טוענים המשיבים כי לכל המאוחר יש להתייחס למועד זה - 14.12.10 - כמועד בו החל הבורר לדון בתיק, כך שהתקופה הקבועה בסעיף ט"ו לתוספת לחוק, המגבילה את משך הבוררות לשלושה חודשים, חלפה זה מכבר.

כן נטען, כי החל מחודש ספטמבר 2011, כאשר, כמפורט לעיל, הסכימו הצדדים להמשך בהליך הבוררות, ועד מחצית שנת 2013, המבקשים לא עשו כל צעד בתיק ולפיכך נטשו את הליכי הבוררות, והבוררות שבקה חיים.

מנגד טוענים המבקשים כי טענות עובדתיות אלה אינן נכונות, וכי התשובה לא נתמכה בתצהיר, ורק מסיבה זו יש לדחותה. המשיבים הם אלה שעתרו לביהמ"ש לביטול החלטת הבורר מיום 14.12.10 ולעיכוב הליכי הבוררות, כך שהמשיבים לא יכולים לטעון כי אותו מועד הינו המועד המאוחר ביותר בו החל הבורר לדון בתיק. עוד טוענים המבקשים כי המשיבים טרם הגישו כתב הגנה בתביעת המבקשים בבוררות, כך שעל פי הפסיקה, מניין שלושת החודשים למתן הפסק כלל לא חל. המבקשים מכחישים את הטענה כי זנחו את הליכי הבוררות. לטענתם, הם החליפו את ייצוגם עם באי כוחם הנוכחיים, ונעשו מספר פניות לבורר, ברם הוא לא היה פנוי במשך מספר חודשים כיוון שהעתיק את מקום מגוריו מירושלים לתל אביב. העתק מכל פנייה אל הבורר נשלח גם למשיבים, ולא נטען מפיהם כי הסכם הבוררות פג או כי הבוררות נזנחה על ידי המבקשים. כן מציינים, כי המשיבים עצמם הודיעו לבורר ביום 11.4.13 כי הוסכם בין הצדדים שהבוררות תתנהל בהתאם לסדר הדין והדין המהותי, ומכאן שהסכימו לבוררות במועד זה ולא טענו שהבוררות נזנחה.

בהשלמת טיעון מטעמם, טענו המבקשים כי לשיטתם, סעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות אינו חל בעניינם כיון שבהסכם הבוררות נקבעה הוראה מפורשת אחרת השונה מסעיף ט"ו; ועל כן, בהתאם לסעיף 2 לחוק, לפיו יכולים הצדדים לקבוע בהסכם הבוררות הוראות השונות מן ההוראות שבתוספת, הרי שהוראת התוספת לחוק בדבר הגבלת הזמן לא היתה חלה.