הערבים פטורים מערבותם בשל מצג שווא רשלני של הבנק

תביעה זו נפתחה בסדר דין מקוצר.

הנתבע 1 לווה 30,000 ש"ח מהתובע. הנתבעים 2 ו- 3 (להלן: " הנתבעים") היו ערבים להלוואה זו. התביעה מכוונת נגד הערבים, לאחר שראש ההוצאה לפועל אישר הגשת תביעה נגדם. טענת התובע היא, כי על כל אחד מהנתבעים לשלם מחצית מסכום ההלוואה.

טענת ההגנה המהותית של הנתבעים היא, כי הבנק הטעה את הנתבעים לגבי עובדות מהותיות הנוגעות להלוואה ולערבותם. בכך הפר חובות גילוי החלות עליו. מטעם זה טוענת ההגנה, כי ערבות הנתבעים בטלה.

אין מחלוקת, שעובר לנטילת ההלוואה, היה הנתבע 1 ביתרת חובה בבנק של כ- 45,000 ש"ח. הנתבע 1 ביקש מסגרת ליתרת חובה זו ובקשתו נדחתה. הוא אף הבטיח לבנק באותה תקופה שעבודים להבטחת ההלוואה, אך לא עמד בהבטחות אלה. אין מחלוקת כי ההלוואה בסך 30,000 ש"ח נועדה לפתור את הבעיה של יתרת החובה ללא מסגרת (ר': עמ' 7 לפרוט' בעדותה של פקידת הבנק).

אין מחלוקת כי על פי תנאי ההלוואה רשאי היה הבנק לזקוף כל סכום שנתקבל מטעם הלווה לזכות ההלוואה, או לזכות של כל חוב אחר. משמעות הדבר היא, כי אף אם הלווה היה משלם את התשלומים בגין ההלוואה במועדים שנקבעו לכך, רשאי היה הבנק לזקוף את אותם תשלומים עצמם לזכות חובותיו האחרים של הלווה, ולא להקטין את יתרת החובה להלוואה לה ערבים הנתבעים.

הנתבעים העידו שניהם, כי מצבו הכספי של אחיהם, הנתבע 1, לא היה ידוע להם כלל. בדיעבד התברר להם כי באותה תקופה היו לו חובות למספר בנקים, אולם אז סברו כי בהיותו עורך דין פעיל, בעל משרד עורכי דין, המתגורר בוילה ולו רכב חדש, כי מצבו הכלכלי יציב (ר': עדות הנתבע 2, עמ' 23-24). הנתבע 2 הסביר כי אחיו אמר לו שההלוואה נועדה לשיפוץ (שם). משמע, לטענת הנתבע 2, ההבנה הייתה כי מדובר בהלוואה לצורך השקעה, תוך כדי צמיחה כלכלית, ולא הלוואה לכיסוי חלקי של חוב, הנובע ממצוקה כלכלית.

למותר לציין כי אדם סביר, השוקל להיות ערב להלוואה הניתנת במגמת פיתוח, מעריך את הסיכון כנמוכה בהרבה מהלוואה אחרת, שנועדה לכיסוי חוב הנובע מקשיים כלכליים.

הנתבעים הבהירו כי לא היה ידוע להם, באותה עת, אודות קיומם של חובות נוספים כלפי הבנק, ובוודאי שלא היו מודעים לכך שהתשלומים שיתקבלו בגין ההלוואה יכולים להיזקף לזכות חובות אחרים, ולא להקטין את יתרת החוב לו הם ערבים.

הנתבעים חתמו על הערבות בסניף בנק שאינו הסניף בו נטלה ההלוואה. זאת בפני פקידת בנק שנפטרה בינתיים. לפיכך, מבחינת התובע, לא ניתן לאמת או להפריך את טענתם של הנתבעים כי לא ידעו אודות מצבו של אחיהם ולא הוזהרו בטרם חתמו על הערבות.

טוען ב"כ התובע, שהנתבעים יכולים היו להביא לעדות את אחיהם, הלווה, על מנת שזה יעיד כי לא עדכן אותם בדבר מצבו הכלכלי האמיתי, בעת מתן ההלוואה. לשיטתו, אי הבאת האח עומדת לנתבעים לרועץ. לשיטתו, חזקה על ערבים שמבינים את תוכן ערבותם ואת מהות ערבותם. ב"כ התובע הצביע עוד על כך כי הנתבע 2 הוא איש עסקים, הנתבעת 3 היא בעצמה עובדת בנק. לפיכך, לשיטתו, החזקה, החלה על כל אדם, כי הוא מבין את המעשה הכלכלי בו הוא נוקט, ואת המסמכים עליהם הוא חותם, חלה על הנתבעים ביתר שאת.

במהלך הסיכומים שאלתי את ב"כ התובע אם אין חובה על הבנק להבהיר לערבים את עיקרי המשמעות הכלכלית של המעשה שאותו הם עושים, במקרה זה חתימה על ערבות להלוואה אשר, מבחינת הבנק, אפשר שלא תחשב כהלוואה שהוחזרה נוכח האפשרות של הבנק לזקוף כל סכום על חשבון חוב אחר. ב"כ התובע השיב כי אין בידו תשובה משפטית חד משמעית לשאלה זו. הוא הוסיף וטען כי חוזה הערבות הוא מורכב, ואין חובה להקריא תנאי זה או אחר מתוך המסמך. לשם כך יש מסמך בכתב, "לטעמי הם חתמו ומה שכתוב הוא מה שמחייב".

לדעתי יש ראיה בכתב המעידה בצורה ברורה כי הבנק הטעה את הערבים במקרה זה. זאת, אף אם מדובר ברשלנות ולא בחוסר תום לב.

ב"כ הנתבעים, בסיכומיו, הפנה את ביהמ"ש לנספחים ג.1 ו- ג.2 לתצהירי הנתבעים. המדובר במסמכים שכותרתם "הודעה לערב". הצדדים לא מסרו על קיום מקור נורמטיבי אשר חייב את הבנק למסור לערבים את המסמך הזה. אולם, מסמך זה, על פניו, מהווה הודעה של הבנק, כלפי הערב אודות טיב הסיכון אותו הוא נוטל.

אמנם, סעיף 22 לחוק הערבות תשכ"ז - 1977, המחייב את הבנק ליתן הודעה מסוג זה, לא נחקק אלא חודשיים לאחר חתימת הערבים דנן על ערבותם. אולם, הטופס המדובר מתאים, בקווים כלליים, לנוסחו של החוק.

במסמך זה ישנן מספר סעיפים, אשר ניתנים לסימון בכתב יד, אם הם חלים על נסיבות העניין. במקרה דנן, הטפסים מולאו באופן חלקי, ונחתמו על ידי הערבים והפקידה. סעיפי הטופס אכן מכילים את האפשרות לסמן את המידע הקריטי ביותר עבור חותם הערבות, הנדרש לו לצורך הערכת הסיכון שהוא נוטל. כך, מצוינים מספר הערבים וטיב הערבות, ופרטים אלה מולאו. הטופס מאפשר לסמן כי מדובר בערבות לחוב קיים או להלוואה המחליפה חוב קיים, אם החייב עצמו עומד בפירעון של חוב קיים, אם לאו, ועוד נתונים דומים, שהם הכרחיים להערכת הסיכון.

אלמלא מסרה פקידת התובע מסמך זה לערבים, ניתן היה לקיים דיון אם הייתה זו חובתם לברר את העובדות האלה או אם חובת הבנק להזהירם. אולם, הטופס נמסר לערבים. בטופס שנמסר לא סומנו סעיפים רלוונטיים, שהיו יכולים להזהיר את הנתבעים כי אחיהם למעשה אינו עומד בפירעון החוב הקודם, וכי ערבות זו נועדה להחליף חוב קיים. בכך, לא רק שהתובע לא הזהיר את הערבים, התובע למעשה הטעה את הערבים במו ידיו.

יודגש, כי יש לשער שהטעייה זו רשלנית היא, בשל החתימה בסניף שאינו הסניף של החייב, ולא נעשתה בכוונת מכוון או בחוסר תום לב חלילה.

מה דינה של הטעיה כזו? היום לאחר תיקון מס' 2 לחוק הערבות, הרי שערב שלא גילו לו כי הערבות עליה הוא חותם היא "ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חוב קיים", בהתאם לסעיף 22(ב)(3), פטור כליל מערבותו, לפי סעיף 23(א)(5) לאותו חוק.

מה היה הדין ערב תיקון לחוק? במקרה בו הבנק שתק ולא מסר דבר, ייתכן שהערב אכן היה חייב בערבותו. אולם, גם באותה עת, כפופה הייתה הערבות לעקרונות הכלליים של דיני החוזים, לרבות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (בדבר הטעייה), וסעיף 12 לאותו חוק (בדבר משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב).