העליון: תנאי הפיקוח של העורר ע"פ חוק ההגנה מפני עברייני מין - מידתיים.

א.             ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת שפירא) מיום 8.6.10 בתיק פ"ח 1023/03, בגדרה הוטל על העורר צו פיקוח ומעקב לפי חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006. עניינו של הערר - תנאי הפיקוח.

הרקע

ב.             ביום 12.4.05 הורשע העורר - לאחר שמיעת ראיות - בעבירת אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). נקבע, כי ביום 19.5.02, הסיע העורר, שהיה נהג מונית, את המתלוננת לביתה, ושיכנע אותה להזמינו לכוס קפה תחת תשלום מחיר הנסיעה. בבית תפס את המתלוננת בכוח וחיבקה, גררה במעלה המדרגות אל חדר השינה, דחפה אל המיטה ונשכב עליה, הפשיט אותה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שבא על סיפוקו, כל זאת תוך התעלמות מהתנגדותה ומצעקותיה של המתלוננת. בגין מעשים אלה נגזרו על העורר (גזר דין מיום 14.6.05) מאסר בפועל בן 5 שנים, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח. ערעור לבית משפט זה נדחה (ע"פ 6295/05, השופטים פרוקצ'יה, רובינשטיין וג'ובראן).

ג.              לקראת שחרור העורר ממאסר (הוא שוחרר ביום 2.5.10), הגישה המדינה בחודש מארס 2010 בקשה למתן צו פיקוח. נאמר בה, כי הערכת המסוכנות שנערכה לעורר העלתה, שרמת המסוכנות הנשקפת ממנו בינונית, שביצוע האונס האלים נבע מקוי אישיותו, שהעורר מכחיש את חומרת העבירה ואינו מביע חרטה או אשמה, ושמשפחתו מאמינה בחפותו ולא תוכל איפוא לשמש כגורם מפקח. בהחלטה מיום 4.5.10 אושרה הבקשה בגדר צו זמני. בהחלטה מיום 8.6.10 נשוא הערר דנא נקבע, כי יש מקום להטלת צו הפיקוח, אם כי לתקופת זמן קצרה מזו שנתבקשה, כך שהצו יינתן לתקופה של שנתיים (ולא שלוש כמבוקש), אך למדינה תעמוד הזכות לבקש הארכת הצו עם פקיעתו. נדחו בקשות המשיב לצמצום סמכויותיו של המפקח, ונקבע שהסמכות להיכנס למקום מגורי העורר היא סמכות פיקוח בסיסית, והעובדה שהכניסה תהא בתיאום עם העורר הופכת אותה למידתית; דרך עריכת הביקורים תהא נתונה לשיקול דעתו של המפקח. בהסכמת המדינה הוחלט, כי לא יבקש המפקח מידע מילדי העורר הבגירים, אך יוכל לבקשו מאשתו, המודעת לעבירתו ולהרשעתו. הוסף, כי יש מקום אף לתנאי של קבלת אישור מפקח לתעסוקה, בשל העובדה שהעבירה נעשתה במסגרת עבודתו של העורר. אשר על כן, הוטל צו פיקוח לתקופה של 24 חודשים בתנאים המפורטים בסעיף 13(א) לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין (שעניינם חובת התייצבות, קיום מפגשים ושיתוף פעולה עם קצין פיקוח וקיום תנאים שבצו הפיקוח), בתוספת התנאים המפורטים בסעיפים 13(ב)(9) לחוק (מגבלה על פגישה עם נפגע העבירה או הימצאות בקרבת מקום מגוריו) ו-(10) (מגבלה על עבודה במקומות מסוימים), וכי למפקח יהיו הסמכויות המנויות בסעיפים 18(א)(1) (דרישת התייצבות), (2) (דרישת מידע מן העבריין ובני משפחתו), (3) (דרישת מידע מכל אדם בכפוף לאי גילוי זהותו של העבריין המצוי בפיקוח), (4) (כניסה למקום מגורי העבריין בנוכחותו), ו-(8) (מתן אישור לעבריין בענין העסקתו); אך הסמכות לפי סעיף 18(א)(2) תוחרג בכל הנוגע לילדיו הבגירים של העורר.

הערר והדיון

ד.       בערר נטען נגד הסמכויות הרחבות שהוענקו למפקח בעניינו של העורר, ובפרט - האישור הנדרש בנוגע למקום העבודה והסמכויות הנוגעות לכניסה למקום המגורים. נטען, כי אין מדובר באדם בעל סטיה מינית, וכי העבירה היתה מקרה חד פעמי שאינו מאפיין את חייו. נאמר, כי העורר יצא לחופשות ממאסר, ולא עבר עבירות במהלכן. נטען, כי הקשר בין העבירה לבין עבודתו של העורר רופף, והעבירה יכולה היתה להתבצע גם אילולא היה העורר נהג מונית. נאמר, כי כתוצאה מן ההחלטה לא תהא למפקח אפשרות לאשר מקומות עבודה כל עיקר, באשר בכל עבודה עשוי העורר לבוא במגע עם נשים; כך, כנטען, אישר המפקח לעורר לעבוד בחנות ירקות, אך פסל את בקשתו לעבוד כאיש תחזוקה ב"קאנטרי קלאב", ובשני המקומות מצויות נשים. הוסף, כי העבירה נעשתה בבית המתלוננת, ולא בביתו של העורר, ועל כן מתן סמכות למפקח להיכנס לביתו אינו מידתי.

ה.        בדיון ציינה עו"ד כהן, בשם העורר, כי מדובר בחוק חדש יחסית, שטרם פורש במלואו, ומכל מקום הערר מתמקד בשתיים: סמכות קצין הפיקוח לענין כניסתו לבית המפוקח, והפיקוח על מקומות עבודה של המפוקח.

ו.        לענין הכניסה לבית העורר נטען, כי אין מדובר בעבירה שבוצעה בביתו; הקרבן היתה בגירה מלשון סעיפים 13(א) ו-13(ב) אין ללמוד, כך נטען, כי כניסת המפקח לבית המפוקח היא חובה, ואילו היה כן, היה מקום לאמירה מפורשת בחוק; יתר על כן, כך נטען, לעורר אין מגבלות בתוך ביתו, מדוע איפוא נחוצה הכניסה לביתו? ועוד, כך נאמר, גם אם מדובר בסמכות של שיקול דעת, מקרה זה אינו טעון הגבלה זו.

ז.        באשר לפיקוח עבודה, נטען כי בנסיבות המקרה אין מדובר בניצול מקום העבודה לעבירה; היתה היכרות שטחית בין המתלוננת לעורר נוכח היותו נהג מונית ביישובה. מדוע עבודתו הקודמת בחנות ירקות אושרה, ואילו ב"קאנטרי קלאב" לא? והרי גם לחנות הירקות עשויות להגיע נשים, ובימות הקיץ עסקינן.

ח.        למדינה טענה עו"ד רוסו, כי סעיף 13 עניינו חובות המפוקח; אך עסקינן בענייננו בסעיף 18, ובסמכות כניסה (להבדיל מסמכות חיפוש; סמכות הכניסה מטרתה יכולת לבקר בכל עת, ללא תכנון מוקדם, בבית המפוקח). עו"ד בינוול, הממונה על הנושא מטעם פרקליטות המדינה, הוסיפה כי מדובר בזכות כניסה לבית המפקח, אף כי אין המדובר בכניסה בכל יום אלא לפי שיקול דעת, תוך מאמץ שלא להביך את המפוקח.

ט.        אשר לפיקוח עבודה, טענה עו"ד רוסו כי אמנם ברי שמחוץ לכלא יש תדיר סיכון לציבור, אך האיזונים מחייבים למצוא פתרון ראוי, ובין היתר, אין להשוות בין חנות ירקות ששם נשים באות לזמן קצר, לבין "קאנטרי קלאב", על אופיו.

י.        לשאלתי נאמר מפי עו"ד רוסו, כי התיאום עם המפוקח בו מדובר, הוא, למשל, שיחה טלפונית לפני כניסה לבית, כדי לוודא שהבת הבכירה אינה נמצאת, שכן אין היא מעורבת בהליך הפיקוח.

הכרעה

י"א.     הבסיס הנורמטיבי לענייננו הוא החוק שנכנס לתוקפו בהדרגה מיום ט' בתשרי תשס"ז (1.10.06) - ערב יום הכיפורים, יום מתאים ל"על חטא" ולכפרה - והוחל בהדרגה (רק ביום ד' תשרי תשע"ב (2.10.2011), בעוד למעלה משנה, יחול על כלל עברייני המין). ראו לגבי התחולה ההדרגתית סעיף 34 לחוק.

י"ב.     מטבע הדברים טרם לובנו ופורשו כל הוראותיו של החוק, אף כי כבר ניתנו מספר החלטות בבית משפט זה, וגם בבתי המשפט האחרים, שביארוהו (בש"פ 5668/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), שם נדונה תקופת הפיקוח; בש"פ 2686/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) (הנשיאה ביניש) בענין הסמכויות; בש"פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט מלצר), בענין מגבלה בקשר למגורים; בש"פ 962/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), שם נדונו תנאי הפיקוח שעניינם איסור יצירת קשר עם המתלוננות; ומפי השופט מלצר בבש"פ 3014/08 הנזכר נאמר "כי אנו צועדים כאן עדיין בשדה לא חרוש..." (שם, פסקה 10). בינתיים נחרשים קמעא קמעא תלמים בשדה, ואף בנידון דידן נידרש לתלמים כאלה.

י"ג.     עסקין הפעם בתנאי הפיקוח והמעקב (סעיף 13), בעקבות צו פיקוח שמוציא בית המשפט (סעיף 12), קרי, מהות הפיקוח; ובסמכויות קציני הפיקוח שמטרתן "למנוע ביצוע עבירת מין נוספת" (כלשון סעיף 18(א) סיפא), קרי, מימוש הפיקוח. נזכיר, כדברי השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 962/10 הנזכר (פסקה 30), כי:

"על כפות המאזניים ניצבים, מן הצד האחד, אינטרס ההגנה על הציבור מפני עבירות מין חוזרות, ומן הצד האחר, אינטרס הפרט, עבריין אשר ריצה את עונשו, לממש את זכויותיו כאדם לחירות, לכבוד, לחופש תנועה, לחופש עיסוק, ולפרטיות".

           כמו כן, בבש"פ 5668/07 הנזכר נזדמן לי לכתוב:

"נכון לומר כי העיקרון עליו מושתת החוק מזכיר את הפתגם המופיע בחז"ל לא אחת, בעניינו הרחקת אדם המועד לעבירה מזירת העבירה או מנסיבותיה כדי שלא ייכשל, וזה לשונו 'לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב' ("לך לך - אומרים - הנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב") (ראו, בין השאר, בבלי שבת י"ג, א'; בבא מציעא צ"ב, א'). במקור הראשון המדובר בהתרחקות פיסית מנשים קרובות משפחה, במקור השני הכוונה היא לנזיר ממש, שנאמר לו כי  לא יעבוד בכרם, כדי שלא ייפתה ליין, וכדברי רש"י שם 'כלומר, קנסא הוא דקנסוהו (קנס הוא שקנסוהו) שימנע עצמו מלהשכיר לענבים'. כך אף בענייננו, משכשל פלוני בעבירות מן הסוג שהחוק חל עליהן, מטיל עליו המחוקק - ובנידון דידן ספציפית - הרחקה מ'סביבת עבירה'".