השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה:
1. שלושה עשר התובעים בהליך זה עשו כל אחד חסד גדול עם קרוב מבני משפחתם: כל אחד מהם תרם כליה על מנת שתושתל בגוף קרובו החולה. השאלה היא - האם קמה להם זכות כלפי המדינה או כלפי קופות החולים לתשלומים הקשורים במעשה תרומת הכליה. נבחן שאלה זו.
הרקע ותמצית התביעה
2. במצב המתואר כ-"אי-ספיקת כליות כרונית", רמת התפקוד של הכליות היא נמוכה ביותר. תופעה קשה זו ניתנת לטיפול, עד לגבול מסוים, באמצעות דיאליזה. טיפולי דיאליזה סדירים עשויים להעלות את רמת התפקוד של הכליות לכ-20% מן הרמה הנורמלית. בדרך זו נמנעת מן החולה סכנת חיים מיידית, אולם איכות חייו נפגעת בצורה קשה, עד כדי זכאות לקצבת נכות בשיעור מלא. הטיפול הרפואי המיטבי המוכר כיום לאי-ספיקת כליות הינו השתלת כליה, בין מתורם חי ובין מתורם מת. באמצעות השתלה, עשוי החולה לחזור לרמת חיים תקינה. סיכויי ההצלחה של השתלת כליה הם גבוהים יותר כאשר מקורה של הכליה בתורם חי, ובמיוחד - כאשר קיימת קרבה משפחתית בין התורם לבין החולה. מבחינת התורם, תרומת הכליה כרוכה בסיכון מסוים, המוגדר כסיכון קטן אך לא אפסי.
קרובי משפחותיהם של המערערים בע"א 8532/06 (להלן: המערערים) סבלו מאי-ספיקת כליות כרונית. כל אחד מן המערערים נרתם לעזרת בן משפחתו החולה, ותרם אחת מכליותיו לצורך השתלתה בחולה.
3. כעבור זמן, הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. התביעה כוונה כנגד המדינה (משיבה 1 בע"א 8532/06) וכנגד ארבע קופות החולים הפועלות כיום בארץ: שירותי בריאות כללית (משיבה 2 בע"א 8532/06 ומערערת 1 בע"א 8623/06), מכבי שירותי בריאות (משיבה 3 בע"א 8532/06 ומערערת 2 בע"א 8623/06), קופת חולים לאומית (משיבה 4 בע"א 8532/06 והמערערת בע"א 8684/06), וקופת חולים מאוחדת (משיבה 5 בע"א 8532/06 והמערערת בע"א 8447/06) (להלן: קופות החולים; המדינה וקופות החולים יחדיו ייקראו להלן גם המשיבות).
המערערים טענו בתביעתם, כי המדינה וקופות החולים חייבות היו, מתוקף תפקידיהן, לספק לחולים באי-ספיקת כליות כרונית - ובכלל זה, לקרובי המערערים - טיפול של השתלת כליה. חובה זו לא קויימה. כתוצאה מכך נגרמו לחולים נזקים שונים. המערערים, בתורמם כליות להשתלה לבני משפחותיהם, היטיבו את נזקיהם. בד בבד, תרומות הכליה הביאו לחסכון ניכר בהוצאותיהן של המדינה ושל קופות החולים, שכן כתוצאה מהן נתייתר הצורך בטיפולי דיאליזה יקרים בחולים שזכו להשתלה.
על סמך נתונים אלה, טענו המערערים לזכותם לפיצוי כספי על מעשי ההשתלה שיזמו, וזאת על בסיס מיגוון עילות תביעה. נטען, בתמצית, כי המשיבות חייבות כלפיהם בפיצוי מכח דיני הנזיקין; מכח דיני הביטוח; מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט; מכח חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק לא תעמוד על דם רעך); ומכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות). סכום התביעה הועמד על כשמונה מליון וחצי ש"ח לכל מערער.
פסק הדין קמא
4. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא), בפסק דין מעמיק ומפורט, תיאר בהרחבה את התופעות הרפואיות הכרוכות באי-ספיקת כליות, את אפשרויות הטיפול בתופעות אלה, וכן את פעולתו של המרכז הלאומי להשתלות (להלן: המרכז להשתלות), המרכז מטעם משרד הבריאות את כל נושא תרומות האברים וההשתלות בישראל. הוא עמד על המחסור החריף הקיים באברים להשתלה, ועל הפעילות הציבורית הקיימת, שנועדה לעודד תרומות אברים לצורך הגדלת ההיצע הקיים. בית משפט קמא עמד גם על כך, שכמעט בכל מדינות העולם קיים מחסור באברים להשתלה, ותור הממתינים להשתלות ארוך. לאור מחסור זה, התפתח מסחר באברים - תופעה הנחשבת פסולה מן הבחינה הערכית.
5. בית המשפט פנה לדון בעילות התביעה הספציפיות. אשר לעילה מכח חוק ביטוח בריאות, הוא התייחס לפריט 14(א)(3) לתוספת השניה לחוק, הכולל בין שירותי הבריאות הכלולים בסל הבריאות גם רכיב של "השתלת כליה". הוא קבע, כי אין לפרש קיומו של פריט זה בסל הבריאות כהטלת חובה על המדינה או על קופות החולים לספק אברים להשתלה. אלא, משמעות הוראה זו הינה כי משקיים אבר זמין להשתלה, כי אז ביצוע ניתוח ההשתלה מוטל על קופות החולים, ועל המדינה חלה חובת המימון של הניתוח, לרבות כל הטיפולים הכרוכים בכך, הן מבחינת התורם והן מבחינת המושתל. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התורם יהיה זכאי לכיסוי כל נזק ישיר שנגרם לו כתוצאה ישירה מפעולת ההשתלה, וכל זאת במסגרת אחריותה של קופת החולים לביצוע ניתוח ההשתלה במסגרת חוק ביטוח בריאות. התוצאה הנובעת מכך היא, כי מוטלת על המשיבות חובת שיפוי כלפי התורמים בגין ההוצאות הישירות שנגרמו להם כתוצאה מניתוח ההשתלה, וזאת להבדיל ממתן תמורה בעד עצם תרומת הכליה. בית המשפט קבע עוד, כי השאלה באיזו מידה תורם הכליה זכאי גם לתמורה כספית מהמדינה בעבור עצם תרומת האבר, ואם כן, מה אופייה של תמורה זו, נותרה פתוחה, והיא אמורה למצוא את פתרונה בהסדר של חקיקה. בעת מתן פסק הדין, טרם נחקק חוק המסדיר את תרומת האברים בצורה כוללת.
6. בית המשפט המשיך ובחן את הוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף), ואת טענת המערערים, לפיה יש לראותם כמיטיבי נזק על פי אותו חוק, אשר הטיבו את מצבם של המושתלים על ידי מתן התרומה. על פי הטענה, יש לחייב את המשיבות בתשלום בגין הטבת נזקי החולים על ידי התורמים, כמי שאחראיות, הן עצמן, לספק שירות של תרומת אברים לחולים. מששירות זה לא סופק על ידן, הן חייבות בתשלום כלפי התורמים, אשר היטיבו את נזקי החולים הזקוקים להשתלה. בית המשפט דחה טענה זו, בנתחו את סעיפים 2 ו-6 לחוק הטבת נזקי גוף. לדבריו, כדי לבסס עילה על פי חוק זה, יש להראות כי המערערים היטיבו נזקים שגרמו המשיבות בתורת "מזיקים". בענין זה נקבע, כי לא ניתן לראות במשיבות "מזיקים", שכן הן לא גרמו כל נזק לחולים. חובתן היא לספק שירותי בריאות על פי החוק. בתוך כך, עליהן לממן ניתוחי השתלת כליה, לרבות הטיפולים הכרוכים בכך, ותו לא; ומכאן שלא מתקיימים תנאי העילה המצמיחה תביעה לתשלום בגין הטבת נזקי גוף. כן נקבע, כי אין לראות במשיבות גם משום "מבטח" של המזיק לענין חוק הטבת נזקי גוף, שגם כלפיו עשויה לקום עילה בגין הטבת נזקי גוף על פי החוק האמור.
7. בית המשפט המחוזי דן בהמשך בטענות המערערים ביחס לשלוש עילות מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), כדלקמן:
המערערים טענו, כי תרומת כליה על ידם, בלא תמורה, יוצרת חסכון כספי לזכות המשיבות, השקול להעשרתן שלא כדין. בעקבות השתלת הכליה, לא נזקק עוד החולה לטיפולי דיאליזה, והדבר מפחית באופן ניכר את עלות שירותי הבריאות שהמשיבות נדרשות להשקיע בטיפולים בחולה. לאור זאת, מתקיימת כאן חובת השבה של התעשרות המשיבות, על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר. בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי אין מדובר בהתעשרות המשיבות שהיא בבחינת חסכון ודאי. אין בטחון שההשתלה תעלה יפה, וגם אם היא תצליח, החולה יוסיף להיזקק לטיפולים ולתרופות. גם התורמים עצמם עשויים להיזקק לטיפולים שונים בעקבות הניתוח, שבכולם נושאות קופות החולים. בנסיבות אלה, לא הוכחה התעשרות המשיבות המזכה בהשבה. בית המשפט הוסיף, כי אפילו היתה מוכחת התעשרות ודאית מצד המשיבות, עדיין השבתה בנסיבות אלה היתה בלתי צודקת, במובן ההוראה שבסעיף 2 לחוק עשיית עושר. אי-הצדק בהשבה נעוץ בכך שכל חסכון שנוצר כתוצאה מניתוח השתלה מוזרם, במסגרת תקציב הבריאות, לטובת הציבור כולו.
הטענה השניה בהקשר זה מתייחסת לעילה מכח סעיף 4 לחוק עשיית עושר. הטענה היתה, כי קמה למערערים זכות השבה כלפי קופות החולים, שלא קיימו את חובתן להעמיד לרשות המבוטחים תרומת כליה. נפסק, כי העילה הנוגעת לפורע חוב הזולת, על פי סעיף 4, מדברת בתנאי מיקדמי, על פיו נפרע חוב שחייב אדם אחר כלפי הזולת, ואשר התובע מבקש השבה בגין פרעונו. נפסק, כי תנאי סף זה אינו מתקיים בנסיבות ענין זה, שכן על המשיבות לא מוטלת כל חובה לספק למבוטחים תרומת כליה; חובתן מתמצית במימון ניתוח ההשתלה והטיפולים הקשורים בו, כאשר קיים אבר זמין הניתן להשתלה.
הטענה השלישית היתה, כי עומדת למערערים זכות להשבה במסגרת סעיף 5 לחוק עשיית עושר, בתור מי שתרמו כליות, בתום לב ובסבירות, לצורך שמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו וכבודו של אדם אחר, מבלי שהיו חייבים בכך. נקבע, כי הוראה זו עשויה לחול, בין היתר, במצב שבו מוטלת חובה על גורם מסוים לתת טיפול רפואי, ואחר ביצע חובה זו במקומו. מאחר שלא מוטלת חובה על המשיבות לספק כליה לחולים, ממילא דין טענה זו להידחות.
8. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערים בדבר זכותם לתשלום מכח חוק לא תעמוד על דם רעך. על פי סעיף 2 לחוק זה, עשויה לקום חובת תשלום כלפי אדם שהושיט עזרה לזולת שהיה מצוי "לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו" (סעיף 1(א) לחוק זה). בית המשפט קבע, כי מחלת כליות, בנסיבות בהן מדובר בהליך זה, אינה בגדר אותם מקרים קיצוניים המצמיחים חובת הצלה והושטת עזרה כמובנה באותו חוק, ולכן לא קמה עילה מכוחו.
9. בית המשפט בחן גם את עילות הרשלנות והפרת חובה חקוקה כלפי החולים שהושתלו בהם כליות. עיקר הטענה בהקשר לכך היתה, כי המשיבות לא יצאו ידי חובתן למצוא אברים זמינים להשתלה, ולצמצם את משך ההמתנה לתרומת אברים. בכך התגבשו, כנטען, עוולות הן של רשלנות והן של הפרת חובה חקוקה.
בית המשפט דחה גם טענה זו. נפסק, כי אף אחת מהוראות החוק שבהן נתלתה התביעה אינה יוצרת חובה על המשיבות לדאוג לזמינות אברים להשתלה, כחלק מטיפול רפואי לו זכאים תושבי המדינה על פי חוק הבריאות. כמו כן, לא הוכח כי נגרם למושתלים נזק בשל רשלנות או הפרת חובה שנטען להן. די באלה כדי לדחות את הטענה.