השופטת ע' ארבל:
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת''א 7125/05 (כבוד השופט י' שפירא) מיום 28.5.2007, לפיו נפסק פיצוי בסך של 1,909,496 ש''ח לטובת המערער 1.
העובדות
1. המערער 1, קטין יליד שנת 1992 (להלן: המערער), נפגע ביום 19.3.2005 בתאונת דרכים קשה, עת נדרס על ידי משאית בהיותו הולך רגל (להלן: התאונה). המערערים 2,3 הם הוריו. בעקבות התאונה נגרמו למערער שברים בעצמות בירך ובשוק שמאל אשר חייבו השתלת עור, שבר באגן וחבלה ברגל ימין שדרשה את קטיעת הגפה מעל הברך. לא הייתה מחלוקת בין המערערים לבין המשיבה 1 על עצם קרות התאונה ועל האחריות הביטוחית שהמשיבה חבה למערער, אלא רק על שיעור הנזק וגובה הפיצוי שניתן בגינו למערער.
2. בית המשפט המחוזי מינה כמומחה רפואי מטעמו את ד''ר לאו, אשר קבע בחוות דעתו שלמערער נכות בשיעור של 65% בגין קטיעת גפה, 10% בגין צלקות בגופו, ו-10% בגין חיבור גרוע של שברים בעצמות השוק השמאלית. סה''כ נקבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 71%.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפסקו למערער פיצויים בסכום כולל של 1,909,496 ש''ח. בית המשפט קבע על דרך אומדן, ובשונה מגובה הנכות הרפואית שנקבעה, כי שיעור הנכות התפקודית של המערער הוא 50%. בקביעתו התבסס בית המשפט על הראיות שהוגשו לו, ובכללן קלטת ממנה עולה כי המערער יכול לבצע פעולות, בניגוד לנאמר בתצהירו, כגון הליכה ללא קביים; חוות הדעת הרפואית ודו"ח הפיזיותרפיה שנערך למערער וקבע שהוא מסוגל לבצע פעולות באופן עצמאי, כגון להתלבש ולהתפשט. בנוסף קבע בית המשפט כי שכר הבסיס של המערער לצורך חישוב ראש הנזק של הפסד כושר השתכרות יהיה השכר הממוצע במשק, וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בבית משפט זה.
4. עוד קבע בית המשפט כי המערער זכאי על פי שיעור נכותו, וכן בגין תקופת האשפוז, לפיצוי בגין כאב וסבל. בעבור ראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת לעבר ולעתיד פסק בית המשפט פיצוי בסכום גלובאלי של 325,000 ש''ח. בנוסף קבע בית המשפט כי בשל ריבוי הטיפולים שעבר המערער בתל אביב, יש לפצותו בגין ראש הנזק של ניידות בסך של 50,000 ש''ח עבור השנה הראשונה, וכן בסכום של 750 ש''ח לחודש למשך חייו. לעניין הוצאות רפואיות, אביזרים ועזרים, נקבע כי המערער לא הוכיח את נחיצותן של הוצאות מוגברות, ועל כן נפסק לו סכום של 3,000 ש''ח בעבור הוצאות עד למועד פסק הדין בלבד. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער זכאי להטבות מכוח חוק חינוך מיוחד, תשמ''ח-1988, וכן לטיפולים רפואיים מקופת חולים כללית אשר בה הוא חבר. בשל כך קבע בית המשפט למערער פיצוי רק בגין אביזרים, כגון: כסא גלגלים כולל כרית ישיבה; יד עזר; קביים ובית גדם. לבסוף קבע בית המשפט כי יש לפצות את המערער בעבור ראש הנזק של התאמת הדיור בסך כולל של 25,000 ש''ח.
טענות הצדדים
5. המערערים טוענים כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעותיו לגבי שיעור הנכות התפקודית ולגבי גובה הפיצוי במספר ראשי נזק. ראשית, נטען כי בשל העובדה שמדובר בקטין, קשה לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. לפיכך, לשיטתם, היה על בית המשפט להעמיד את שיעור הנכות התפקודית לכל הפחות על שיעור הנכות הרפואית אשר נקבעה על ידי הרופא המומחה. בנוסף נטען כי יש להגדיל את הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרת הזולת לעתיד, כיוון שלפי חוות הדעת הרפואית צפויה בעתיד החמרה במצבו של המערער אשר תצריך עזרה מוגברת. בנוסף גורסים המערערים כי הפיצוי שנפסק בגין ניידות בעתיד איננו משקף נכונה את תעריפי הנסיעות העדכניים ואת הצרכים המוגברים שיהיו למערער בעתיד. לבסוף טוענים המערערים כי יש להגדיל את הפיצוי בגין ראש הנזק של התאמת הדיור בכדי שניתן יהיה להתאים את דירת מגורי המערער לצרכיו. לעניין זה מדגישים המערערים כי כעת גר המערער עם הוריו, אך בבגרותו הוא צפוי להתגורר בבית משלו שידרוש אף הוא התאמות. לטענתם יש להגדיל את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה לסך של 250,000 ש''ח.
6. המשיבים, הם המערערים שכנגד, טוענים נגד קביעות בית המשפט בנוגע לשיעור בסיס השכר המשמש לחישוב הפסד כושר ההשתכרות, בנוגע לשיעור הנכות התפקודית שנקבעה למערער ובנוגע לגובה הפיצוי שנפסק במספר ראשי נזק. לשיטתם, לאור נסיבות המקרה - ובפרט העובדה שלמערער היו הישגים לימודיים נמוכים, יש לו מגבלות למידה, רמת משכל גבולית, קשיים רגשיים, מצב משפחתי קשה ורקע סוציואקונומי נמוך - היה על בית המשפט לקבוע את בסיס השכר לכל היותר כגובה שכר המינימום במשק. בנוסף טוענים המשיבים כי לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט ואשר סתרו את תצהירו של המערער, צריך היה בית המשפט להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של פחות מ-50%. טענה זו מבססים המשיבים על ראיות דוגמת תיעוד בווידיאו של המערער מהלך ללא שימוש בקביים וללא ליווי, ומסמכים רפואיים שנערכו זמן קצר לאחר התאונה ואשר קבעו כי המערער מתפקד באופן עצמאי. עוד טענו המשיבים שכיוון שלא הונחה בפני בית המשפט תשתית ראייתית לביסוס הצורך בהתאמת דיור, ומשויתרו המערערים על מינוי מומחה בתחום השיקומי, לא היה מקום לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה. בעניין ראש הנזק של עזרת הזולת בעתיד טוענים המשיבים כי נוכח מצבו התפקודי של המערער, המצביע על כך שהוא עצמאי ואינו זקוק לעזרה בתפקוד יומיומי, יש להקטין את הפיצוי שניתן בגין ראש נזק זה. בעניין זה מוסיפים המשיבים כי יש לחשב את הפיצוי בגין עזרת הזולת עד גיל 68, משום שמגיל זה המערער ממילא יהיה זקוק לסיעוד, ללא קשר לתאונת הדרכים. לבסוף טוענים המשיבים שהיה על בית המשפט לנכות כמחצית מראש הנזק של ניידות לעתיד, בגין הוצאות שממילא היה על המערער להוציא לצורך זה.
דיון
7. טענות הצדדים בערעור נחלקות לשני נושאים מרכזיים. הנושא הראשון עוסק בשיעור הנכות התפקודית של המערער ובגובה בסיס השכר על פיו נחשב את הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות. הנושא השני עניינו בהשגות הצדדים על גובה הפיצוי שניתן על ידי בית המשפט קמא במספר ראשי נזק שונים.
גובה בסיס השכר
8. חישוב הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של קטין ככלל וחישוב בסיס השכר בפרט, הינה משימה קשה המצריכה את בית המשפט לערוך תחזיות והשערות בדבר פוטנציאל ההשתכרות של אותו קטין, וזאת ללא כל היסטוריה תעסוקתית או נתונים רלוונטיים אודות מקומו בשוק העבודה (ע''א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע''מ נ' אבו חנא, פ''ד ס (3) 13, 28-29 (2005) (להלן: הלכת אבו חנא); ע''א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע''מ, פ''ד נח(4) 486, 544 (2004); ע''א 311/85 אפראימוב נ' גבאי, פ''ד מב(ג) 191, 194 (1988) (להלן: פרשת אפראימוב)).
בבחינת שאלת בסיס השכר ביחס לקטינים, נקודת המוצא שנקבעה בפסיקה היא שיש להעמיד את בסיס השכר על שיעור השכר הממוצע במשק (ראה הלכת אבו חנא, עמוד 26; ע''א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ''ד מה(1) 581, 590 (1990) (להלן: הלכת אייגר). עם זאת, צוין בהלכת אבו חנא:
"מקום בו קיימים די נתונים לגבי הנפגע, המאפשרים חישוב אקטוארי-אינדיבידואלי, ייטה בית המשפט להעדיף חישוב כזה על-פני התבססות על חזקת השכר הממוצע במשק... ואולם, גם בכל הנוגע לנפגע הילד, השכר הממוצע במשק הוא בבחינת חזקה הניתנת לסתירה. מקום בו יש בידינו לשמוע מאת הקטין המסוים דבר על דרך החיים שביקש לעצמו או שהיתה צפויה לו - כפרט העומד בפני עצמו - וודאי עשויה אמת המידה האינדיבידואלית לחדד את התוצאה הסטטיסטית" (הלכת אבו חנא, עמודים 32, 52).
יודגש: הסטייה מחזקת השכר הממוצע במשק לא תעשה על בסיס הנחות א-פריוריות המבוססות על שייכות לקבוצות באוכלוסיה. כך, למשל, בהלכת אבו חנא נקבע שאין להתחשב בהשכלתם ובגובה שכרם של הורי הקטין, כמו גם, במינו, בדתו או במוצאו של הקטין (הלכת אבו חנא, עמוד 61). האפשרות לסטות מחזקת השכר הממוצע בעניינו של קטין תלויה בשני גורמים עיקריים: הראשון הוא גילו של הקטין ואילו השני הוא קיומן של ראיות ואינדיקציות נוספות בעלות משקל רב, אשר מצביעות באופן ברור על הצורך לסטות מהחזקה (ראו והשוו הלכת אבו חנא, עמודים 61-63; ע''א 1433/98 חמד נ' אחלם (לא פורסם, 4.11.1999)).
9. לדעתי, צדק בית המשפט קמא כאשר העמיד בענייננו את שכר הבסיס לצורך חישוב אובדן כושר ההשתכרות על השכר הממוצע במשק. ראשית, חלק מהראיות והאינדיקציות שהובאו על ידי המערערים שכנגד עסקו בהנחות המבוססות על שייכות לקבוצת אוכלוסיה מסוימת, כגון מעמד סוציו אקונומי נמוך ומגזר. הנחות אלה, כאמור לעיל, אינן רלוונטיות לצורך קביעת גובה שכר הבסיס ועל כן יש לדחותן. באשר לשאר הראיות שהובאו, הגעתי לכלל מסקנה שטיבן וחוזקן אין בו כדי לבסס בהסתברות גבוהה את המסקנה שהמערער היה מתקשה למצוא עבודה מכניסה בבגרותו, במיוחד לנוכח גילו הצעיר בעת התאונה. כך, למשל, תעודות בית הספר היסודי, גרועות ככל שיהיו, אינן יכולות לבסס מסקנה בדבר העדר יכולת למצוא בעתיד עבודה מכניסה. כך גם לגבי קשיים שקטין חווה בילדותו עקב פרידת הוריו. בסיכומו של דבר, איני סבורה אפוא כי יש לסטות בנסיבות המקרה מחזקת השכר הממוצע במשק כשכר הבסיס לצורך חישוב אובדן כושר ההשתכרות.