השופט י' עמית:
ענייננו בתביעת רשלנות של עובד כנגד מעבידו, עקב אוטם שריר הלב שנגרם לעובד במהלך ויכוח סוער בינו לבין חבריו לעבודה.
העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית משפט קמא
1. המשיב, יליד 1954, טכנאי רנטגן במקצועו, הועסק משנת 1992 אצל המערערת כטכנאי MRI ו-CT. לטענת המשיב, במהלך שנת 1996 פרץ סכסוך עבודה בין הטכנאים לבין הנהלת המערערת לגבי תוספת תשלום עבור עבודה במשמרות לילה, ובתקופה זו המשיב היה הטכנאי היחיד שהמשיך לעבוד במשמרות לילה. לטענת המשיב, שהתקבלה בפסק דינו של בית משפט קמא, בינו לבין הטכנאים האחרים נוצרו ריבים, מתחים וויכוחים יומיומיים על רקע עבודתו במשמרות הלילה.
ביום 9.4.1998, כאשר המשיב הגיע לעבודתו אצל המערערת, פגשו אותו ארבעה טכנאים. לטענת המשיב, הטכנאים תקפו אותו מילולית וצעקו עליו בשל כך שהוא ממשיך לעשות תורנויות לילה, למרות שהוכרז סכסוך עבודה עם הנהלת המערערת. הויכוח התנהל ב"טונים גבוהים", כלל הטחות של מילות גנאי, צעקות ואיומים ולמחרת היום לקה המשיב בליבו (להלן: האירוע הראשון או אירוע הלב הראשון).
ביום 1.11.1998, כשבעה חודשים לאחר האירוע הראשון, חזר המשיב לעבוד אצל המערערת. הרופא התעסוקתי הורה כי עבודתו של המשיב תוגבל לחמש שעות ביום פעמיים בשבוע, והמשיב שובץ לעבודה במכון הרנטגן. לטענת המשיב, שיבוצו במכון הרנטגן נעשה בניגוד לרצונו והוא נדרש לבצע עבודה פיסית מאומצת שלא היתה מנת חלקו כאשר עבד כטכנאי CT ו-MRI. ביום 18.12.1998 חש המשיב לחץ בחזה והתאשפז בבית החולים, ובחדר המיון נכתב כי הוא "חש כאבים לאחר התרגזות" (להלן: האירוע השני).לטענת המשיב, תנאי העבודה במכון הרנטגן הם שגרמו להיווצרות האירוע השני.
ביום 12.7.2003 עבר המשיב אוטם נוסף בשריר הלב, בעקבותיו עבר צינתור והשתלת תומך (סטנט) (להלן: האירוע השלישי).
2. בהליך שהתנהל בבית הדין האזורי לעבודה, הוכר הקשר הסיבתי בין אוטם הלב בו לקה המשיב באירוע הראשון לבין הויכוח החריג בעבודה, והמשיב הוכר כנפגע עבודה (פסק דינה של כב' השופטת וירט-ליבנה בב"ל 91358/99 מיום 5.5.2003). בית משפט קמא קבע כי פסק דינו של בית הדין לעבודה אינו מהווה השתק פלוגתא בשאלה אם האירוע הראשון נגרם כתוצאה מהעבודה.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את טענת המשיב כי המערערת נהגה כלפיו ברשלנות. נקבע, כי המערערת ידעה שהמשיב הוא הטכנאי היחיד שעובד במשמרות הלילה בעוד ששאר הטכנאים מסרבים לכך; כי המערערת ידעה על מערכת היחסים העכורה בין המשיב לבין הטכנאים האחרים; כי היה על המערערת לצפות שייווצרו סכסוכים בינם לבין המשיב, וכי ידעה שהטכנאים האחרים רואים במשיב "שובר שביתה". לאור זאת, נקבע כי מוטלת על המערערת חובת זהירות קונקרטית, באשר הויכוח, שהיווה את "הטריגר" לאוטם בו לקה המשיב, לא היה אירוע בודד אלא "השיא של התנכלות יומיומית של כל הטכנאים במכון כלפי התובע, אשר נמשכה מספר חודשים". בהמשך, קבע בית משפט קמא כי יש קשר סיבתי בין הויכוח לבין אירוע הלב הראשון.
3. אשר לאירוע השני - לגביו לא נטען וממילא לא הוכח כי היה מדובר באירוע אוטם חוזר - דחה בית המשפט את טענות המשיב לגבי אחריות המערערת. כן נדחו טענות המשיב כי המערערת אחראית לנזקים שנגרמו לו בגין האירוע השלישי. נקבע, כי הגורם לאירוע השלישי, שהיה האירוע החריף מכולם, איננו האוטם הראשון אלא המחלה הכלילית ממנה סבל המשיב, שהיה מעשן כבד והמשיך לעשן גם לאחר האירועים הראשון והשני 40-30 סיגריות ליום. נקבע אפוא כי המחלה מושא האירוע השלישי התפתחה בשל גורמי הסיכון, ללא קשר לאירוע הלב הראשון ממנו סבל המשיב.
בהמשך, דחה בית משפט קמא את טענת המשיב כי המערערת הפרה חובה חקוקה בכך שהפרה את הוראת סעיף 10(א)(2) לחוק שעות העבודה ומנוחה, התשי"א-1951.
4. מכאן פנה בית משפט קמא לבחון את שאלת הנזק. בית המשפט בחן את חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום הקרדיאלי והעמיד את נכותו הקרדיאלית של המשיב בגין האירוע הראשון על 25%. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת מומחה לגבי הנכות בתחום הנפשי, לאור טענת המשיב כי לאחר האירוע הראשון החל לסבול מבעיות נפשיות, לרבות חרדות קשות, הפרעות שינה, נטייה להתפרצויות ועוד. ד"ר סברדליק, המומחית מטעמו של המשיב, שהחלה לטפל בו משנת 2002, העריכה את נכותו הנפשית הצמיתה בשיעור של 30%. פרופ' נוי, המומחה מטעם המערערת, העריך את נכותו הנפשית הכוללת של המשיב ב-10%, כאשר 5% מהם ניתן לייחס לאירוע הראשון והשלישי, ורק מחצית (2.5%) ניתן לייחס לאירוע הראשון, שרק לגביו נקבעה אחריות של המערערת.
בית משפט קמא קבע כי עד מקרה האוטם הראשון המשיב לא היה מטופל מבחינה נפשית וניהל אורח חיים תקין (שירות צבאי, שירות מילואים, לימודים, עבודה), ועל כן העדיף את חוות דעתה של ד"ר סברדליק והעמיד את נכותו הנפשית של המשיב על 30%. את הנכות התפקודית של המשיב, וליתר דיוק את אובדן כושר השתכרותו לעבר ולעתיד, העמיד בית משפט קמא על 60% ובהתאם לכך פסק למשיב פיצוי בסכומים הבאים: בגין הפסד השתכרות לעבר - 2,724,549 ש"ח; בגין הפסד שכר לעתיד - 2,299,578 ש"ח; בגין החזר הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 35,000 ש"ח; בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 90,000 ש"ח; ובגין כאב וסבל - 200,000 ש"ח. בסך-הכל נפסקו למשיב 5,349,127 ש"ח, ומסכום זה נקבע כי יש להפחית את תקבולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) ותגמולי קרן הפנסיה "מבטחים".
על כך נסב הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
5. לטענת המערערת, העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא אינן מעוגנות כלל בתשתית העובדתית שהונחה בפניו. לטענתה, לא הוכח כלל שהיתה התנכלות של הטכנאים כלפי המשיב; לא הוכח כי היה בכלל סכסוך עבודה בין הטכנאים למשיב ובוודאי שלא "הוכרז" סכסוך עבודה; ולא הוכח כי הנהלת המערערת ידעה על הסכסוך. לטענת המערערת, בית משפט קמא התעלם משורה של עובדות, ובין היתר: כי המשיב היה שרוי במצב נפשי מתוח עקב הליכי הגירושין מאשתו (עובדה שנזכרה גם בפסק דינו של בית הדין לעבודה); כי המשיב הגיע למקום העבודה שלא ביום עבודתו; כי טכנאים נוספים ביצעו משמרות לילה ולא רק המשיב; כי המשיב נתפס פעמים רבות באי אמירת אמת. נטען כי המערערת לא הפרה את חובת הזהירות כלפי המשיב ואין להטיל עליה אחריות. למצער, שגה בית משפט קמא בכך שהעמיד את הנכות התפקודית על 60% למרות שהמשיב ידוע חולי ללא קשר לאירוע הראשון. כך עולה מתביעתו של המשיב למל"ל במסגרת נכות כללית, שם הוכר כסובל גם מכאב צוואר (10%), כאב עמוד שידרה מותני (10%), פילונידל (10%), כיב פסטי (20%), הפרעות זיכרון ורעד (10%). עוד נטען, כי האירוע השלישי "בולע" את האירוע הראשון ומבטל כליל את השפעתו. עוד הלינה המערערת על כך שבית משפט קמא העמיד את נכותו הרפואית של המשיב בתחום הנפשי על 30%, בניגוד לקביעת המל"ל שהעמיד את נכותו הנפשית של המשיב על 0%, ובניגוד לחוות דעתו של פרופ' נוי, שהעמיד את נכותו הנפשית על 2.5%.
מנגד, תמך המשיב בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המשיב, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים, ועל כן יש לדחות את הערעור. בנושא האחריות, טען המשיב כי היה ידוע למערערת כי הוא היה נתון להתנכלויות של הטכנאים האחרים מספר חודשים לפני האירוע, אך המערערת ניצלה אותו לצורך ביצוע משמרות לילה ולא הגנה עליו מפני הטכנאים האחרים.
דיון והכרעה
6. אקדים ואומר, כי ספק בעיני אם קביעותיו של בית משפט קמא במישור העובדתי אכן מעוגנות בתשתית העובדתית שהונחה בפניו. פסק הדין מבוסס על ההנחה כי התקיים ויכוח נוקב בין המשיב לבין מספר טכנאים ביום שקדם לאירוע הראשון. ברם, במהלך אישפוזו של המשיב לאחר האירוע, הוא לא הזכיר ויכוח שנתגלע בינו לבין חבריו לעבודה (הדבר לא נזכר בתעודת חדר מיון ולא במכתב השחרור שבוע לאחר מכן). גם בסיכום המחלה של מרכז אבחון ושיקום הלב אליו הופנה המשיב הוא לא הזכיר בפני רופאיו כי לאירוע הלבבי קדם ויכוח עז יום קודם לכן. בחקירתו בפני חוקר המל"ל, קודם להגשת התביעה למל"ל, סיפר המשיב לראשונה כי היו לו מריבות ממושכות עם הטכנאים, וכדבריו, "הסכסוך הזה נמשך 4 חודשים בערך כל יום שהייתי בא לעבודה מהרגע שנכנסתי עד הרגע שיצאתי לא נתנו לי מנוחה. היה ויכוחים צעקות מריבות כל הזמן", אך גם בהודעתו זו לא סיפר המשיב על כל ויכוח חריף או חריג ביום שקדם להתקף הלב מושא האירוע הראשון, וגם לאשתו לא סיפר על כך כשחזר לביתו באותו היום. לא הוצג כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על סכסוך עבודה "שהוכרז" על ידי הטכנאים אצל המערערת. אף לא הוכחה תלונה אחת של המשיב בכתב למערערת לפני האירוע הנטען, לגבי התנכלויות של חבריו לעבודה. זאת, למרות שהמשיב אינו בבחינת מי שאינו יודע לשאול, כפי שעולה מהתכתובות בינו לבין הנהלת המערערת לאחר ששובץ לעבודה במחלקת הרנטגן. דומה כי בית משפט קמא אף התעלם מכך שטכנאים נוספים עבדו במשמרות לילה, ולא רק המשיב, מה שמכרסם עד מאוד בתזה הבסיסית לגבי הסכסוך בין המשיב לבין טכנאים אחרים.