השופט א' א' לוי:
1. בתאריך 23.1.08 נגרם מותו של פרדה אלמקן (להלן: המנוח) לאחר שנדקר בלבו, והוא בן 19 שנים בלבד. נמצא כי שניים נושאים באחריות הפלילית לאותה תוצאה - א', יליד חודש דצמבר 1991 (המערער בע"פ 2705/10), ו-ל', יליד חודש אוגוסט 1992 (המערער בע"פ 2638/10). בעקבות כך הורשעו המערערים בעבירות של הריגה והדחה בחקירה לפי סעיפים 298 ו-245(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977, ובהמשך נדון א' ל-13 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, בעוד שעל ל' הושתו 11 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. שני המערערים חויבו לשלם פיצוי למשפחתו של המנוח, בסכום של 100,000 ש"ח כל אחד.
א' משיג בפנינו על חומרת העונש, בעוד ש-ל' מלין גם נגד הרשעתו.
הרקע
2. בכתב האישום שהוגש לבית-משפט קמא נטען, כי בערב האירוע עבד א' בפיצרייה במרכז המסחרי בבאר-יעקב, ואותה שעה היו בעסק צעירים נוספים וביניהם ל'. בסמוך לפיצרייה התכנסה קבוצה אחרת של צעירים עמה נמנה ח', אשר בינו לבין א' נתגלע בעבר סכסוך. בשלב כלשהו, כאשר אחד מחבריו של א' יצא מחוץ לעסק, ביקש ממנו ח' להודיע ל-א' כי הוא ממתין לו בחוץ ושהוא "יזיין אותו". בעקבות כך יצא א' מהפיצרייה, וכאשר הבחין בחבורת הצעירים עמה נמנה ח', הוא שב לעסק והצטייד בסכין, אותה הסתיר במכנסיו, וכך עשה גם ל'. לאחר מכן יצאו השניים ופסעו לעבר ח', ו-א' ביקש ממנו הסבר לדבריו, וגם ל' פנה לח' וחבריו באומרו: "מה אתם משחקים אותה, אני אזיין את כולכם עכשיו". המנוח, שאותה עת ישב במרחק מה מן ההתרחשויות, הבחין בעימות שבמרכזו המערערים וח', ושנראה היה כי הוא עומד לגלוש לפסים אלימים, והחליט לנסות להפריד בין הנצים. אולם ל' אמר לו שלא יתערב ואף דחף אותו בכתפו. לאחר זאת שלף א' את הסכין שנשא עמו, הצמידה לגרונו של המנוח ודחף אותו, בעוד ש-ל' הכה אותו בבטנו. אולם בכך לא הסתיים האירוע, הואיל ו-א' הוסיף ודקר את המנוח דקירה אחת בחזהו, שפגעה בלבו. לאחר זאת שבו המערערים לפיצרייה שם שטף א' את הסכין כאשר ל' מסייע לו. בהמשך השליך א' את הסכין לפח אשפה בקרבת מקום, והמערערים עזבו את הזירה לא קודם שהזהירו את אחד מחבריהם לבל יאמר כי ראה אותם במרכז המסחרי. באותו ערב נסעו המערערים לאחד הקניונים, שם רכש א' בגדים חדשים ולבש אותם במקום אלה שלבש בעת האירוע.
בית-המשפט המחוזי נדרש להכריע במחלוקות עובדתיות אחדות, רובן ככולן אינן עומדות לבחינה בערעור הנוכחי. אולם, חשוב להדגיש כי לא נטען ש-א' יצא מתוך הפיצרייה מתוך כוונה להמית אדם באמצעות הסכין בה הצטייד. תחת זאת נקבע כי שני המערערים "יצאו לעימות שידעו כי הולך להיות עימות אלים" (עמ' 24 לגמר-הדין), וכי נוכח השימוש בסכין, ניתן לייחס את להם מודעות לאפשרות גרימת מותו של אדם (עמוד 66 לגמר-הדין).
השגותיו של ל' על הרשעתו
3. ארבע הן הנקודות שנמצאות בלב המחלוקת בערעורו של ל', שלוש מהן מתמקדות בקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, ואחת מהן מכוונת למסקנה המשפטית הנגזרת מהן:
א) בית-המשפט המחוזי קבע כי קודם ליציאתו מן הפיצרייה הצטייד ל' בסכין אותה הסתיר במכנסיו. על פי השקפת המערער קביעה זו התבססה על עדותו של עד יחיד, ולא התיישבה עם תיאוריהם של עדים אחרים לאירוע.
ב) בבואו לבחון את היקף מעורבותו של ל' באירוע, מצא בית-המשפט המחוזי כי הוא היה מודע לכך ש-א' הצטייד בסכין, ואף היה ער לכוונתו של א' להתעמת עם ח'. עוד נקבע, כי ל-ל' היה חלק פעיל בעימות עצמו כאשר דחף את המנוח והשמיע איומים כלפי הנוכחים בזירה. לגישתו של ל', קביעות אלו אינן מעוגנות בחומר הראיות שהוצג לבית-המשפט המחוזי.
ג) נטען, כי לא הוכחה כדבעי מעורבותו של ל' בהדחתו של אחד מעדי הראייה לאירוע.
ד) טענתו הנוספת של ל' מופנית להכרעתו הסופית של בית-המשפט המחוזי, היינו, שחרף העובדה שלא נטל חלק פיזי בדקירתו של המנוח, יש לראות בו מבצע בצוותא של עבירת ההריגה. ל' גורס כי אף בהינתן קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי ביחס לנקודות שבמחלוקת, לא היה מקום להרשיעו בעבירת הריגה.
התערבות בממצאים שבעובדה
4. כלל שגור בידינו הוא כי מעטים ונדירים הם המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה אותם קבעה הערכאה הדיונית. דברים אלו יפים לכל קביעה עובדתית, וביתר שאת מקום בו ביסס בית-המשפט את ממצאיו על התרשמותו הישירה מהעדים שהופיעו בפניו (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 209 (2002); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004)). אקדים ואומר כי גם לאחר שבחנתי את כלל השגותיו של ל', לא מצאתי כי עניינו נמנה עם החריגים המצדיקים סטייה מההלכה הנוהגת.
הדחה בחקירה
5. על פי גרסתו של א' לאירועים, לאחר הדקירה הוא שוחח עם נער אחר שהיה עד לדקירת המנוח והתלווה למערערים במנוסתם, והפציר בו כי אם יישאל לא יספר על נוכחותם של המערערים בזירה. בעדותו בפני בית-המשפט המחוזי הסביר א' כי הוא היה היחיד שביקש מאותו נער לשקר בחקירתו (עמ' 26 לגמר-הדין). ברם, בית-המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסה זו, הואיל ואותו נער מסר בעדותו כי היו אלה שני המערערים שהדיחו אותו למסור גרסה כוזבת (עמ' 197 לפרוטוקול). יתרה מכך, הכחשתו של ל' בהקשר זה לא כוונה רק לעצם הדחתו של העד, והוא טען כי אותו עד כלל לא היה עמם לאחר האירוע. הכחשה גורפת זו עומדת בסתירה לעדותו של אותו נער, לעדותו של א' ולפרטים שמסר נער נוסף שהיה עמם (ת/73). נוכח זאת, שוב לא נותר ספק כי בית-המשפט המחוזי היה רשאי לדחות את גרסתו של ל' בעניין זה, לאחר שמצא אותה מופרכת.
האם נשא ל' סכין
6. קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי ל' הצטייד בסכין אותה הסתיר על גופו קודם שיצא מהפיצרייה, נסמכה על תיאור שמסר עד ראייה (ויהאם גרירה), וכן על התבטאות של א' במהלך חקירתו במשטרה. אותו עד מסר כי כאשר עזבו המערערים את מקום העימות, הבחין כי שניהם "שמים במכנס מאחורה מתחת לסווצר כל אחד שם מאחור סכין" (ת/3, עמ' 2). על דברים אלה חזר גם בעדותו בפני בית-המשפט קמא, שם תיאר את הסכין שהחזיק ל' באופן זהה לסכין באמצעותה הומת המנוח. תיאור זה הוביל למסקנה כי שני המערערים נטלו מהפיצרייה סכין מאותו סוג.
טענות רבות כוונו לאופן חקירתו של עד זה במשטרה, ובייחוד לעובדה כי חוקרי המשטרה נעזרו באביו של העד כמתורגמן. אכן, השימוש באביו של העד לאותה מטרה מעורר תמיהה, ונדמה כי אין צורך להרחיב מדוע. אולם, בסופו של יום היה זה בית-המשפט המחוזי שהתרשם מהעד, באופן ישיר ובלתי-אמצעי, כאשר הופיע בפניו. לא זו אף זו, העובדה כי עד זה הצליח לתאר באופן מדויק את הסכין שנשא א' עמו, מלמדת כי תיאורו הלם את המציאות. כמו-כן, מדובר במי שהיה עד לאירוע אליו לא היה לו כל קשר, ומשכך קשה להעלות על הדעת כי היה בוחר לבדות מליבו כי ראה סכין נוספת. מטעמים אלה, רשאי היה בית-המשפט להניח כי מדובר בעד אובייקטיבי חסר פניות, ולבסס על עדותו את ממצאו גם אם לא נמצאו לאותו עניין עדים נוספים.