השופטת ע' ארבל:
ערעור על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) אשר קיבל את בקשת המשיבה לסלק על הסף את תביעתו של המערער לביטול פסק דין חלוט בשל טענה של זיוף חתימתו של המערער.
1. המערער שימש כטבח על האוניה "צים אנגליה" השייכת למשיבה. המערער הגיש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בחיפה בעקבות תאונה שאירעה לו במהלך עבודתו על האוניה. ביום 13.10.98, במהלך סיור שערך לטבח חדש באוניה (להלן: יונל), עלה במדרגות שנמצאות בבטן האוניה, החליק ונפגע. המערער טען שהמדרגות מסוכנות וכי היו עליהן שמנים ולכלוך מחדר המכונות. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' דר) פיצל את התביעה ושמע תחילה ראיות לעניין אחריות המשיבה. לאחר שמיעת ההוכחות החליט בית המשפט לדחות את התביעה (להלן: פסק הדין הראשון). נקבע כי עדותו של המערער הינה בלתי מהימנה וגרסאותיו, שאחת מהן נמסרה בפני חוקר פרטי לאחר האירוע, סותרות זו את זו. לעומת זאת, נקבע כי עדותו של יונל, שהתלווה למערער, וטען כי המדרגות היו יבשות ולא היה עליהן שמן, וכן כי המערער רק ישב על המדרגות ולא נפל, היא מהימנה. לפיכך נקבע כי לא הוכח שישיבת המערער נגרמה עקב החלקה. טענות נוספות של המערער, כגון מדרגות לא תקינות, שמן באזור בו הלך וכדומה, הופרכו לחלוטין, כך נקבע על-ידי בית המשפט. לבסוף נקבע כי חזקת הרשלנות בנזיקין אינה מתקיימת שכן המדרגות אינן "חפץ מסוכן".
ערעור שהוגש על פסק הדין הראשון לבית משפט זה נמחק ביום 19.4.05 לאחר שהמערער חזר בו מהערעור, "תוך שהודיע כי הוא שומר על טענותיו, היה ויתברר כי המשיבה סמכה על מסמכים מזויפים בטענותיה בפני בית המשפט המחוזי".
2. ביום 23.4.07 הגיש המערער תביעה לביטול פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי. המערער נימק את תביעתו בשניים: ראשית טען כי החתימה על מוצג נ/9, שהוצג כעדותו החתומה של המערער בפני חוקר פרטי, אינה חתימתו, וכי חתימתו על המסמך זויפה. המערער הבהיר כי המסמך המקורי לא הוגש לבית המשפט, והגיש חוות דעת של גב' אורה כבירי לפיה גם לפי הצילום של המסמך ניתן לקבוע כי חתימתו של המערער זויפה. כן צוין כי הוגשה תלונה במשטרת ישראל על-ידי אשתו של המערער בגין זיוף החתימה. שנית, נטען כי קיימת סתירה בין תוכנה של תעודת עובד ציבור מיום 19.11.02 החתומה על-ידי מר לשם ממנהל הספנות והנמלים של משרד התחבורה, לבין מכתב של מר לשם לחברת צים מיום 16.9.98, וזאת באשר לבעלות על האוניה, אשר חשיבותה הוא בפיקוח הבטיחותי על האוניה. המערער טען כי אין בטעם זה כשלעצמו להצדיק את ביטול פסק הדין הראשון, אך יש בו להצביע על התמיהות העולות ממסכת הראיות של המשיבה.
3. בעקבות הגשת התביעה הגישה המשיבה בקשה לסילוקה על הסף. בית המשפט המחוזי ציין כי לצורך ביטול פסק הדין הראשון על המערער להוכיח כי לראיה החדשה ישנה אמינות לכאורית ומשקל חזק דיו על מנת להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט. בית המשפט קבע כי טענות המערער עומדות בתנאי זה. אם אכן ההודעה שנמסרה לחוקר הפרטי אינה גרסת המערער, יתכן כי בית המשפט לא היה רואה בגרסאותיו של המערער גרסאות סותרות והיה מעדיף את גרסתו על פני עדותו של יונל. תנאי נוסף שציין בית המשפט המחוזי לצורך ביטול פסק דין חלוט הינו שיש בידי בעל הדין ראיה חדשה שהתגלתה לו רק לאחר פסק הדין והוא לא יכול היה להשיגה קודם לכן אפילו בשקדנות סבירה. תנאי זה, כך נקבע, אינו מתקיים. המסמך נ/9 הוצג למערער ולבא-כוחו במהלך ישיבת ההוכחות מיום 20.11.02, בה נחקרו הן המערער והן החוקר הפרטי. המערער לא טען כי זו אינה חתימתו או כי זו אינה הגרסה שמסר. רק כעבור יותר משנתיים מאותה ישיבת הוכחות התלוננה אשתו של המערער במשטרה על זיוף המסמך. כמו כן, בבקשה להתיר הבאת ראיות מפריכות שהגיש המערער בטרם ניתן פסק הדין הראשון, טען המערער כי החוקר הפרטי שיקר בעדותו הן לגבי צילום המדרגות והן לגבי העובדה שביקר באוניה ביום התאונה. עם זאת לא העלה טענה באשר לחתימתו או לגרסתו במסמך שערך החוקר הפרטי. צוין כי בקשתו להבאת הראיות נדחתה, וכן נדחתה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על ההחלטה, בקביעה כי לא היתה מניעה להביא את הראיות המפריכות במהלך דיון ההוכחות. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער אינו מסביר מדוע לא העלה את טענותיו בעת ניהול ההליך, למרות שהיו לו מספר הזדמנויות לכך. לפיכך נקבע כי לא מתקיימות נסיבות בהן ניתן לומר כי שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין, וכי בקשת הסילוק על הסף מתקבלת (להלן: פסק הדין השני).
על פסק הדין השני נסב הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים
4. המערער טוען כי אכן חוקר פרטי מטעם המשיבה פקד את ביתו למחרת התאונה, גבה ממנו הודעה והחתים אותו עליה. עם זאת, לטענת המערער הוא חתם על נוסח אחר, ומאן דהוא שכתב את ההודעה המקורית וזייף את חתימתו של המערער על גבי הנוסח המשוכתב, הוא נ/9. המערער מציין כי למרות מאמציו, לרבות הגשת תלונה במשטרה, לא הצליח לאתר את מקור המסמך נ/9. המערער מציין כי פנה אל המומחית, גב' אורה כבירי, וזאת חיוותה את דעתה כי בסבירות הגבוהה ביותר אין מדובר בחתימתו של המערער על המסמך נ/9.
5. המערער ממשיך וטוען כי פסק הדין השני מותיר טעם מר, בייחוד לאור קביעתו של בית המשפט קמא בפסק הדין השני לפיה טענת הזיוף היתה לכאורה חיונית להכרעה בתביעה. באשר לדחיית התביעה בשל העובדה שלא חשף את המרמה בהליך הראשון מבקש המערער לטעון כי אין לערוך הבחנה בין מרמה פנימית, הנוגעת לעילה גופה, לבין מרמה חיצונית, וטוען כי יש להותיר לבית המשפט שיקול דעת לקבוע מתי תחייב טענת תרמית פתיחתו של ההליך מחדש. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מהאינטרס הציבורי שבעריכת משפט חוזר במקרה כגון זה. המערער טוען כי לא ניתן להשלים עם שימוש לרעה בתוצרי חקירתו של חוקר פרטי, לאור הסתמכותם של בתי המשפט על ניסיונם ויכולתם המקצועית של חוקרים פרטיים.
6. המשיבה מנגד מבקשת להבהיר כי הפסיקה אכן הבחינה בין תרמית חיצונית לפנימית. באשר לתרמית פנימית נקבע כי אין בכוחה לבטל פסק דין חלוט. לעומת זאת, באשר לתרמית חיצונית נקבע כי ביכולתה לשלול חלותו של מעשה בית דין, בכפוף לכך שיש בידי בעל הדין ראיה חדשה שהתגלתה לו רק לאחר פסק הדין והוא לא יכול היה להשיגה קודם לכן אפילו בשקדנות סבירה, ושבכוחה של הראיה לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט. המשיבה טוענת כי פסק הדין השני כלל לא עורך הבחנה בין סוגי התרמיות ומניח כי חלים התנאים המקלים יותר של התרמית החיצונית, ולפיכך אין רלוונטיות לטענות המערער בעניין. המשיבה טוענת כי תרמית כשלעצמה אין בכוחה לבטל פסק דין חלוט ללא התקיימות התנאי של גילוי ראיה חדשה לאחר מתן פסק הדין. לטענתה, המסמך נ/9 אינו ראיה חדשה שכן הוא הובא כראיה במהלך ההוכחות במשפט. המסמך הוצג בפני המערער אשר זיהה אותו ואישר אותו. גם בהזדמנויות מאוחרות יותר במהלך המשפט לא נשמעה כל טענת זיוף. יתרה מכך, המערער עצמו אף עשה שימוש במסמך נ/9 על מנת לתמוך בסיכומיו בתביעה את טענתו כי החליק במדרגות.
7. מוסיפה המשיבה וטוענת כי נימוק נוסף המצדיק את דחיית הערעור הוא כי אין בכוחה של הראיה האמורה לשנות את תוצאות המשפט. לטענתה, הסתירה בין עדותו של המערער לבין דבריו בנ/9 היוותה רק נדבך אחד בקביעת אי אמינותו של המערער. עוד הסתמך בית המשפט על הסתירה בין העדות לבין תיאור התאונה מפי המערער כפי שנמסר למומחה הרפואי. כמו כן, אף בעדותו בבית המשפט ענה המערער לאחת מהשאלות כי אינו יודע מדוע החליק.
8. המשיבה טוענת כי אין כל שיקול של צדק המצדיק במקרה זה ביטול פסק דין חלוט. כמו כן היא סבורה כי אין כל אינטרס ציבורי אשר לאורו מן הדין לבטל את מעשה בית הדין בנסיבות העניין. המערער לא טען דבר בדבר אותנטיות המסמך בזמן ההליך, ואף הסתמך על המוצג נ/9 בניסיון להוכיח את עילת תביעתו. משנדחתה תביעתו אין זה מאינטרס הציבור כי יותר לו להחזיר את הגלגל לאחור ולפתוח התדיינות מחדש.
דיון
9. המקרה שבפנינו מעלה סוגיה של ביטול פסק דין חלוט בשל טענת מרמה. נקודת המוצא הינה שהמערכת מבקשת להגיע לחקר האמת ולפסוק על-פי האמת. הסוגיה מעוררת שאלה קשה ומהותית שיש לה השלכות מעבר למקרה הקונקרטי. יש לבחון את הדברים בקפידה ובזהירות רבה אל מול שתי כפות מאזני הצדק.
הפסיקה הבחינה לעניין זה בין תרמית פנימית לתרמית חיצונית. תרמית פנימית הינה תרמית שגרמה לפגם בהליך השיפוטי עצמו כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט. בגדר זה ניתן למנות עדות שקר או הבאת מסמך מזויף. תרמית חיצונית, לעומת זאת, הינה תרמית המונעת מבעל דין את ההזדמנות להציג לפני בית המשפט כיאות את טענותיו. כך למשל תיכלל בתרמית זו מתן שוחד לבית המשפט, קנוניה עם נציגו המשפטי של בעל הדין שכנגד ועוד. בניגוד לתרמית פנימית בה נטען למעשה לטעות בפסק הדין שניתן, הרי שתרמית חיצונית עוסקת בנסיבות חיצוניות לפסק הדין שפגמו בהליכי המשפט ובתקינות התהליך של מתן ההכרעה השיפוטית (נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 599 (1991) (להלן: זלצמן); כן ראו ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 455 (1959) (להלן: עניין אינגסטר)). המקרה דנן עוסק בתרמית פנימית ולפיכך אמקד את דיוני בסוגיה לתרמית מסוג זה בלבד, כאשר את הדיון בתרמית חיצונית, ואת השאלה האם בכלל יש לערוך הבחנה בין השתיים, אותיר לעת מצוא.
10. הסוגיה של ביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית אינה מעוגנת בדבר חקיקה כלשהו, ולפיכך ההלכות בעניין זה מקורן בפסיקה המתפתחת. באופן כללי ניתן לומר כי הסוגיה מעוררת מתח בין שני ערכים מתחרים של מערכת המשפט: האחד, הינו עיקרון סופיות הדיון, והשני עניינו ברצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו (ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 644-645 (1991) (להלן: עניין אע'בריה)).
עיקרון סופיות הדיון עיקרון מושרש הוא במשפטנו ואין להפחית בערכו. מגולמים בו צרכיה של מערכת המשפט שלהבטחת יעילותה נדרש לשים סוף לדיון ולא לאפשר פתיחת דיונים מחדש. אינטרס זה אינו רק מערכתי אלא אינטרס של כל פרט הזקוק למערכת המשפט וממתין לבירור עניינו במצב בו משאביה של המערכת מוגבלים (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: עניין כוזלי); ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, פסקה 8 (לא פורסם, 19.9.07) (להלן: עניין גת)). האינטרס החברתי ליצירת כלל של סופיות הדין נוגע גם לצורך בוודאות ויציבות של פסק הדין, וכנגזר מכך גם לאמון הציבור במערכת המשפט (זלצמן, בעמ' 14). לצד זאת מגולם בעיקרון זה הצורך להגן על המתדיין שכנגד שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותה עילה או פלוגתא. עיקרון זה מאפשר לצד שכנגד לכלכל את צעדיו בעתיד הן באשר לענייניו הכספיים והן באשר לענייניו האישיים ללא חשש כי יוטרד פעם נוספת באותו עניין בו הוכרע הדין. כך גם פטור אותו בעל דין מלשמור את ראיותיו באותו עניין לנצח (זלצמן, בעמ' 14; עניין גת, פסקה 8).
מנגד ניצב העיקרון לפיו אין מעוול נמצא נשכר בעוולתו. וכך תיאר זאת השופט (כתוארו אז) מ' חשין: "כל מעשי ממשל ומינהל הניגעים במירמה - ובהם מעשי שפיטה - כמוהם כפרי שפשה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יבשה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה" (בג"ץ 706/94 רונן נ' רובינשטיין, פ"ד נג(5) 389, 415 (1999)). במסגרת עיקרון זה מצוי גם רצונה של מערכת המשפט להגיע לחקר האמת ולתקן טעויות שעשתה, תוך הכרה במגבלותיה של מערכת השפיטה (עניין כוזלי, בעמ' 559).