השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מזרחי) מיום 31.8.06 בתיק ת"א 1399/98.
רקע
ב. המערער (יליד 1982), פלסטיני תושב כפר ליד חברון. ביום 20.1.97 הועסק המערער על ידי משיבים 3-2 בגריסת עצים בשטח ישראל, ורגלו נלכדה במגרסה שנגררה על ידי טרקטור. כתוצאה מתאונה זו נקטעה, למרבה הצער, רגלו השמאלית מתחת לברך. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה מדובר בתאונת דרכים, והדיון התקיים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. המומחה מטעם בית המשפט (ד"ר פרנקל) העמיד את הנכות הרפואית הקבועה על 52.5%; נקבעה גם נכות זמנית של 100% למשך שלושה חודשים מיום התאונה. המוסד לביטוח לאומי דן בתביעת המערער כנפגע תאונת עבודה, והעמיד את נכותו הצמיתה (לאחר הפעלת תקנה 15) על 83%.
ג. ביום 31.8.06 העמיד בית המשפט קמא את נכותו התפקודית של המערער על 60%. אשר לבסיס השכר, נקבע כי המערער לא הוכיח את טענתו לפיה השתכר 2,500 ש"ח לחודש לפני התאונה. בית המשפט התייחס לנתונים שהגישו המשיבות בדבר השכר הממוצע במשק הפלסטיני (1800-1570 ש"ח לחודש), ובהסתמך על האמור בעניין בני עודה (ת"א (מחוזי ירושלים) 1547/98 בני-עודה נ' מדינת ישראל משרד הבטחון (לא פורסם)) העמיד את בסיס השכר - לעבר ולעתיד - על 2,000 ש"ח (וסך הכל 530,931 ש"ח בגין הפסד השתכרות). טענה לפיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות נדחתה, מהטעם שלא הוכח שעובדים פלסטינים בכלל, והמערער בפרט, זוכים להטבות כאמור. כיון שהמערער הוכר כנפגע תאונת עבודה, שהוצאותיו הרפואיות (לרבות החלפת פרוטזות) חלות על הביטוח הלאומי - נפסק פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות (50,000 ש"ח). עוד נפסק פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ולעתיד (112,644 ש"ח), בגין הוצאות ניידות (90,815 ש"ח), ובגין כאב וסבל (122,059 ש"ח). סך כל הפיצוי הועמד על 906,449 ש"ח.
ד. ברם, כיון שגמלאות המוסד לביטוח לאומי המשולמות למערער מחושבות על פי דין לפי השכר הממוצע בישראל והנזק בבית המשפט מחושב לפי השכר הממוצע באזור - נוצר מצב בו התביעה כולה (906,449 ש"ח) "נבלעה" בגמלאות המוסד לביטוח לאומי (1,600,892 ש"ח). המערער אמנם טען, כי מסר לביטוח הלאומי הודעה לפי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 ולפיכך הוא זכאי, מעבר לגמלאות, גם לרבע מהפיצוי שנפסק - אך בית המשפט קבע כי מסירת הודעה כאמור לא הוכחה. עוד נאמר, "כי נושא הפיצוי בגובה 25% מעורר קשיים שלא נפתרו בטיעוני הצדדים. לאור זאת, שמחד הנתבעים 2 ו-3 הם מעבידיו של התובע, ומאידך לא הובהר האם שילמו עבור התובע דמי ביטוח" (עמ' 10). סופו של יום, התביעה נדחתה.
טענות המערער
ה. את טענות המערער ניתן לחלק לשניים: ראשית, נטען כלפי גובה הפיצוי בראשי הנזק השונים; שנית נטען, כלפי אי החלתו של סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי. נטען, כי את הנכות התפקודית צריך היה להעמיד על 100%; זאת, כיון שהמערער - שהפסיק את לימודיו בכיתה ו' - חסר השכלה, ובהינתן מגבלותיו לא סביר שיצליח למצוא עבודה. אשר לבסיס השכר, נטען כי יש לחשבו כממוצע "שבין שכר המינימום בישראל לבין השכר הממוצע במשק". הוזכר כי בעניין פלוני (ע"א 852/04 בית החולים הסהר האדום נ' פלוני (לא פורסם)) נאמר, כי העמדת שכר הבסיס על 2,500 ש"ח היא "מחמירה", והוזכרו פסקי דין בהם נפסקו, כנטען, סכומים גבוהים יותר.
ו. עוד נטען, כי צריך היה לפסוק פיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות, כיון שהמעביד חייב היה להפרישן לפי דין (בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (טרם פורסם)). לגבי עזרת הזולת נטען, כי הסכום הראוי (לעבר ולעתיד) הוא 2,000 ש"ח לחודש. נטען גם, כי פסיקת הוצאות ניידות בסך 200 ש"ח לחודש אינה סבירה. ולבסוף, בכל הנוגע להוצאות הרפואיות, נטען כי הסכום הגלובלי שנפסק (50,000 ש"ח) אינו מכסה את עלויות הפרוטזה, שיש להחליפה מדי שלוש שנים, ואינו מתחשב בדברי המומחה לגבי הצורך במשככי כאבים וקביים. נטען, כי ראוי היה לפסוק פיצוי של 80,955 ש"ח לצורך מימון פרוטזות, ובנוסף 500 ש"ח לחודש להוצאות אחרות (ועוד 63,079 ש"ח לעבר).
ז. אשר לבליעת התביעה נטען, כי המערער הגיש הודעה לפי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, וכי זו מצויה בתיק הביטוח הלאומי שהוגש כולו בהסכמה. עוד נטען, כי בטופס התביעה שהגיש המערער לביטוח הלאומי ציין את הגשת התביעה שלפנינו, וכי הכרעת בית המשפט קמא אינה נותנת משקל לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער. נאמר כבר כאן, כי לסיכומיו (מיום 30.7.07) צירף המערער מכתב ששלח לביטוח הלאומי בדואר רשום, ובו הודעה לפי סעיף 330(ג) - וטען, כי המכתב הוגש לערכאה הדיונית במסגרת ההסכמה להגשת תיק הביטוח הלאומי. ברם, לבקשת המשיבות הורתה רשמת בית משפט זה (בהחלטה מיום 13.7.08) על הוצאת מוצגים אלה מתיק המוצגים:
"לא עלה בידי המערער לשכנע כי המסמכים האמורים התקבלו כדין כראיות בבית המשפט המחוזי. לעניין זה, אין בידי לקבל את טענת המערער כי די בהסכמה על הגשת כל תיק הביטוח הלאומי של המערער כדי לראות את המסמכים כמסמכים שהתקבלו בבית המשפט... המערער לא הוכיח כי מוצגים 'ב' ו'ג' הוגשו במסגרת תעודת עובד הציבור. יצוין כי עיון בתיק המוצגים עצמו של בית המשפט קמא, גם הוא אינו תומך בטענת המערער".
המערער לא השיג על החלטת הרשמת, ולא עתר להגשת ראיות חדשות בערעור. נהיר איפוא, כי אף אם אכן הוגשה הודעה כדין, לא הוכחה הגשתה כדבעי. עוד נאמר, כי ספק אם הגשת המכתב יכולה היתה לשנות את התוצאה הסופית, ועל כך בהמשך.
טענות המשיבים
ח. בסיכומי משיבה 5 (להלן המשיבה; משיבה 4 הצטרפה לסיכומי המשיבה; יתר המשיבים לא הגישו סיכומים) נטען, כי הערעור מכוון כלפי ממצאי עובדה שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. לגופו של עניין נטען, כי הנכות התפקודית שנקבעה משקפת את הפגיעה - והוזכר, כי חוקר מטעם המשיבה פגש את המערער פעמיים, והעיד כי הוא הולך ללא אביזרי עזר (מעבר לפרוטזה כמובן) ואף הגיע לפגישה כשהוא רוכב על חמור. נטען, כי במקרים דומים נקבעה נכות תפקודית נמוכה באופן משמעותי, וכי יש לתת משקל לכך שהמערער נפגע בגיל צעיר (14.5) המאפשר לו למצוא עיסוק אחר.
ט. אשר לשכר הבסיס, הוזכר כי יש לקבעו בהתחשב במקום מגוריו של המערער, ובעובדה, שכמי שפרש מלימודים בכיתה ו', לא היה ברף הגבוה של שוק העבודה. נטען, כי המערער לא ניסה להשתקם, וסמך על קצבת הביטוח הלאומי (4,400 ש"ח לחודש לעת ההיא) הגבוהה פי שלושה מהשכר הממוצע באזור. כן נטען, כי שכר הבסיס שנקבע עולה בקנה אחד עם הפסיקה, ומביא בחשבון גם את ההערכה שהמצב הכלכלי באזור ישתפר עם השנים. אשר לעזרת הזולת, נטען כי בתי המשפט קבעו - גם ביחס לתובעים ישראלים שעלות הסיוע להם גבוהה מזו שבאזור - כי נכה במצבו של המערער אינו זקוק לעזרת הזולת באופן יומיומי.
י. אשר לניידות, הוזכר כי המערער העיד שהוא מתנייד באותם אמצעי תחבורה כיתר האוכלוסייה, ונאמר כי במקרה דומה פסק בית משפט זה סכום גלובלי של 30,000 ש"ח בלבד (ע"א 1546/91 מוסטפה נ' אחמד (לא פורסם)). בכל הנוגע להוצאות הרפואיות, הוזכר - ובדין הוזכר - כי בית המשפט קבע, שכל ההוצאות הרפואיות של המערער, כנפגע תאונת עבודה, מכוסות על ידי הביטוח הלאומי. אשר לבליעת התביעה נטען, כי אף אילו נשלחה הודעה כדין לפי סעיף 330(ג) לא היה הסעיף חל - שכן מדובר בתאונת עבודה, ושעל סמך הנחה זו משולמות למערער קצבאות המוסד לביטוח לאומי. סוף דבר, נטען כי בהינתן גובה קצבאות המוסד לביטוח לאומי (בסכום הכולל של 1,600,892 ש"ח ש"ח) היה ברור שהתביעה תיבלע, ולא היה מקום להגישה כל עיקר.
טענות הצדדים בדיון
י"א. בדיון טען בא כוח המערער, כי אף אם עובדתית מדובר היה בתאונת עבודה, הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו תידון התביעה כתאונת דרכים על כל המשתמע מכך. באי כוח המשיבים (שבדיון היו מיוצגים כולם), טענו כי בערכאה הדיונית לא היתה הסכמה לראות באירוע תאונת דרכים לעניין סעיף 330(ג), אלא רק לעניין מנגנון ההכרעה לגבי גובה הנזק. נציין כי ההסדר הדיוני הועבר לעיוננו, וכבר באולם אמר המשנה לנשיאה, כי קשה לקרוא את הנטען לתוך ההסדר, וכי המשיבה הלכה כברת דרך לקראת המערער. עוד טען בא כוח המערער, כי ההודעה ששלח לביטוח הלאומי הוגשה בהסכמה בערכאה הדיונית - אך, כאמור, טענה זו נשללה בהחלטת הרשמת. לבסוף נטען, כי שכר הבסיס אינו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה, וכי הנכות התפקודית נקבעה בחסר.
הכרעה