השופט א' א' לוי:
1. בכתב-אישום שחומרתו מופלגת יוחסו למשיבים - מאיר ז'אנו (להלן: "ז'אנו") וישראל גנון ("גנון") - עבירות של רצח, ניסיון רצח, גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיפים 300(א)(2), 305(1), 329(א)(1) ו-(2) וסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). הרקע המשותף לשני האישומים שתוארו בכתב-האישום, הוא סכסוך בין קבוצות עבריינים באשקלון, במסגרתו גמלה הקבוצה אליה השתייכו המשיבים להביא למותו של חבר הקבוצה האחרת - שלום דומרני (להלן: "דומרני"). על-פי הנטען, לשם מימוש תכנית זו חברו המשיבים לקבוצת עבריינים נוספת, שגם לה היה עניין לפגוע בדומרני ושעל חבריה נמנה ירון סנקר (להלן: "סנקר"). זה האחרון הורשע במסגרת הליך נפרד שהתנהל בעניינו ושימש כעד תביעה מרכזי נגד שותפיו, הלא הם המשיבים שבפנינו. אלא שכפי שיפורט מיד, המתנקשים לא הצליחו להניח את ידיהם על דומרני, וכפי שלמרבה הדאבה קורה לא אחת גם הפעם הסתיימו ניסיונות החיסול בפגיעה במי שכל חטאם נבע מכך שנקלעו למקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. ניסיון חיסול אחד, שתואר באישום הראשון, הסתיים בפציעתו הקשה של שי בן אמו (להלן: "בן אמו"), והניסיון האחר אשר תואר במסגרת האישום השני, הסתיים במותה של הנערה שקד שלחוב ז"ל, שאותה עת היתה בת 16 בלבד.
2. האישום הראשון עוסק באירוע שהתרחש בתאריך ב' בסיוון התשס"ג (2.6.03), במעלית הבניין בו התגורר דומרני. על-פי הנטען בכתב-האישום, למשיבים הגיעה ידיעה לפיה דומרני - ששהה אותה עת במעצר בית - אמור לצאת מפתח ביתו לדיון בבית-משפט, והם ביקשו לנצל הזדמנות זו כדי להמיתו. למימוש התכנית הגיעו גנון וסנקר לביתו של דומרני באמצעות רכב גנוב, ונכנסו לחנית הבנין באמצעות שלט שהשיגו מבעוד מועד. הם היו מחופשים ומצוידים באקדחים עם משתיקי קול. ז'אנו, אשר הגיע למקום בנפרד, הסתתר בבניין סמוך והיה מצויד אף הוא באקדח. כן הגיעו למקום שלושה קושרים נוספים - דוד צפיר (להלן יקרא גם "דדו") - אשר המתין על גג בניין סמוך וערך תצפית, וצ'רלי שטרית ויוני צפיר - אשר המתינו בקרבת מקום עם רכבי מילוט.
בשלב מסוים דיווח התצפיתן דדו לקושרים כי חברו של דומרני - שי בן אמו - נכנס לבניין. סנקר וגנון סברו כי זהו סימן לכך שדומרני עומד לצאת מביתו, וכאשר הבחינו בכך שהמעלית נקראה לקומה בה התגורר דומרני ומישהו נכנס אליה, הזמינו אף הם את המעלית כדי שתיעצר בקומה בה שהו. ברם, כאשר נפתחה דלת המעלית התברר כי מי שהיה בה הוא בן אמו ולא דומרני. בן אמו שאל את סנקר וגנון לפשר מעשיהם, ובתגובה הם ירו בו ארבעה כדורים, בין היתר, בבית החזה ובצוואר, ונמלטו מהמקום.
האישום השני עוסק באירוע שהתרחש חודש וחצי לאחר מכן, ביום כ' בתמוז התשס"ג (20.7.03), וכאמור - גם הפעם מדובר בניסיון כושל להמית את דומרני. באותו מועד הצטיידו גנון, ז'אנו ואדם נוסף ברובה מסוג 'גליל', והמתינו ברכבם לדיווח שהיו אמורים לקבל בקשר לתנועותיו של דומרני בעיר אשקלון. מעט לאחר השעה 22:00 התקבל דיווח לפיו דומרני נצפה נוסע ברכב סוזוקי לבן שנהגו הוא יניב רווח. המשיבים נסעו לאזור בו נצפה דומרני, והחלו לתור אחר רכבו. אלא שבינתיים ירד דומרני מהרכב והנהג יניב רווח אסף את המנוחה שקד שלחוב ז"ל וחברתה דנית שמש והסיען ברחבי אשקלון. זמן קצר לפני השעה 23:00 איתרו המשיבים את רכב הסוזוקי הלבן. על-פי הוראתו של ז'אנו שלף גנון את הרובה וירה ממנו צרור יריות שכוונו לעבר נוסעי הרכב אשר נפגעו כולם. שקד נפגעה בראשה ובכתפה ונפטרה בדרכה לבית-החולים.
3. משפטם של המשיבים התקיים בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. היה זה משפט ממושך, לא רק נוכח רוחב היריעה שפרשו הצדדים, אלא גם עקב ההלכה שנהגה בשעתו ואסרה על העדתם של שותפים שמשפטם מתנהל בנפרד, כל עוד אשמתו של העד-השותף טרם הוכרעה (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 (1976)). נוכח אותה הלכה נדחו הדיונים במשפטם של המשיבים פעם אחר פעם בציפייה לסיום משפטו הנפרד של סנקר, עד שבסופו של דבר עתרה המערערת לבית-משפט זה בבקשה להורות על בטלותה. עתירתה התקבלה, ובחודש תשרי התשס"ז ביטל בית-משפט זה, בהרכב מורחב, את הלכת קינזי (בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי באר-שבע (טרם פורסם, 8.10.06)). בעקבות התפתחות זו ניתן היה להחיש את הטיפול במשפטם של המשיבים, וכך נעשה. בסופו של יום זיכה בית-המשפט המחוזי, בהכרעת-דין מקיפה ומפורטת ומחמת הספק, את המשיבים מהעבירות שיוחסו להם, ומכאן ערעור המדינה המונח בפנינו.
סנקר
4. סנקר היה עד התביעה העיקרי במשפטם של המשיבים וציר מרכזי בחקירת הפרשה כולה. הוא הודה בחקירתו בביצוע שורה ארוכה של עבירות, ואגב כך הפליל, בהדרגה, את המשיבים כמי שהיו מעורבים בביצוע העבירות נושא כתב-האישום. היה זה רק בעקבות אותה גרסה שהחוקרים החלו קושרים את המשיבים לביצוע העבירות, שנסיבות ביצוען נותרו עלומות עד לאותה נקודת זמן. אולם משהגיע יומו להתייצב על דוכן העדים מילא סנקר את פיו מים, סירב להשיב לשאלות שהופנו אליו, ולא חזר על דברים שמסר במהלך חקירתו, אף שלא התכחש להם. בנסיבות אלו הוכרז סנקר כעד עוין, ולבית-המשפט הוגשו תמלילי חקירתו במשטרה.
5. נפנה אפוא לבחון את השתלשלות העניינים בחקירתו של סנקר. בחינה זו תתמקד מטבע הדברים באותן אמרות שבהן חשף סנקר אתמעורבותם של המשיבים בביצוע העבירות, שהרי אשמתו של סנקר עצמו בעבירות בהן הודה, כבר עמדה לבחינה שיפוטית (ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.7.10)).
את חקירתו של סנקר ניתן לחלק לשני שלבים, כאשר בראשיתה הקליטו החוקרים בסתר את שיחותיהם עמו עקב סירובו למסור הודעה פורמאלית. בשלב זה ביקש סנקר לנהל עם החוקרים משא ומתן לכריתתו של הסכם עד מדינה, והודעותיו נועדו להמחיש לחוקריו את טיב המידע שהוא יכול לספק. מסיבה זו - הודעות אלה הן חלקיות, חסרות פרטים ושמות של מעורבים שונים שסנקר לא היה מעוניין לחשוף באותו שלב. אלא שלבסוף לא נחתם עם סנקר כל הסכם. גם מגעים לכריתתו של הסכם כזה כלל לא נוהלו, נוכח סירובה של פרקליטות המדינה לאשר זאת. קו פרשת המים ממנו והלאה הסכים סנקר להעלות את הודעותיו על הכתב, הוא "תרגיל" שערכו החוקרים וזכה לכינוי "תרגיל הרב המתחזה". על אותו "תרגיל" ארחיב בהמשך.
את הודעתו המפורטת הראשונה מסר סנקר בתאריך 30.4.04 (נ/15), כאשר חשף מידע, גם אם חלקי, אודות שורת עבירות חמורות שאירעו עובר לאותו מועד. אגב כך, הביע סנקר חשש לחייהם של בני משפחתו, והחוקר - אשר דובב אותו לחשוף עוד ועוד מידע - הבטיח לסייע לו ולהגן עליהם מפני פגיעה (שם, בעמ' 29, 31). במסגרת אותה שיחה, שהוקלטה בסתר על-ידי החוקר, סיפר סנקר על מעורבותו בניסיון הרצח של דומרני במעלית ביתו, בכך שירה בטעות שלושה כדורים לעבר חברו של דומרני, אולם לא סיפר על כך שבעבירה זו היו מעורבים אחרים זולתו (שם, בעמ' 15). כאשר שאל אותו החוקר אם ידועים לו פרטים על רציחתה של שקד שלחוב, השיב סנקר בשלילה.
בתאריך 5.5.10, חזר סנקר על רצונו לשמש עד מדינה, ובתוך כך ציין כי אם ייחתם עימו הסכם הוא יהיה מוכן לספק מידע אודות רציחתה של שקד שלחוב (נ/22). בימים שלאחר מכן חלה הרעה במצבו הנפשי של סנקר, והוא איים כי אם לא ייחתם עימו הסכם הוא יתאבד (נ/10). מוטרדים ממצבו הנפשי נעתרו החוקרים לבקשתו של סנקר ולקחו אותו לקברו של הרב ישראל אבוחצירה ('הבבא סאלי') שבנתיבות. בהגיעם למתחם הקבר ניסה החוקר רפ"ק שמעון אלימלך לעודד את רוחו, וביקש להשביעו שלא יפגע בעצמו. במהלך השיחה שהתנהלה בין השניים, וגם היא הוקלטה בסתר, שאל אלימלך את סנקר מי האחראי למותה של שקד, ובתגובה סיפר סנקר על התרחיש הבא: שקד נורתה בשוגג מירי שכוון לעברו של דומרני; במכונית ממנו נורתה ישבו שלושה אנשים, וביניהם גנון וז'אנו; מי שלחץ על ההדק היה גנון והוא עשה זאת בהוראתו של ז'אנו. סנקר ידע לספר כי הרכב ממנו בוצע הירי הוא רכב מושכר שצבעו ירוק (עמ' 24 לת/143); כי נשק מסוג גליל שימש לרצח (עמ' 25 לת/143); וכן כי הירי בוצע תוך כדי נסיעה ומיד לאחר מכן ירד היורה מרכבו כדי לבצע וידוא הריגה (עמ' 38 לת/143 ועמ' 5 לת/151). לשאלה כיצד פרטים אלו הגיעו לידיעתו, השיב סנקר כי יום למחרת הרצח התקשר אליו צ'רלי שטרית ואמר לו "תפתח עיתון, תראה איזה פדיחה" (עמ' 11 לת/143). לאחר מספר ימים, בפגישה עם גנון, שמע ממנו ישירות על מעורבותו באירוע (עמ' 16 לת/143) ועל תחושתו הקשה בעקבות הפגיעה בנערה תמה (עמ' 5 לת/151).
בשלב זה ביקשו החוקרים לגבות מסנקר הודעה בכתב, והוא הכריז כי יהיה מוכן לעשות זאת לאחר שיקבל לכך את ברכתו של רב. בעקבות כך הפגישו החוקרים את סנקר עם שוטר דתי שהתחזה לרב, וזה שכנע אותו לעשות זאת. השיחה שהתנהלה בין סנקר לשוטר המתחזה לא תועדה, דבר המקשה עלינו להתחקות כיום אחר מהלך הדברים שהתרחש באותו מעמד. החוקר שמעון אלימלך הסביר בעדותו כי ההחלטה להימנע מתיעוד הפגישה התקבלה "מתוך התחשבות בקטע של הדת" (עמ' 441 לפרוטוקול) הואיל והמפגש נערך בבית-כנסת. בית-המשפט המחוזי העביר ביקורת על החלטה זו, ובצדק, שכן "המשטרה אינה יכולה ליהנות משני העולמות. מצד אחד, להגן על האוטונומיה הדתית של סנקר ומצד שני, לנצל את אמונתו כדי לדובב אותו באמצעות שוטר שמתחזה לרב" (עמ' 699 להכרעת-הדין).
אין ספק, מטרתה של הפגישה עם ה'רב' הושגה, שכן עוד באותו יום - ומבלי שנערך עם סנקר הסכם כלשהו - הוא הובהל לחדר החקירות, מסר הודעה מפורטת ואף חתם עליה בכתב ידו (ת/148ב). בגדרה של הודעה זו חזר סנקר וסיפר על מעורבותו בשורת עבירות חמורות, ובין היתר, במעורבותו בירי במעלית ביתו של דומרני. אלא שהפעם, כדרכו של מי שהחליט לפתוח את סגור ליבו, היתה ההודעה סדורה ומפורטת יותר מהגרסאות אותן מסר בשיחות הקודמות שניהל עם החוקרים ואשר הוקלטו בסתר. מאידך, בהודעה זו לא הזכיר סנקר כלל את פרשת רציחתה של שקד שלחוב, והוא עשה זאת רק לאחר כשבוע (ת/146ב). מפאת חשיבות הדברים אחזור על עיקרי הגרסה, הגם שבנקודות המרכזיות היא חופפת לדברים שנאמרו על-ידי סנקר במתחם קברו של הבבא סאלי. סנקר מסר, כי ברכב היורה ישבו שלושה אנשים: אדם העונה לשם אילן אשר שימש כנהג; גנון, אשר ישב במושב האחורי ובידיו נשק מסוג גליל או גלילון; וז'אנו, אשר ישב במושב הקדמי לצד הנהג. מאחורי הרכב היורה נסע רכב נוסף, שהיה אמור לשמש לצרכי מילוט, ובו ישבו האחים יוני ודדו צפיר. סנקר סיפר עוד, כי לאחר שנודע לאותה חבורה שרכבו של דומרני, מסוג סוזוקי בלנו, נצפה נוסע במרכז העיר אשקלון, הם תרו אחריו ומשעלו על עקבותיו נסעו במקביל אליו. או אז, הורה ז'אנו לגנון לירות וזה האחרון עשה כדבריו. חלונותיו של רכב הסוזוקי היו כהים, ובמטרה לוודא הריגה, ירדו גנון וז'אנו מרכבם ופתחו את דלת רכבו של דומרני. רק אז התבררה לשניים טעותם - דומרני כלל לא היה ברכב, ומי שנורו היו שתי נערות. גנון וז'אנו חזרו אפוא לרכבם ופתחו במנוסה.
6. בעקבות הודעה זו נערכו עימותים בין סנקר לבין גנון וז'אנו, ובמהלכם הטיח סנקר בפניהם את גרסתו בדבר מעורבותם ברציחתה של שקד שלחוב (ת/74ב ות/75ב). אלא שהעימותים לא הניבו פרי במובן זה שהמשיבים לא הודו במיוחס להם, ואף הכחישו כל היכרות עם סנקר. עיון בתמלילי העימותים מגלה כי חמתו של סנקר בערה בו על כך שניסיונותיו החוזרים ונשנים לשכנע את המשיבים לבצע 'תיקון' ולהודות במיוחס להם, נופלים על אוזניים ערלות.
אלא שגם בכך לא תמו ההתפתחויות בחקירתו של סנקר, שכן בתום העימותים שנערכו נמסרה על-ידו הודעה נוספת, ובמסגרתה הפליל את גנון וז'אנו, לראשונה, גם במעורבות בניסיון החיסול של דומרני במעלית ביתו (ת/145א). על-פי הנטען באותה הודעה, אל הבניין בו מתגורר דומרני נכנס סנקר יחד עם גנון כשכל אחד מהם אוחז באקדח שעליו הותקן משתיק קול. נטען, כי בהיפתח דלתותיה של המעלית ירה סנקר שלוש יריות לעברו של שי בן-אמו, וגנון הצטרף אליו כאשר ירה ירייה בודדת לעבר פלג גופו התחתון של הקורבן עד שהתגלה מעצור בנשקו. מעורבותו של ז'אנו באירוע התבטאה בכך שהמתין בבניין סמוך כשהוא מצויד באקדח. היה זה שינוי דרמטי בגרסתו של סנקר, שעד לאותה נקודת זמן טען כי הוא היה היחיד שנכנס לבניין המגורים וביצע את הירי במעלית, וכלל לא כרך את שמותיהם של המשיבים בפרשה זו.
הכרעת-הדין בבית-המשפט המחוזי
7. בית-המשפט המחוזי עמד על ההתפתחויות שחלו בגרסתו של סנקר, וקבע כי לא ניתן לבסס עליה את הרשעת המשיבים. מסקנה זו הושתתה על מספר נדבכים, והעיקריים שבהם הם אופיו של סנקר, בחינת הגרסאות לגופן ומעמד עדותו.
8. באשר לאופיו של סנקר. בית-המשפט המחוזי הגדיר את סנקר כ"סימן שאלה מהלך" (עמ' 727 להכרעת-הדין), וכמי שאצלו רב הנסתר על הנגלה. נקבע, כי מדובר בעד ששינה את גרסתו מספר פעמים, ושבמהלך החקירה התגלה כאדם אימפולסיבי שקשה לעמוד על שיקוליו (שם, בעמ' 705). אישיות זו בצירוף המצב הרגשי בו היה נתון במשך החקירה, אינם מאפשרים "להבין מה הסיבה שסנקר אומר את מה שהוא אומר בעיתוי שהוא מוסר את הדברים" (שם, בעמ' 706). כך למשל, לא ניתן לקבוע אם כעסו של סנקר על גנון וז'אנו במהלך העימות שנערך עימם - תחושה שהובילה להחלטתו להפלילם במעורבות בניסיון החיסול במעלית - גרם לו לומר את האמת, ושמא גרם לו לנסות להפלילם במה שלא חטאו. בהקשר אחרון זה הטרידה במיוחד את בית-המשפט אמירתו של סנקר באחת החקירות, ולפיה "כל בן אדם שנעצר בשביל לשחרר את התחת שלו, הוא מעליל על מישהו". לצד אלה עמד בית-המשפט על עברו הפלילי העשיר של סנקר, הכולל הרשעה במספר מעשי רצח. בית-המשפט אמנם הדגיש כי גם גרסתו של עבריין כסנקר קבילה לשמש כראיה, אולם להשקפתו נתון זה מלמד על הזהירות הרבה שיש לנהוג בגרסתו (שם, בעמ' 705).