העליון: הקדש דתי אשר חוק הנאמנות אינו חל עליו זכאי להחזיק במקרקעין

הנשיאה ד' ביניש:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת (כתוארה אז) ה' גרסטל) מיום 11.1.04, שבו נדחתה תובענה שהגישו גב' רבקה הרן ז"ל וגב' אהובה וינברג ז"ל (להלן: המבקשות המקוריות) בנוגע לזכויות במקרקעין מסוימים בתל-אביב הרשומים על שם ההקדש שהוא, באמצעות נאמניו, המשיב בערעור שלפנינו (להלן: ההקדש). בתובענה שהגישו לבית המשפט קמא ביקשו המבקשות המקוריות (שיורשיהן החליפו אותן כמערערים בערעור דנן בהתאם להחלטת הרשם י' מרזל מיום 10.9.07) סעד הצהרתי, שלפיו ההקדש הוא הקדש ציבורי שאינו בגדר אישיות משפטית. בהמשך לסעד האמור ביקשו המבקשות המקוריות כי רישום הזכויות על שם ההקדש במקרקעין המסוימים בתל-אביב יבוטל, כך שייקבע שהמבקשות המקוריות, ששתיים מהן היו בין מקדישות ההקדש, או נאמני ההקדש זכאים להירשם כבעלי המקרקעין, בכפוף להערה בדבר קיום נאמנות. הערעור שלפנינו מעורר שתי שאלות עיקריות - האחת, האם ההקדש שעל שמו רשומים המקרקעין הוא הקדש ציבורי או הקדש דתי?; והאחרת, האם ההקדש הוא בעל אישיות משפטית וכשיר להירשם כבעל זכויות במקרקעין.

השתלשלות העניינים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        המקרקעין נשוא הערעור שלפנינו היו בבעלותו של מר יצחק גבראילוביץ' ז"ל שנפטר ביום 10.3.53. יורשותיו של המנוח בבעלות על המקרקעין היו אלמנתו ובנותיו (להלן: המקדישות), ששתיים מהן היו המבקשות המקוריות בתובענה בבית המשפט קמא. ביום 13.10.53 ערכו המקדישות שטר הקדש נוטריוני במסגרתו הוקדשו המקרקעין להקדש בשם "קרן ר' יצחק גברילוביץ ז"ל". ביום 20.12.54 הגישו המקדישות בקשה לשינוי רישום המקרקעין משמותיהן לשם "הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלמודיהם". ביום 2.2.55 ערכו המקדישות בפני בית הדין הרבני בתל-אביב שטר הקדש נוסף, שלפיו הוקדשו המקרקעין ל"קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ' ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלמודיהם". ביום 24.2.55 נרשמו הזכויות במקרקעין על שם ההקדש.

2.        טענת המבקשות המקוריות בנוגע לזכותן להירשם כבעלות הזכויות במקרקעין משום שההקדש אינו בעל אישיות משפטית התבססה על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 46/94 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202 (1996) (להלן: עניין אברמוב), שבו נקבע כי הקדש ציבורי אינו בעל אישיות משפטית. המבקשות המקוריות טענו בפני בית המשפט קמא כי גם ההקדש נשוא תובענתן הוא הקדש ציבורי שאינו בגדר אישיות משפטית, ומטעם זה ביקשו כי יוצהר על כך שההקדש אינו יכול להיות רשום כבעלי המקרקעין, ועל כך שיש לרשום את המקרקעין על שמן עם הערה בדבר קיומה של נאמנות. בפסק הדין נשוא הערעור דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשות המקוריות בדבר היות ההקדש נשוא התובענה הקדש ציבורי וקבע כי מדובר בהקדש דתי שנוצר בפני בית הדין הרבני (בהתאם לשטר ההקדש הנזכר לעיל משנת 1955). קביעה זו של בית המשפט המחוזי התבססה, בין היתר, על בחינת שטרי ההקדש, על תצהירו של אחד מנאמני ההקדש המקוריים ועל החלטות שיפוטיות קודמות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ושל בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. בהקשר זה יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשות המקוריות לפיה לא ניתן היה להקדיש את המקרקעין להקדש דתי לאחר שנוצר כבר בשנת 1953 הקדש ציבורי. טענה זו נדחתה, כיוון שבית המשפט מצא כי לא הונחה בפניו תשתית ראייתית מספקת לקביעה כי פעולות המקדישות בשנת 1953 היו הקדש מושלם, והמבקשות המקוריות אף לא הבהירו את פשר הפער בין שמות ההקדש בשני שטרי ההקדש. משמצא בית המשפט קמא כי ההקדש נשוא התובענה הוא הקדש דתי שנוצר לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות), הוא המשיך וקבע, בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף, פ"ד מז(3) 265 (1993) (להלן: עניין שאולוף), כי חוק הנאמנות אינו חל על ההקדש נשוא התובענה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הדין שחל על ההקדש הוא סימן 53(3) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947 (להלן: דבר המלך), שקובע כדלקמן:

           בהמשך לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי חוק הנאמנות אינו חל על ההקדש נשוא התובענה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי אין לומר באופן חד משמעי כי ההקדש אינו אישיות משפטית. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי חוק הקרקעות העותומאני הכיר ב"אישיות יורידית משפטית" בדמות מוסד ההקדש. כן ציין בית המשפט המחוזי כי המקרקעין נשוא התובענה הם מסוג מולק והוסיף כי בהתאם לדין העותומאני, שממשיך לחול בענייננו מכוח סעיף 162 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), כאשר קרקע מסוג מולק הוקדשה בהתאם לדין הדתי, זכות הבעלות וזכות השימוש בה מסורות להקדש, ועל-פי אישור בית הדין הדתי הרלוונטי נרשם ההקדש בספרי האחוזה. עוד יצוין, כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשות המקוריות כי קיים מעשה בית-דין מחמת השתק פלוגתא בעניין אישיותו המשפטית של ההקדש. כן הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי רישום ההקדש נעשה על-פי צו של בית הדין הרבני, וכי רק בית הדין הרבני מוסמך לדון בשינויו או ביטולו.

טענות הצדדים

3.        בערעורם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חוזרים המערערים על הטענה כי ההקדש נשוא הערעור אינו הקדש דתי אלא הקדש ציבורי, שחל עליו חוק הנאמנות ושבהתאם להלכת אברמוב אינו בעל אישיות משפטית עצמאית. בהקשר זה טוענים המערערים כי מעשה ההקדשה שנעשה בפני בית הדין הרבני בתל-אביב בשנת 1955 הוא בטל, שכן עוד בשנת 1953 נוצר הקדש מושלם בהתאם לשטר ההקדש שנחתם על ידי המקדישות ביום 13.10.53 בפני הנוטריון הציבורי. לטענתם, הקדש זה נערך על-פי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה (להלן: פקודת ההקדשות), שהקדשות שנערכו לפיה נחשבים בהתאם לסעיף 44(א) לחוק הנאמנות להקדשות ציבוריים לפי חוק נאמנות. בהקשר זה טוענים המערערים כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין לא נעשה בהתאם לשטר ההקדש הדתי, והם מציינים כי הבקשה לשינוי רישום הזכויות במרשם המקרקעין הוגשה בטרם הוקדש ההקדש בבית הדין הרבני. המערערים טוענים עוד כי קיים מעשה בית דין בדרך של השתק פלוגתא בסוגית אישיותו המשפטית של ההקדש, וזאת נוכח החלטה של בית משפט השלום בתל-אביב (השופט ע' אזר ז"ל) מיום 2.8.94, שבה נקבע כי ההקדש נשוא התובענה אינו בעל אישיות משפטית.

           כן טוענים המערערים כי אף אם מדובר בהקדש דתי, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הקדש דתי הוא בעל אישיות משפטית ויכול להירשם כבעל זכויות במקרקעין; שכן לטענתם הקדש הוא מעצם מהותו בגדר זיקה משפטית מסוימת לנכס, הנעדרת כשרות משפטית עצמאית. המערערים טוענים עוד כי רישום הזכויות במקרקעין צריך להיעשות לפי הדין הישראלי ולא לפי הדין העותומאני. בהקשר זה טענו המערערים בדיון שנערך לפנינו כי הדין שחל הוא, למעשה, סימן 53 לדבר המלך. לשיטתם, כיוון שסימן 53 שותק בשאלת אישיותו המשפטית של ההקדש, ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין אברמוב, יש לקבוע כי הדין הישראלי אינו מכיר באישיות המשפטית העצמאית של הקדש דתי יהודי שנוסד לאחר חקיקת דבר המלך. עם זאת, מוסיפים המערערים וטוענים כי אף אם חל בענייננו הדין העותומאני, מוסד ההקדש (הווקף) לא הוכר כאישיות משפטית בהתאם לחוק הקרקעות העותומאני 1274 (שנת 1858). בהקשר זה מציינים המערערים כי הן על-פי הדין העותומאני והן על-פי הדין המנדטורי, שקדמו לחוק המקרקעין, לא נרשמו הקדשות כבעלי זכויות בפנקסי המקרקעין, אלא הרישום התבצע על שם הנאמנים. לטענתם, רישום הזכויות על שם ההקדש במקרה דנן נבע, ככל הנראה, מתקלה נפוצה של לשכת רישום המקרקעין באותה עת בגינה נרשמו הקדשות כבעלי זכויות במקרקעין בניגוד להוראות פקודת ההקדשות. בכל הנוגע לשאלת הסמכות לדון בענייני ההקדש, טוענים המערערים כי סמכות זו נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין הרבני. זאת, הן משום שההקדש בו עסקינן הוא לשיטתם הקדש ציבורי ולא הקדש דתי, והן משום שאף אם מדובר בהקדש דתי הסעדים שנתבקשו על ידי המבקשות המקוריות אינם בגדר יצירתו או ניהולו של הקדש.

4.        ההקדש, שהוא באמצעות נאמניו המשיב בערעור שלפנינו, מעלה מספר טענות סף כנגד קבלת טענות המערערים. לטענת ההקדש תובענת המבקשות המקוריות התיישנה כיוון שמדובר בתובענה הנוגעת למקרקעין שאינם מוסדרים, שתקופת ההתיישנות הקבועה לגביהם היא של חמש-עשרה שנה. כן טוען ההקדש כי קיים מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בעניין אישיותו המשפטית של ההקדש, שכן בהתאם לפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט א' חלימה ז"ל) מיום 3.3.81 ההקדש הוא הקדש דתי ולא "הקדש נוטריוני" (יצוין, כי ערעור שהוגש על פסק הדין האמור לבית המשפט העליון הסתיים בפשרה, שלפיה נשאר פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו). טענה נוספת של ההקדש היא כי הערכאה המוסמכת לדון בתובענה נשוא הערעור היא בית הדין הרבני, שלו נתונה בהתאם לסימן 53(3) לדבר המלך סמכות שיפוט ייחודית בכל הנוגע לשאלת יצירתו של הקדש. בהקשר זה נטען על ידי ההקדש בדיון שנערך בפנינו כי יש לפרש את ההיגד "כל עניין הנוגע ליצירתו... של... הקדש דתי" בסימן 53(3) לדבר המלך כמתייחס גם לשאלה האם נוצר הקדש דתי. ההקדש מוסיף וטוען כי בהתאם לשיטת רישום המקרקעין לפי חוק הקרקעות העותומאני, הנוהגת עד ימינו אלה, ועל-פי החקיקה העותומאנית והמנדטורית הרלוונטית אין מניעה לרישום הקדש דתי כבעל זכויות במקרקעין. בהקשר זה טוען ההקדש כי כאשר עסקינן בקרקע מסוג מולק שהוקדשה בהתאם לדת הרלוונטית, זכות הבעלות וזכות השימוש בה מסורות להקדש. כן עומד ההקדש בטיעוניו על מעמד ההקדש במשפט העברי, ולטענתו הדין הדתי היהודי הכיר באישיות המשפטית הנפרדת של נכסי הקדש לאחר חורבן בית שני. בכל הנוגע לנסיבות המקרה שלפנינו טוען ההקדש כי המסמך הנוטריוני שעליו מסתמכים המערערים היה הסכמה בין המקדישות לבין עצמן, ואילו ההקדש נוצר בפני בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב בשטר הקדש כדין תורה, מכוח סמכותו הבלעדית של בית הדין לפי סימן 53(3) לדבר המלך.

5.        בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 18.4.08 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מכוח הסמכות הנתונה לו לפי פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) על התייצבותו בערעור דנן. זאת, כדי להציג את עמדתו בשאלת היותו של הקדש דתי, שכונן בפני בית דין רבני לפני כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, אישיות משפטית. על-פי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה התשובה לשאלה זו היא חיובית, ולהקדש מן הסוג הנזכר יש אישיות משפטית. עם זאת, לשיטת היועץ המשפטי לממשלה מדובר באישיות משפטית מוגבלת, שכן ההקדש כשיר אך לבעלות על זכויות במקרקעין ולהחזקתם. בהודעתו סוקר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה את הוראות הדין הרלוונטיות במשפט העותומאני, המנדטורי והישראלי, וטוען כי יש להכריע בשאלת אישיותו המשפטית של ההקדש הדתי בהתאם לדין האזרחי. עם זאת, כיוון שחוק הנאמנות אינו נותן תשובה לשאלה זו גורס היועץ המשפטי לממשלה כי דין הווקף מהווה את הדין הכללי בעניינם של הקדשות דתיים, ככל שלא נקבע לגביהם אחרת על ידי המחוקק בדין מאוחר יותר. בהמשך לכך טוען בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה כי הדין העותומאני הכיר בהיותו של הווקף אישיות משפטית בעלת כשרות משפטית מוגבלת. עוד יצוין, כי למערערים ולמשיב ניתנה רשות להגיב על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. המערערים חלקו בתגובתם על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה דינו של הווקף מהווה את הדין הכללי בעניינם של הקדשות דתיים, וחזרו על טענתם כי הקדש דתי אינו בגדר אישיות משפטית. ההקדש בתגובתו לעמדת היועץ המשפטי לממשלה גורס כי להקדש דתי שנוצר בפני בית דין רבני יש אישיות משפטית מבחינת הדין הדתי, ובנסיבות אלה הדין האזרחי מכיר בתוצאה זו משום שהדין הדתי הוא חלק מן המשפט הפנימי במדינת ישראל.

           ביום 2.5.2010 נערך בפנינו דיון נוסף בערעור, שבו ניתנה לצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם נוכח החלטת היועץ המשפטי לממשלה להתייצב בערעור, וזאת בהמשך לטיעונים המפורטים בכתב שהוגשו על ידי הצדדים. יצוין, כי בדיון זה ציין בא-כוח ההקדש כי אם יידחו טענות ההקדש בדבר מעמד ההקדש לפי הדין הדתי היהודי, אז יצטרף ההקדש לטיעוני היועץ המשפטי לממשלה בדבר מעמד ההקדש לפי הדין העותומאני. 

דיון