המשנה לנשיא מ' נאור:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) ב-ת"פ 54964-08-12. בית המשפט זיכה את ר"כ (להלן: המערער) ואת חברו א"א מעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) והרשיע אותם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות (בצוותא חדא), לפי סעיף 304 לחוק. בגזר הדין הוטלו על המערער ועל א"א 30 חודשי שהיה במעון נעול ומאסר על תנאי. המערער בפנינו טוען כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש. בהליך נפרד, אשר הסתיים בהסדר טיעון כפי שיתואר להלן, ערערה המדינה בפנינו (ב-ע"פ 6387/12) על הכרעת הדין בעניינו של א"א.
עובדות המקרה
1. העובדות כפי שנטענו בכתב האישום הן אלה: ב-18.8.2010 בשעות הערב שהו א"א והמערער (שניהם קטינים, ילידי 1995 ו-1996 בהתאמה), יחד עם מספר חברים נוספים, ב"כיכר החתולות" במרכז ירושלים. באותה העת ישב וולף לנס, אמריקאי יליד 1950 (להלן: המנוח), על מדרגת אבן באותה כיכר. א"א וחבר נוסף ניגשו אל המנוח וביקשו ממנו סיגריה. המנוח סירב, והוסיף קללה בשפה האנגלית. משחזרו לקבוצת החברים, וא"א סיפר להם על תגובת המנוח, התרעם המערער בפני א"א על התנהגות המנוח, ועל כך שהלה קילל אותם ו"דיבר אליהם בחוצפה". המערער איתר קורה רחבה אשר הייתה מונחת באזור, אותה שבר לשניים זמן קצר לפני כן. חלק אחד מן הקורה נותר בידו של המערער ואת השני נתן לא"א. א"א, מלווה במערער, חזר אל המנוח והם התעמתו עמו. בתחילה, הכה א"א עם הקורה בחפץ אשר היה מונח על הרצפה ליד המנוח. כאשר המנוח קם ממקום מושבו, צעד שני צעדים לעבר א"א והניף לעברו את ידיו בתנועת דחיפה, הניף לעברו א"א את הקורה והכה בחוזקה עם הקורה בראשו של המנוח, בצד הרקה השמאלית. מעוצמת המכה התמוטט המנוח כאשר פניו כלפי הרצפה. המערער וא"א זרקו את הקורות שהחזיקו ונמלטו מהמקום, מבלי להזעיק עזרה או לדאוג שהמנוח יקבל טיפול רפואי. המנוח נשאר מוטל על הקרקע במשך זמן רב, ללא קבלת עזרה. כתוצאה מהחבטה שספג, סבל המנוח מפגיעת ראש חמורה ואיבד את ההכרה. כאשר הובהל לבסוף לבית חולים עבר ניתוח ראש וטיפול רפואי נמרץ, אולם לאחר חמישה ימים, ביום 23.8.2010, מת מפצעיו.
בגין המעשים המתוארים, הואשם המערער (יחד עם א"א) בביצוע בצוותא של עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.
ההליכים בבית המשפט המחוזי
2. המערער וא"א הורשעו לאחר שמיעת עדויות בביצוע בצוותא של עבירת גרימת מוות ברשלנות. לא הייתה מחלוקת לגבי עיקר האירועים (בין היתר לאור סרט אבטחה אשר תיעד את ההתרחשות), ועל כך שלאחר העימות המילולי הראשון של א"א עם המנוח התקרב אליו א"א בשנית בלוויית המערער, א"א הנחית מכה על המנוח באמצעות קורת עץ עבה, המנוח ספג חבטה עזה בגלגלתו שלאחריה התמוטט ונפל, והשניים וחבריהם נסו מהמקום. עם זאת, לגרסתו של המערער, הוא אמנם צעד לצידו של א"א אולם לא נטל כל חלק בתכנון לפגוע במנוח או בפעולה עצמה, וודאי שלא הסית את א"א לביצוע המעשה. כל שרצה היה "לראות מה קורה", כיוון שראה את חברו מתקרב למנוח. לגרסתו של א"א, הוא כלל לא התרשם מהתרעמותו של המערער, ולא פעל בעקבותיה. כמו כן, לטענתו הוא התקרב למנוח בשנית באקראי, ולא כפעולת תגובה על כך שקילל אותו קודם לכן. המכה שהנחית על המנוח באמצעות הקורה נעשתה כהגנה עצמית מפני המנוח, שקם לעברו עם בקבוק בידו, ולא היה בכוונתו או בדעתו של א"א לגרום לפגיעה, ובוודאי לא לתוצאה הקטלנית. המדינה לעומתם הדגישה, כי מדובר בתקיפה קטלנית על רקע סתמי של סירוב לתת סיגריה, וכי אמנם המערער לא הכה בעצמו במנוח אך היה היוזם והמשדל של התקיפה, "הכוח המניע והמדרבן", בלשונה, ויש לראות בו מבצע בצוותא שלה. כמו כן, נטען כי המערער שבר את הקורה לפני התקיפה ונתן את חלקה לא"א. לענין היסוד הנפשי טענה המדינה כי ניתן ללמוד על כוונת המערער מכך שהלך בצוותא עם חברו, כשהשניים מצוידים בקורות עץ בעלת מסה גבוהה, והם נעולי מטרה - ללמד את המנוח לקח. לשם כך, הונחתה באמצעות אותה קורה לכיוון הגולגולת מכה מכוונת מטרה ונעדרת רשלנות. לתפיסת המדינה, מי שמניף קורת עץ עבה ומכה בצורה כזו, מודע לכך שיפגע פגיעה פטאלית. גם התנהגות השניים לאחר האירוע - הימלטות מיידית מהמקום חלף הגשת עזרה לנפגע וקריאת המערער לא"א "הרגת אותו" - מלמדת על מצבם הנפשי. לתפיסת המדינה, המנוח לא היווה איום פיזי לנערים, ולכן אין לקבל טענת הגנה עצמית.
שתי השאלות המרכזיות אשר היו שנויות במחלוקת, ואשר נותחו על ידי בית המשפט קמא בהכרעת דינו, היו האם כלל מדובר בביצוע בצוותא (כלומר, האם ניתן לייחס למערער עבירה זו או אחרת); וכן האם, מבחינה עובדתית, התקיים קשר סיבתי בין המכה שהנחית א"א על המנוח ובין מותו. לענין הקשר הסיבתי, הגישה התביעה חוות דעת מומחה של פתולוג שבדק את המנוח, וקבע כי ממצאי האשפוז והנתיחה שלאחר המוות מתיישבים עם הנסיבות המתוארות, ובפרט עם חבלה מצד ימין בגולגולת, שהיא סיבה בלעדית להתרחשות תוצאת המוות. בית המשפט המחוזי קיבל את חוות הדעת וקבע כי הוכח קשר סיבתי בין המעשה לבין פטירת המנוח. הן הטענה לפיה הנערים היו שיכורים והן הטענה כי לא ניגשו לכיוון המנוח מתוך רצון להתעמת איתו - נדחו בהכרעת הדין. נקבע כי השניים צעדו לכיוון המנוח לצורך עימות באופן מכוון ומתוך מטרה משותפת "ללמד אותו לקח", כשהקורות משמשות להם ככלי לצורך אותו עימות. גם הטענה לפיה עומדת לנאשמים הגנה עצמית נדחתה, ונקבע כי מן המנוח, אדם מבוגר, לא נשקפה כל סכנה, וכי הנערים יכלו להתרחק מבלי להמשיך ולהתעמת עמו. לענין הביצוע בצוותא נקבע כי לאור מעשיו והתנהלותו של המערער, כפי שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין, ובמיוחד אחיזתו בקורה ונוכחותו "הצפופה" באירוע אשר העניקה לא"א ביטחון לבצע את המעשה, יש לראות בו מבצע בצוותא של העבירה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי א"א לא צפה בפועל את אפשרות התוצאה הקטלנית, לא רצה בה, ולא היה ער באופן סובייקטיבי לסיכון הממשי שקם למנוח, בנסיבות שאדם סביר בנעליו היה ער לסיכון זה. זאת, לאור העובדה שדובר בחבטה אחת בלבד, אשר ספק אם כוונתה לגלגלתו של המנוח (והיתה יכולה לפגוע גם בכתף), ולאור גילו הצעיר של א"א. נקבע, כי אמנם הנערים התכוונו להתעמת או להתגרות במנוח (לענין זה נדחתה הטענה שא"א היה אדיש לדברים שאמר לו המנוח ונקבע שהמערער ליבה את כעסו ודאג "להגדיל את התבערה"). אולם, מטרתו של א"א היתה להנחית מהלומה קשה במי שעלב בו וקילל אותו זמן קצר קודם לכן, והוא לא שיער את עוצמת המכה, ולא היה מודע לתוצאה הקטלנית. על כן, נקבע כי א"א גרם למות המנוח ברשלנות. לגבי המערער נקבע, כי אף שלא סיכם עם א"א את מהות העימות בזמן שצעד כמו לכיוון המנוח, וגם אם הנחתת המכה כפי שזו בוצעה בפועל לא עמדה על הפרק בתחילת הדרך, הרי שמשעה שהמערער ניצב לצידו של א"א כאשר גם הוא אוחז בקורה, הוא חיזק אותו והעניק לו גיבוי ויכולת לבצע את מעשיו. לכן, נקבע כי המערער הנו מבצע עיקרי, אשר פעל במאוחד - כגוף אחד - עם א"א. נקבע כי המערער נשא במודעות לעימות המתוכנן, ולא הכה בעצמו במנוח רק כיוון שהמכה הניצחת שהלם בו א"א ייתרה את הצורך בפעולה נוספת. מעשיו של א"א, כך נקבע, מיוחסים גם למערער, שותפו. נקבע כי גם המערער עבר עבירת גרימת מוות ברשלנות והוא הורשע בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.
בגזר דינו, התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת העבירה בה הורשע המערער ולתוצאתה הטראגית, שנגרמה בשל אלימות סתמית ומיותרת. מנגד, התייחס לכך שהמערער לא צפה את התוצאה שהתרחשה ולא רצה בה, כמו גם לגילו הצעיר, לכך שהיה בן פחות מ-14 שנים במועד האירוע, ולשיקולי הענישה בנוגע לקטינים שעיקרם שיקום. בית המשפט התייחס גם לתסקיר שירות המבחן בענין המערער, בו הומלץ על דחיה בעניינו של המערער על מנת לבדוק אפשרויות שונות לגבי שילובו במסגרות כאלו ואחרות. עם זאת, בתסקיר משלים צוין כי המערער אינו לוקח אחריות על המיוחס לו והומלץ לשלבו במעון נעול. אשר על כן, גזר בית המשפט על המערער החזקה במעון נעול למשך שלושים חודשים, וכן מאסר מותנה לחצי שנה, שלא יעבור עבירה מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמעון הנעול. על א"א נגזר עונש זהה.
נימוקי הערעור
3. טענתו העיקרית של המערער היתה כי לא היה מקום להרשיעו בביצוע בצוותא לעבירת גרימת מוות ברשלנות. לגישת ב"כ המערער, תוצאה זו אינה מתיישבת עם ההלכה לפיה לא תיתכן שותפות ברשלנות, אשר חלה, לתפיסתו, על כל צורות השותפות - לרבות ביצוע בצוותא. ב"כ המערער אזכר את ע"פ 131/56 לחם נ' היועמ"ש, פ"ד יב 320 (1958) (להלן: פרשת לחם), בו התייחס בית משפט זה לקושי הלוגי להרשיע בעבירת רשלנות שבוצעה בשותפות, ואת ע"פ 4188/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 539 (1995) (להלן: פרשת לוי), בו נקבע, לשיטת המערער, כי מקום שתוצאה אסורה נגרמה ברשלנות אין לדיני השותפות דריסת רגל בשאלת אחריות המעורבים. לחיזוק טענתו ציין ב"כ המערער כי בהיעדר הגדרה מיוחדת לענין היסוד הנפשי בסעיפים העוסקים בצורות השונות של דיני השותפות יש להחיל את ברירת המחדל בסעיף 19 לחוק העונשין, לפיו נדרשת בצורות אלו מחשבה פלילית, אשר כאמור לא התקיימה בענייננו. לגישת ב"כ המערער, האפשרות היחידה להרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות היא כמבצע עיקרי, אשר אחראי לביצוע שלם ועצמאי של עבירה. לטענתו, מהעובדות שקבע בית המשפט המחוזי, ובמיוחד מהקביעה לפיה המערער עצמו לא הכה את המנוח, לא עולה חלקו של המערער באירוע כדי ביצוע עצמאי ושלם. גם האפשרות "לפצות" על היעדר יסוד עובדתי בהתנהגות המערער בעזרת היסוד הנפשי אינה מתקיימת בענייננו, שכן עסקינן בעבירת רשלנות. כמו כן טען המערער, כי ככל שנכון להחיל בסיטואציה את דיני השותפות, חלקו עולה כדי סיוע בלבד, שכן פעולות המערער היו "בפריפריה של המעשה הפלילי" ולא בליבתו. על כל פנים, גם לשם הרשעה בביצוע עבירה כמסייע נדרשת הוכחת מחשבה פלילית. לענין הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי טען המערער כי הקביעה לפיה הגיב בכעס על הדברים שהמנוח הטיח בא"א אינה מבוססת. המערער טען כי הדברים לא נאמרו כלל, וכי בית המשפט המחוזי לא הכריע בין הגרסאות הסותרות של א"א והמערער לענין זה, ולא קבע ממצאי מהימנות. לחלופין טען, כי אף אם היו הדברים נאמרים היה זאת בגדר אמירה סתמית שאין לייחס לה חשיבות בהנעת ההתרחשויות (א"א עצמו טען כי לא הושפע מהאמירה כלל). כמו כן, טען כי לא הצטרף אל א"א לשם עימות אלא מתוך סקרנות גרידא, בלא שצפה את העתיד להתרחש. לענין גזר הדין טען המערער כי העונש שהוטל עליו חמור במיוחד וכי לא ניתן משקל לחלקו באירוע, לגילו הצעיר, ולהמלצת שירות המבחן בעניינו. אלו, לטענת המערער, מצדיקים הקלה בעונשו. המערער צירף פסיקה אשר לגישתו תומכת בטענתו לפיה העונש שנגזר עליו סוטה במידה ניכרת מהמקובל ביחס לענישת קטינים בעבירות רשלנות. על כן, מבקש המערער כי בית משפט זה יתערב בהרשעתו ויזכה אותו מאשמה, ולחלופין כי יקל בעונשו.
דו"ח תפקודי ותסקיר מבחן עדכניים
4. בדו"ח תפקודי מאת העובדת הסוציאלית של המעון, בו שוהה המערער מיום 13.3.2013, צוין כי קליטתו של המערער במעון היתה קשה מאד עבורו, וכי במצבי מצוקה הפגין חרדות, איומים ותוקפנות. צוין, כי המערער היה מעורב בשמונה אירועים חריגים במהלך שנתיים וחצי בהן שהה במעון, אשר ביטאו רמת תוקפנות גבוהה. עם זאת, צוין כי המערער מביע חרטה כנה לאחר כל אירוע חריג, וכי הוא עובר תהליך משמעותי במעון במסגרתו הוא מבטא נכונות לקבל סמכות, לשלוט בכעסיו, ליצור קשרים משמעותיים עם נערים ולהיעזר בצוות הטיפולי. עוד צוין, כי למערער יחסים מורכבים מאד עם בני משפחתו, אולם שיתוף הפעולה עמם נמצא במגמת שיפור. המערער מתואר כמגויס להליך הטיפולי, וניכר כי הפגין התקדמות רבה בהליך השיקום. עם זאת, בתאריך 11.3.2013 נמצא ברשותו של המערער מכשיר סלולארי אישי, בניגוד לנהלי המעון, וחומר החשוד כסם. נגד המערער הוגשה תלונה במשטרה, והוא הודה כי הביא עמו את המכשיר הסלולארי ואת הסם כאשר חזר מחופשה. מאידך, בחזרתו מחקירתו במשטרה סירב המערער לקחת אחריות על הימצאות הסם בחדרו. לבסוף, צוין בדו"ח כי המערער אינו מודע לחומרת העבירה בגינה הופנה למעון, ונדרשת עוד עבודה רבה עמו בנושא.
בתסקירו מיום 14.4.2013 התייחס קצין המבחן למסרים הבעייתיים אשר מועברים למערער ממשפחתו, המתנגדת לשהותו במעון. אביו של המערער מעביר אליו חפצים אסורים (כמו מכשיר סלולארי) ללא ידיעת צוות המעון. קצין המבחן סבור כי מעורבותה האינטנסיבית של משפחתו של המערער בחייו פוגעת באופן משמעותי בהליך הטיפולי וביכולתו של המערער לקחת אחריות על מעשיו. עוד ציין קצין המבחן כי המערער מייחל לזיכוי מהעבירה בה הורשע, וכי תקווה זו אינה מאפשרת לו להתמודד עם מעורבותו באירוע והנסיבות אשר הובילו אותו לביצוע העבירה. נוכח דברים אלו, המלצת שירות המבחן היתה להמשיך את טיפול המערער במעון הנעול בו הוא חוסה, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי.
הדיון לפני בית משפט זה וטיעונים משלימים
5. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 24.4.2013 הודיעו הצדדים ב-ע"פ 6387/12 כי הגיעו להסכמה בעניינו של א"א, לפיה חלף ההרשעה בגרימת מוות ברשלנות יורשע א"א בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. עוד הוסכם על הצדדים, כי חלף העונש שהוטל בבית המשפט המחוזי תוטל על א"א שהייה במעון נעול למשך 54 חודשים מיום 20.9.2010, שהוא יום קליטתו של המשיב בפועל במעון הנעול. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין מיום 24.4.2013.
6. לענין הערעור שהגיש המערער, עמדה המדינה על ההרשעה בגרימת מוות ברשלנות, תוך שהזכירה כי כתב האישום ייחס למערער עבירת הריגה. לתפיסת המדינה, המערער נהג ברשלנות בכך שצייד את א"א בקורה, אף אם לא ידע מה א"א יעשה איתה, ולכן היה רשלן כלפי התרחשות התוצאה. לגרסת המדינה, די בכך על מנת להקים אחריות בגין עבירת גרימת מוות ברשלנות. לשיטת המדינה, סיוע להריגה היא חלופה אפשרית. המדינה ציינה כי בניגוד לנטען על ידי המערער, בפסק הדין בענין לוי תחולת דיני השותפות בביצוע עבירת רשלנות הושארה בצריך עיון.
אפשרנו לצדדים להגיש השלמות טיעון בכתב ולהתייחס לאפשרות הרשעת מבצעים בצוותא בעבירות שונות זה מזה, וכן לתחולת דיני השותפות בביצוע עבירת רשלנות.
7. בהשלמת הטיעון מטעם המדינה מיום 16.5.2013 טענה המדינה לשלוש חלופות מתאימות בענייננו, אשר מובילות לתוצאות משפטיות שונות. ראשית, המדינה חזרה על העמדה אותה הביעה בדיון לפיה מעשיו של המערער מקימים עבירת גרימת מוות ברשלנות באופן עצמאי, בלי להזדקק לדיני הביצוע בצוותא. מי שהולך לעימות עם אדם מבוגר כאשר ברשותו וברשות חברו קורות עץ גדולות אחראי לגרימת מוות ברשלנות, לאור הקביעה כי אדם מן היישוב היה צריך לצפות את התוצאה הקטלנית.