השופטת א' פרוקצ'יה:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ג' (דה-ליאו) לוי) אשר דחה את תובענת המערער, חבר קיבוץ איילת השחר, להצהיר כי החלטות שקיבל הקיבוץ בשנים 2002-2003 לשינוי אורחות-החיים בו נתקבלו שלא כדין.
הצדדים והרקע לערעור
1. המערער, כיום בשנות השישים לחייו, הינו חבר קיבוץ איילת השחר (להלן גם: הקיבוץ) מזה למעלה מ-40 שנה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה, אך על-פי "סידור העבודה" שנקבע בקיבוץ, הוא לא הועסק בתחום מקצועו אלא בעבודות שונות אחרות, וכיום הוא עובד בענף טיולי הג'יפים של הקיבוץ. עם הזמן, בשל אי-צבירת ניסיון מקצועי, איבד המערער, לטענתו, את היכולת לשוב ולעסוק בתחום הכשרתו המקצועית. לדבריו, הכנסותיו מעבודתו כיום הן נמוכות ביותר, ואין בהן די לצורך קיומו. בנסיבות אלה, צבר המערער חוב כספי גדול כלפי הקיבוץ.
2. המשיב 1, קיבוץ איילת השחר, שוכן בדרום עמק החולה. הוא הוקם בשנת 1915, והיה הקיבוץ הראשון שנוסד באזור הגליל העליון. כיום, מונה הקיבוץ כ-200 משפחות, ומתגוררים בו כ-1,500 חברים. פרנסת הקיבוץ נשענת בעיקר על ענפי חקלאות ותיירות שונים (
http://www.ayelet.org.il/index.asp?id=1172;
http://www.romgalil.org.il/cds/87).
3. בדומה לקיבוצים רבים אחרים, סבל קיבוץ איילת השחר במהלך שנות קיומו מקשיים כלכליים שונים, והוא נכלל ב"הסדרי חובות הקיבוצים" שנחתמו בשנות ה-80' וה-90' בין הממשלה, הבנקים והקיבוצים. גם לאחר אותם הסדרים, נותר לקיבוץ חוב ניכר, והוא התקשה בפירעונו באופן מלא. במהלך העשורים האחרונים, בין היתר על רקע הקשיים הכלכליים, ובדומה לתהליכים שהחלו להתרחש בכלל התנועה הקיבוצית, החלו רוחות מנשבות בקיבוץ איילת השחר שקראו לעריכת שינויים באורחות-החיים שנהגו בו עד אותה עת; התפתחה נטייה לפתוח בתהליכים שיגבילו בהדרגה את רעיון הקואופרציה, תוך העברה הדרגתית של האחריות בתחומי-חיים שונים מן הכלל אל הפרט. זרמים אלה הביאו, בראשית שנות ה-2000, לתחילתו של תהליך לשינוי אופיו של הקיבוץ.
4. ביום 30.8.02 הובאה להכרעת חברי קיבוץ איילת השחר הצעת החלטה להפעלת תוכנית שכונתה בשם "מודל הסכמה דו-מסלולי", אשר אחד מעיקריה היה מעבר לשיטה של חלוקת שכר דיפרנציאלי לחברי הקיבוץ, שפירושה כי שכרו של כל חבר ייגזר מעתה מהכנסותיו האישיות, אם ישנן, ויהיה כפוף לניכוי תשלומים שהקיבוץ יגבה מהחברים בעבור שירותים שונים ופעילויות הקהילה.
בטיוטת הצעת התוכנית מיום 4.8.02, אשר פורסמה לחברים עובר להצבעה בנושא, צוין, כי "תוכנית ההסכמה הדו מסלולית תתקבל בקלפי ברוב על פי תיקון תקנות האגודות השיתופיות ייסוד (תיקון תשס"א)" (מוצג ת/6, סעיף 11.1). הכוונה בהקשר זה היתה לתקנה 7א לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד), התשל"ו-1976 (להלן: תקנות הייסוד), אשר הותקנה ביום 22.2.01 במסגרת תקנות האגודות השיתופיות (ייסוד) (תיקון), התשס"א-2001. כפי שיובהר בהמשך, מספר חודשים לאחר שהותקנה התקנה, נמנע השימוש בה נוכח צו ביניים שהוצא על-ידי בית משפט זה בהליך אחר (בג"צ 465/02 שחק נ' שר העבודה והרווחה (להלן: בג"צ 465/02)), ומאוחר יותר, בשנת 2005, התקנה אף בוטלה כליל. ואולם, בטרם התרחשו אירועים אלה, וכל עוד עמדה התקנה בתוקף, ניתן היה לקבל מכוחה החלטה המשנה את הוראות תקנון הקיבוץ בנושא הנדון בענייננו, לתקופת ניסיון בת-שנה, ברוב פחות מזה הקבוע בתקנון ובתקנות הייסוד. בתכלית הקיצור יובהר כבר עתה, כי הרוב הנדרש לפי תקנה זו היה 2/3 מהקולות שניתנו בהצבעה באסיפה, ובלבד שמספר התומכים בהצעה אינו נמוך מ-60% מכלל החברים בעלי זכות ההצבעה.
ספירת הקולות בהצבעה שנתקיימה בקיבוץ ביום 30.8.02 העלתה, כי הצעת ההחלטה התקבלה ברוב של 209 מצביעי הן, לעומת 91 מתנגדים ו-2 נמנעים. הווה אומר, ההחלטה התקבלה ברוב של 69.6% מקרב המצביעים, שהם 57.7% מקרב כלל חברי הקיבוץ בעלי זכות בחירה. התנאי הראשון לקבלת ההחלטה, המחייב 2/3 מהקולות בהצבעה, נתקיים, אפוא, אך התנאי השני, המצטבר, המחייב 60% לפחות מכלל החברים בעלי זכות ההצבעה התומכים בהחלטה, לא נתקיים (להלן: ההחלטה הראשונה).
5. אף על-פי כן, בפרסום תוצאות ההצבעה על-ידי רשויות הקיבוץ נתבשרו החברים כי "המודל הדו-מסלולי התקבל" (מוצג ת/1), ובהתאם, הודיע מזכיר הקיבוץ לחברים כי ביום 30.8.02 התקבלה ברוב הנדרש ההצעה בדבר המודל הדו-מסלולי, ולפיכך, המודל התקבל, והוא יופעל החל מחודש ספטמבר 2002 (מוצג ת/טז/114). לצד זאת, צוין, כי "במקביל לכל זאת, ההנהלה תעביר את כל המסמכים הנדרשים לרשם האגודות השיתופיות לקראת הפעלת המודל לשנת ניסיון" (מוצג ת/טז/116). ואכן, עמדת הקיבוץ היתה כי תוכנית השינוי הנדונה תאומץ לתקופת ניסיון של שנה, אשר בסופה יתוקן תקנון הקיבוץ וההסדרים ייהפכו לחלק מהתקנון (סעיף 73 לכתב ההגנה).
6. ביום 3.10.03 - למעלה משנה לאחר קבלת ההחלטה הראשונה - קיימה האסיפה הכללית של הקיבוץ הצבעה נוספת בדבר המשך הפעלת התוכנית הקיימת למשך מספר חודשים נוספים, עד להצבעה סופית בענין. תוצאות ההצבעה מיום זה העלו, כי בעד ההצעה הצביעו 231 חברים מתוך 349 בעלי זכות בחירה, היינו- ההחלטה נתקבלה ברוב של 66.18% מקרב החברים בעלי זכות הבחירה (פסקאות 16-17 להודעת הערעור; להלן: ההחלטה השנייה). בעקבות ההצבעה, המשיך הקיבוץ ביישום תוכנית השינוי.
7. המערער סבר כי שתי ההחלטות, הראשונה והשנייה, נוגדות את עקרונות היסוד של הקיבוץ, ובהם זכותם השוויונית של חברי הקיבוץ לקבל מהקיבוץ את צרכיהם, וחובת הקיבוץ להעניק לחבריו הקצבות כספים על בסיס שוויוני בלא תלות בערך עבודתו של כל חבר וחבר. לגישתו, ההחלטות נתקבלו בניגוד להוראות הדין; בניגוד להוראות התקנון המצהירות על יסודות הקיבוץ; ובניגוד לבסיס ההסכמה החברתית עליה מושתתת החברות בקיבוץ. לפיכך, הוא הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, בה ביקש להצהיר על בטלותן של ההחלטות שנתקבלו, וטען כי נושא ההחלטות כלל לא היה בגדר סמכות ההכרעה של האסיפה הכללית, ואף לא בדרך של שינוי תקנון הקיבוץ. כן הוא ביקש לקבוע, כי דרך התנהלותו של הקיבוץ אינה מתיישבת עם היותו "אגודה להתיישבות שהיא ישוב נפרד, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל בקניין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך", כהגדרתו של מושג הקיבוץ בתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), התשנ"ו-1995 (להלן: תקנות הסיווג). המערער ביקש להורות לקיבוץ להשיב את המצב לקדמותו כפי שהיה עובר לקבלת ההחלטות האמורות, ובכלל זה, להמשיך לחלק לחברים הקצבות כספיות על בסיס שוויוני ללא תלות בהיקף הכנסתו של כל חבר, ולחלק מחדש את הסכומים שכבר הוקצבו לחברים בהתאם למידת תרומתם לקיבוץ. כן נתבקש בית המשפט לקבוע כי המשיבים 2 ו-3, שהיו מזכיר הקיבוץ ומנכ"ל הקיבוץ אותה עת, אחראים להפרת תקנון הקיבוץ כנושאי משרה בקיבוץ, ולחייבם ביחד ולחוד עם הקיבוץ בהשבת הכספים שחולקו לחברים שלא כדין. לבסוף, ביקש המערער להצהיר כי הוא זכאי לקבל מהקיבוץ מימון לייצוגו המשפטי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
8. בלב הכרעת בית המשפט המחוזי עמדה השאלה האם קבלת שתי ההחלטות האמורות בדבר חלוקת שכר דיפרנציאלי לחברי הקיבוץ חייבה שינוי תקנון הקיבוץ, או שמא הענין מצוי בסמכות ההכרעה של האסיפה הכללית של הקיבוץ, בלא צורך בשינוי כאמור.
בית המשפט קבע, כי במהלך השנים חלו שינויים באורחות-החיים בקיבוץ, שהביאו לשינוי מהותי בעקרונות היסוד של הקיבוץ, ואלה התקבלו על-ידי החברים, ובכללם גם על-ידי המערער, ללא הסתייגות. בין היתר, ניתן לחברים להחזיק רכוש פרטי מבלי שהדבר הובא להצבעה באסיפה הכללית; הוחלט להתיר להם לבנות בנייה פרטית, להחזיק רכבים פרטיים, ולפתוח חשבונות בנק פרטיים; נזנח עיקרון "העבודה העצמית", והקיבוץ החל להעסיק עובדים שכירים; שולם לחברים שכר בגין עבודה בשעות נוספות, וכיוצא באלו שינויים. לדברי בית המשפט, חלק מהשינויים נערכו מכוח נוהג שהתגבש בהסכמת החברים, וחלק נערכו בדרך של אישורם באסיפה הכללית, אך המשותף לכולם היה שהם אומצו על-ידי הקיבוץ בלא שבוצע שינוי של התקנון. מדובר בשינוי הדרגתי שהתחולל בקיבוץ, אשר החברים, והמערער בכללם, היו שותפים לו והסכימו לביצועו בלא עריכת שינוי בתקנון.
לגישת בית המשפט, באספקלריה של דיני החוזים ניתן לומר כי, הן במקרים קודמים, והן במקרה זה, כל הצדדים לחוזה ההתאגדות - הם חברי הקיבוץ - הסכימו לוותר על הצורך בשינוי התקנון, וראו בהסכמה בפועל לעריכת השינויים, או בהסכמה שהענין יוכרע במסגרת האסיפה הכללית, כמספקת לצורך הכשרת השינויים. להוציא המערער, איש לא העלה טענה בדבר חוסר סמכותה של האסיפה לקבל החלטה בנושא השכר הדיפרנציאלי, והכל הסכימו כי הענין יובא להכרעת האסיפה בלא צורך בשינוי התקנון.
9. עוד נסמך בית המשפט על ההלכה בדבר מתחם ההתערבות הצר של בית המשפט בשיקול-הדעת של האסיפה הכללית של הקיבוץ. לדבריו, בהחלטות שנתקבלו היה כדי לשנות את דפוסי-החיים של כלל חברי הקיבוץ, כאשר רוב החברים סברו כי זו הדרך הנכונה והראויה, וכי הליכי השינוי האמורים הם המוצא היחיד לסבך הכלכלי אליו נקלעו. בפרט כך הדבר, כשמדובר בהחלטות אשר במסגרתן הועברה השליטה בחיי הפרט לידיו, כפי שמקובל בכלל החברה שמחוץ לקיבוץ, ומשלא הופר עיקרון השוויון. לדברי בית המשפט, בעיצוב הקהילה החדשה בקיבוץ נעשה ניסיון לשמר את עקרונות הערבות ההדדית, שיתוף-הפעולה והמעורבות בחיי הקהילה, אשר אפיינו את המוסד הקיבוצי, בד בבד עם התקדמות לשיטה כלכלית העשויה להיטיב את מצבו של הקיבוץ.
10. בית המשפט הוסיף, כי הלכה למעשה, מבקש המערער לכפות את דעתו על חברי הקיבוץ, ולהוליך את הקיבוץ לאחור בלא כל תוכנית מסודרת או הצעה לשינוי. השינוי כבר הוחל בפועל ונוהג בקיבוץ מזה מספר שנים; החזרת הקיבוץ לימים שקדמו לו אינה מעשית, ונוגדת את רצון רוב החברים, והיא תפגע בחברים פגיעה קשה יותר מזו שהשינוי גרם למערער כפרט. בנוסף, תהליך השינוי נעשה בצורה הדרגתית, מסודרת ומאורגנת, בעוד שהמערער מצידו לא הציג כל חלופה אחרת העשויה לתת מענה לצורך בחילוץ הקיבוץ ממצבו הכלכלי הקשה. מכאן, כי משהחליטה האסיפה הכללית של הקיבוץ ברוב הנדרש כפי שהחליטה, אין מקום לכפות על הרוב את רצון היחיד. עמדתו הבסיסית של המערער ביחס לתקפות החלטות האסיפה הכללית נדחתה, אפוא.
11. אשר לדרישת המערער כי הוצאותיו לניהול המשפט ימומנו על-ידי הקיבוץ, נקבע כי, ככלל, אין מקום לשלול על הסף בקשה מעין זו, גם כאשר מדובר בהליך הננקט על-ידי החבר כנגד הקיבוץ עצמו. ואולם, על החבר להעמיד בקשה זו לבחינת הקיבוץ, ויתכן שאף לבחינת בית המשפט, עובר לנקיטת ההליך המשפטי. משהמערער בענייננו לא עשה כן, הוא לקח בכך סיכון שבקשתו תסורב. כן יש להעניק משקל למהות ההליך ותוצאתו, ומבחינה זו, לא נמצאה הצדקה להטיל את מימון הוצאות המשפט של המערער בהליך זה על הקיבוץ.