העליון: הודעת מדובב - תחבולה לגיטימית שתבסס הרשעה אם נבדקו מחסומי קבילותה

השופטת א' חיות:

           זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה ז' כספי), בו הורשע המערער בעבירות של החזקת נשק, נשיאת נשק והובלתו; ניסיון לחבול בחומר נפיץ; נהיגה בזמן פסילה; וזיוף מסמך בקשר לבעלות ברכב. המערער זוכה עם זאת מעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. בגין הרשעתו בעבירות שפורטו נגזרו על המערער שישים חודשי מאסר בפועל, שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי, קנס ופסילה מהחזקת רישיון נהיגה למשך שבע שנים. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין.

כתב האישום וגרסת המערער

1.        עובדות המקרה כפי שפורטו בכתב האישום שהוגש נגד המערער הן אלה: במועדים הרלוונטיים לאישום הועסקו המערער, בנו סנד אזברגה וכן איסמעיל אלנצאצרה (להלן: איסמעיל) כשומרים באתר בניה בכפר יונה. במועד כלשהו, סמוך ליום 26.3.2008, קשר אדם שזהותו אינה ידועה קשר עם המערער לפגוע בראש מועצת כפר יונה, בהשלכת רימון לעבר ביתו. במסגרת הקשר רכש המערער בטייבה רימון הלם תמורת 100 דולר וביום 26.3.2008, בשעות הערב, לקח המערער מאתר הבנייה את רכבו של איסמעיל (מסוג מאזדה בצבע לבן, מ.ר. 56-305-29), אף שהיה אותה עת פסול מלנהוג, ונהג אותו כשהוא מצויד ברימון עד לביתו של ראש המועצה. המערער השליך את הרימון אל עבר הבית והוא התפוצץ ורסיסיו התפזרו באזור. מאוחר יותר שב המערער ברכב אל אתר הבנייה וערך "זיכרון דברים" עם איסמעיל, בו נכתב בכזב כי המערער רכש את הרכב מאיסמעיל ביום 20.3.2008 תמורת סך של 7,800 ש"ח, וזאת על מנת שלא לסבך את איסמעיל באירוע. כמו כן נטען בכתב האישום כי ביום 27.3.2008 החזיק המערער באתר הבנייה אקדח מסוג FN שמספרו מחוק, ובתוכו מחסנית עם ארבעה כדורי 9 מ"מ, אף שמעולם לא היה למערער רישיון להחזיק או לשאת נשק.

2.        המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום בכל הנוגע לנשיאת הנשק, לקשירת הקשר ולרכישת הרימון והשלכתו. המערער טען כי אין לו כל קשר לאירוע וכי במועד התרחשותו שהה באתר הבנייה בו עבד. לעומת זאת הודה המערער בכך שחתם על זיכרון הדברים ובכך שהיה פסול מלנהוג ברכב במועד הרלוונטי. המערער לא העיד בבית המשפט ולא הביא עדים מטעמו.

הכרעת הדין

3.        בהכרעת דין מנומקת וסדורה מיום 3.3.2009 הרשיע בית משפט קמא (כב' סגן הנשיאה ז' כספי) את המערער בעבירות שיוחסו לו, למעט העבירה של קשירת קשר ממנה זוכה המערער בהעדר ראיות. הראיה המרכזית עליה ביסס בית המשפט את הכרעת הדין המרשיעה הייתה עדותו של מדובב, אסיר השפוט למאסר של אחת-עשרה שנים, אשר שהה יחד עם המערער בתא המעצר במשך מספר ימים. המדובב מסר את עדותו בבית משפט קמא כשהוא מוסתר מאחורי פרגוד וחשוף לעיני השופט בלבד. בעדותו סיפר המדובב כי כאשר שאל את המערער "על מה הוא יושב", השיב לו המערער "שזרק רימון על ראש עיר כפר יונה". לדברי המדובב, המערער סיפר לו שהוא לקח מאיסמעיל את רכבו מסוג מאזדה, נסע בו אל ביתו של ראש מועצת כפר יונה, זרק שם רימון, קנה בורקס וחזר לאתר הבנייה. המדובב סיפר עוד שהמערער אמר לו כי הוא עדכן את איסמעיל במעשיו ומאחר שאיסמעיל נלחץ וחשש להסתבך, הלכו השניים לבורר בטייבה וערכו זיכרון דברים "שאם המשטרה תבוא לאיסמעיל יגיד שמכר את האוטו ל[מערער]". המדובב סיפר גם כי "[המערער] עשה עימות עם איסמעיל, איסמעיל פתח עליו, נתפס אקדח שלו בתוך אתר הבנייה או השמירה. מדובר באקדח של [המערער]". על השאלה "מה אמר לך [המערער] לגבי הרימון שאותו זרק", השיב המדובב "שאלתי אותו מאיפה השיג את הרימון וכמה עולה, אמר לי ב-100 דולר הרימון" (עמ' 23 לפרוטוקול). השיחות בין המדובב למערער הוקלטו במלואן אולם, המתמללים הצליחו לתמלל רק חלק קטן מהן והתמלול אינו כולל את ההתוודות של המערער בפני המדובב על ביצוע המעשים, אותה תיאר המדובב בעדותו בבית המשפט, כמפורט לעיל.

4.        בהכרעת הדין ציין בית משפט קמא כי יש לבחון את דבריו של המערער למדובב כדרך שבוחנים הודיה בפני מי שאיננו איש מרות, והוסיף כי בנסיבות העניין לא מתעורר קושי ביחס לקבילותה של ההודאה, וטענה כזו אף לא הועלתה. משכך פנה בית המשפט לבחון את משקלה הראייתי של ההודאה, בהדגישו כי הוא ער לכך שהמדובב הינו העד המרכזי במשפט לאחר שאיסמעיל לא התייצב למסירת עדות אף שהוצאו נגדו מספר צווי הבאה, וכי בנסיבות אלו יש לבחון את דבריו של המדובב במשנה זהירות. בית המשפט ציין בהקשר זה כי הוא עקב אחר המדובב לאורך כל מהלך מתן העדות, האזין לדבריו והתבונן בהתנהגותו על דוכן העדים, וכלשונו:  "[ו]ראיתי בפניי אדם המגולל בביטחון את מהלך פגישתו עם הנאשם בתאם המשותף ואת מה ששמע ממנו אז". עוד ציין בית המשפט כי בתחילה הטרידה אותו העובדה כי אף שכל שיחותיהם של המדובב והמערער הוקלטו בידי המשטרה, לא נמצא בין השיחות המוקלטות אותו החלק שבו מודה המערער במעשיו, אך קבע כי בנסיבות העניין ובהתחשב בקשיים האובייקטיביים שבהם נתקלו המתמללים, קשיים שהובילו לכך שרק חלק קטן, יחסית, מן הקלטות תומלל בהצלחה, אין בכך כדי לאיין את משקל עדותו של המדובב ואין לייחס משקל לכך שמן השיחות שתומללו בהצלחה נפקד מקומה של השיחה המפלילה את המערער. בין סימני אמת שמנה בית המשפט לעניין עדותו של המדובב, צוינה העובדה שהוא לא ידע על כישלון התמלול של חלקים נרחבים מן השיחות ובעדותו הוא שב והפנה את הסנגור להאזין לקלטות על מנת להיווכח שהמערער אכן אמר לו את הדברים. כמו כן קבע בית המשפט כי הדברים שאמר המערער למדובב הינם סדורים ובעלי היגיון פנימי, כי לא נמצאו סתירות או פירכות בעניינים משמעותיים בעדותו של המדובב, וכי העובדה שהמדובב העריך את פרק הזמן שבו שהה עם המערער בכ-48 שעות בעוד שבפועל הוא שהה עימו במשך כחמישה ימים, אין לראותה כסתירה מהותית הגורעת ממהימנותה של העדות. על כן קבע בית המשפט כי ניתן לסמוך על עדות המדובב במלואה כעדות מהימנה ולבסס עליה את הכרעת הדין המרשיעה.

5.        בית המשפט הוסיף ומצא כי בחומר שהוצג בפניו ישנן ראיות לא מעטות המהוות "דבר מה נוסף" להודאת המערער, ובהן: ארבעה עדים לאירוע התפוצצות הרימון סמוך לביתו של ראש מועצת כפר יונה שסיפרו על רכב מסוג מאזדה בצבע לבן אותו ראו נמלט מן המקום. שלושה מהם הוסיפו ומסרו פרטים שונים על הרכב התואמים את פרטי רכבו של איסמעיל; בסמוך לאחר האירוע אף זוהה רכבו של איסמעיל, לפי מספרו, על-ידי מלצר בבית הקפה שבתחנת הדלק בכפר יונה כשהוא נוסע לאחור, פוגע ברכב אחר ונמלט, והדבר תואם את דברי המערער למדובב כי לאחר הטלת הרימון הוא נסע וקנה בורקס; המלצר בבית הקפה סיפר כי נהג הרכב היה בעל חזות ערבית ועד ראייה נוסף תיאר אותו כבעל מבנה "בריא", תיאור המתאים אף הוא למערער. ראיות נוספות עליהן עמד בית המשפט נוגעות לאיכון הטלפון הנייד של המערער בין השעות 20:03 ו-20:12 בכפר יונה באזור שבו מצוי ביתו של ראש המועצה; בדל סיגריה שנתפס ברכבו של איסמעיל ועליו דנ"א של המערער; אקדח שנמצא מוחבא במגבת באתר הבנייה בו עובד המערער וכן מחסנית וארבעה כדורים, ממצא התואם את התוודותו של המערער בפני המדובב כי אקדחו נתפס במקום; מזכר אודות דברים שאמר המערער לאיסמעיל במהלך תרגיל חקירה כי "אין לו מה לדאוג. כל האירועים שקרו עם הרכב הם באחריותו"; זיכרון הדברים שנתפס אצל איסמעיל אף שלפי הגיון הדברים ניתן היה לצפות כי יהיה בידי הקונה (המערער); ורימון יד שהתפוצץ במקום האירוע, אשר חלקים אחדים ממנו נתפסו וזוהו כחלקי רימון מס' 30/הלם שעל פי קביעת המומחה הינו נשק כהגדרתו בחוק, המסוגל לגרום לפגיעה גופנית באדם. בית המשפט הוסיף וציין בהכרעת הדין כי בהודעות המערער במשטרה ישנה סידרה של התבטאויות תמוהות כמו גם הכחשות רופפות, עד שניתן לומר כי אין ממש בגרסתו. עוד עמד בית המשפט על סירובו של המערער לערוך עימות עם המדובב, למרות שידע כי זה הפליל אותו, וכן על הימנעותו של המערער מלהעיד, עובדה שעל-פי קביעתו מחזקת באופן ממשי את משקלן של ראיות התביעה.

6.        לסיכום קבע בית המשפט כי יש ליתן משקל מלא להתוודותו של המערער בפני המדובב, הנתמכת בשורה של ראיות כאמור, וכי יש לדחות את הגרסה המכחישה שמסר המערער במהלך חקירתו. בית המשפט ציין כי ייתכן שאי העדתו של איסמעיל מנעה פרישת יריעה ראייתית מלאה, אך לגישתו הוכחו מרבית המעשים שיוחסו למערער בראיות שהוצגו, למעט קשירת הקשר שלא בא זכרה בעדות המדובב. בית המשפט קבע, אפוא, כי העבירות הנוגעות להטלת הרימון, להחזקת האקדח וכן לזיוף הבעלות ברכב הוכחו. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער הודה שהוא פסול לנהיגה, וכי העובדה שנהג בזמן פסילה הוכחה אף היא נוכח התוודותו בפני המדובב ויתר הראיות שהוצגו. כמו כן נקבע כי עבירת הניסיון לחבול בחומר נפיץ הוכחה משהוכח כי המערער השליך את הרימון לעבר ביתו של ראש המועצה ופגע במרפסת, ונוכח החזקה, שלא הופרכה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. מטעמים אלה הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו, למעט העבירה של קשירת קשר, ונגזרו לו העונשים שפורטו לעיל.

           מכאן הערעור.

טענות הצדדים

7.        בערעורו מלין המערער על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש שהושת עליו. לטענת המערער, הראיה המרכזית עליה מבוססת הכרעת הדין היא עדותו של המדובב, ושגה בית משפט קמא בנתנו לה את מלוא המשקל הראייתי. המערער מציין כי המדובב (שביצע פעולת דיבוב גם לאיסמעיל) העיד שאיסמעיל סיפר לו את השתלשלות מעשי העבירה בהם הורשע המערער, ולטענת המערער מאחר שחלק ניכר משיחותיו שלו ומשיחותיו של איסמעיל עם המדובב אינן מתומללות, לא ניתן לדעת מי מהם סיפר את הדברים למדובב ואילו דברים נאמרו לו על-ידם. כמו כן טוען המערער כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לסתירות שנתגלו בדברי המדובב ולעובדה שהמדובב טען כי האקדח שנתפס באתר הבנייה שייך למערער, בניגוד לממצאי בדיקת הדי.אן.איי ששללו קשר בין המערער לאקדח. טענה מרכזית נוספת שמעלה המערער היא כי שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שכל השיחות בהן הוא מפליל את עצמו, לכאורה, כמו גם כל השיחות בהן איסמעיל מספר את סיפורו, לא הוקלטו ואין לדברים כל הוכחה מלבד עדותו של המדובב. המערער מדגיש בהקשר זה כי מתוך הקלטה של שישה ימים בהם שהה עם המדובב בתא המעצר, אין כל תיעוד שבאמצעותו ניתן לאשר את דברי המדובב בעדותו. בנוסף טוען המערער כי יש לתת משקל לכך שהמדובב הוא אסיר השפוט למאסר ממושך, אשר יעשה הכל על מנת לרצות את שולחיו, מה גם שמדובר בעבודה ששכר בצידה ואף בונוס עבור פענוח עבירות. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שהמדובב סיפר ששהה בחברתו במשך כ-48 שעות בלבד, בעוד שבפועל שהה עימו במשך כשישה ימים רצופים, בהם על-פי הנטען נמסרה הודאתו שכאמור אינה מוקלטת. נוכח מכלול הכשלים בהקלטת השיחות ונוכח הסתירות בעדותו של המדובב, סבור המערער יש להורות על זיכויו ולו מחמת הספק.

8.        המשיבה מצידה טוענת כי קיימות 41 קלטות בהן הוקלטה פעולת הדיבוב (עם המערער וגם עם איסמעיל) אך המתמללים הצליחו לתמלל פחות ממחצית הקלטות שנמסרו להם, בשל העובדה שהשיחות בין המערער למדובב התנהלו בניב ערבי-בדואי שהינו קשה לתמלול ונוכח רעשי רקע שאף הם הקשו על מלאכתם של המתמללים. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי התמלול בוצע על-ידי חברה פרטית שאין לה כל אינטרס שלא לתמלל את הקלטות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי קיימים סימני אמת בעדותו של המדובב, והיא מצביעה בין היתר על כך שהמדובב לא שמע את הקלטות וכי כאשר הטיח בו הסנגור שאין בתמליל זכר לדברים שסיפר אודות התוודות המערער, הפנה אותו המדובב לשמוע את הקלטות והיה משוכנע שהדברים תועדו. עוד טוענת המשיבה כי הכרעת הדין אינה מבוססת על עדות המדובב בלבד אלא גם על ראיות נסיבתיות משמעותיות, כגון הימצאות רכבו של איסמעיל בזירת האירוע, איכון הטלפון הנייד של המערער, בדל הסיגריה שנתפס ברכב, הימצאות המערער באתר הבנייה כשבחדר הסמוך אקדח מוסלק, הבעייתיות הקיימת בגרסה שמסר המערער בחקירתו והימנעותו מלהעיד. על כן, כך טוענת המשיבה, הכרעת הדין המרשיעה בעניינו של המערער מבוססת היטב ואין מקום להתערב בה.

דיון

9.        הסתייעות במדובבים על מנת להציל מפי חשוד דברים שאותם הסתיר בחקירתו, הינה תחבולה לגיטימית, בבחינת הכרח בל-יגונה הנדרש לצורך לחימה יעילה בפשיעה (ראו: ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405, 411 (2001) (להלן: עניין דיין); ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה ז(6) (לא פורסם, 21.4.2005); ע"פ 6977/03 סארה נ' מדינת ישראל, פיסקה 14 (טרם פורסם, 20.7.2009) (להלן: עניין סארה); ע"פ 9338/08 אלעוקה נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (טרם פורסם, 29.6.2010); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 75 (תש"ע) (להלן: קדמי, על הראיות)). השימוש במדובבים הוא לעצמו, אין בו אפוא כדי להפר את זכותו של החשוד לאי הפללה עצמית והוא אינו מוביל לפסילת קבילותה של ההודאה (ראו: ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.6.2009); ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 292 (1996)). אולם, על מנת שהודאה אותה מסר הנאשם בפני המדובב תהא קבילה, יש להציג עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ועל בית המשפט להשתכנע כי היא נמסרה "חופשית ומרצון", כמצוות סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, וכן עליו להשתכנע כי לא נפגעה זכותו של החשוד להליך הוגן (ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פיסקה 76 (לא פורסם, 4.5.2006)). משעברה ההודאה את "מחסום" הקבילות, ניתן לבסס הרשעה על-פיה אם היא עומדת במבחן סימני האמת הפנימיים של ההודאה ("המבחן הפנימי") וככל שקיים "דבר מה נוסף" לאימות תוכנה ("המבחן החיצוני") (ראו רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פיסקה 1 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 14.12.2006)). בבואו לבחון את משקלה של הודאה שנמסרה בפני מדובב, על בית המשפט ליתן דעתו לכך שלעתים קרובות סוכנים משטרתיים אינם אלא עבריינים המבקשים לקנות את חירותם או לקבל טובות הנאה תמורת פעילותם ועל רקע זה מחויב בית המשפט להעריך בזהירות ובקפידה את דברי המדובב, ולהיות ער לחשש כי "[]המדובב, בלהטו לזכות בהטבות שהובטחו לו, לא יהסס להפליל גם את מי שלא חטא..." (עניין דיין, 411; וכן עניין סארה, פיסקה 15; ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל, פיסקה 14 (לא פורסם, 24.10.1995)).

           קושי זה העלול להתעורר באשר למהימנות דבריו של המדובב, יש לו ברוב המקרים פתרון יעיל ופשוט, משום שהשיחות שהוא מקיים עם החשוד מתועדות בהקלטה ולעתים גם בצילום, ומשום ש"[]השליטה על העזרים הטכניים מצויה בידי המפעיל ולא בידי המדובב, כך שמזה האחרון נשללת היכולת 'לעצב' את הדברים המושמעים ולתת להם גוון ככל שיעלה על רוחו" (עניין דיין, 411; ראו גם ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 806 (1980); ע"פ 1354/03 דקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 83, 90-89 (2004)). דא עקא, ישנם מקרים בהם מסיבה כלשהי השיחה בין המדובב לנאשם אינה מוקלטת כראוי או אינה מוקלטת במלואה, ובאותם המקרים נשמט מידי בית המשפט אותו הכלי האובייקטיבי (ההקלטה והתמלול) המסייע בידו לבחון את קבילות ההודיה שמסר הנאשם בפני המדובב ואת משקלה. במצב דברים זה נדרש בית המשפט להסתמך על עדותו של המדובב בלבד באשר לדברים שנאמרו לו על ידי הנאשם ומן הטעמים שמנינו לעיל, עליו לעשות כן בקפידה יתירה ובמשנה זהירות. ככל הניתן, ראוי כי בית המשפט יתור במקרה כזה אחר "סימני אמת" חיצוניים שיהיה בהם כדי לתמוך בעדות המדובב ולאשש אותה. ואכן, לא אחת סבר בית המשפט כי אין להסתמך על עדותו של מדובב בנסיבות שבהן לא נתמכו דבריו בתיעוד מוקלט מסיבה כזו או אחרת (ראו למשל: ע"פ 3537/91 עטר נ' מדינת ישראל, פיסקאות 22-20 (לא פורסם, 6.1.1993); ע/141/05 אבו סבילה נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 20.4.2006); ע"פ 3176/03 ווחידי נ' מדינת ישראל, פיסקה 18 (טרם פורסם, 6.6.2007); וראו והשוו: ע"פ 3006/96 מטיאס נ' מדינת ישראל, פיסקה 5(א) (לא פורסם, 8.9.1997); מ"ח 6983/98 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 86, 94 (1999); ניר פלסר "תיחום גבולות השימוש במדובבים משטרתיים סמויים לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מאזני משפט ג 439, 471 (תשס"ה)). במקרים אחרים נעזר בית המשפט כאמור בראיות חיצוניות אשר אימתו את עדותו של המדובב (ראו ע"פ 3792/01 פדידה נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 25.3.2002)) או בפרטים מוכמנים (ראו ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פיסקה 27 (טרם פורסם, 30.11.2009)), ובמקרה אחד נסמך בית המשפט על כך שדברי המדובב בעדותו לגבי השיחה עם הנאשם תאמו במידה רבה את הדברים שכן הוקלטו, כאשר המדובב לא יכול היה לדעת אילו דברים אכן נקלטו במכשיר (ראו ע"פ 698/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 22.10.2002)).

10.      במקרה שלפנינו המדובב הוא כאמור עד התביעה המרכזי ועדותו - בה סיפר כי המערער התוודה בפניו על ביצוע העבירות שיוחסו לו - היא העומדת במוקד הכרעת הדין המרשיעה. דא עקא, בשל האיכות הירודה של ההקלטה וקשיי התמלול שעליהם עמדנו לעיל אין בתמלילי השיחות שהוצגו תיעוד של אותה הודאה והמערער סבור כי בנסיבות אלה, שגה בית משפט קמא באמצו את עדות המדובב וכי מן הראוי לזכותו מן האישומים שיוחסו לו.

           דין הטענה להידחות.