1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 3.2.2013 (השופטת י' שיצר, עמ"נ 26606-01-12). פסק הדין דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חולון (להלן: ועדת הערר או הוועדה) בעניין סיווגו לצורכי ארנונה של נכס בבעלות המשיבה (להלן: הנכס).
2. ביום 27.11.2008 רכשה המשיבה נכס בעיר חולון, שבו מצויים חדרי אחסון בקירור והקפאה, חדרי עזר, קרקע תפוסה ומשרדים. ביום 27.7.2010 ערכה המבקשת מדידה בנכס ובעקבותיה עודכן סיווג הנכס מ"תעשייה" ל"משרדים, שירותים ומסחר: מחסן עצמאי". לאחר קבלת הודעת החיוב בארנונה ותשריט המדידה, הגישה המשיבה השגה על קביעת הסיווג החדשה בטענה כי יש לסווג את הנכס כנכס ל"תעשייה", כפי שהיה עד אותה עת. השגה זו נדחתה על הסף בטענה כי הוגשה באיחור, והמשיבה הגישה ערר לוועדה כנגד החלטה זו.
3. ועדת הערר קבעה כי לא היה מקום להורות על דחיית ההשגה על הסף. לגופו של עניין, קיבלה ועדת הערר את טענות המשיבה לפיהן הסיווג המתאים לחדרי הקירור הוא "תעשייה", וזאת כיוון שפעולות הקירור מהוות השבחה של המוצרים, ומיועדות להארכת חיי המדף שלהם, ולא לאחסונם בלבד. הוועדה ביססה את החלטתה על המבחנים שנקבעו בע"א 1960/90 פקיד שומה ת"א 5 נ' חברת רעיונות בע"מ, פ"ד מח(1) 200 (1992) (להלן: עניין רעיונות) לאיפיון של פעילות תעשייתית - יצירתו של "יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר" (שם, בעמוד 205); מבחן היקף הפעילות הייצורית (שם, בעמוד 206); והמבחן הכלכלי המדגיש את השבחת המוצר (שם). כמו כן, התייחסה הוועדה לציוד המשמש להפעלת חדרי הקירור - אשר איננו משמש לקירור במתכונת של אחסון "רגיל" אלא רק לקירור סחורה בהיקפים גדולים ולטווחי זמן ארוכים - עובדה התומכת בקביעה כי לא מדובר בנכס אשר מיועד לשירותים או מסחר.
4. בערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט קמא על החלטת ועדת הערר, נטען כי אין להחיל על הנכס סיווג של "תעשייה", שכן הוא משמש ברובו למתן שירותי אחסנה בקירור למוצרים טרם שיווקם. המבקשת ציינה כי לפי סעיף 2.1 לצו הארנונה הרלוונטי, נכס המשמש לצורכי אחסנה או שירותים בא בגדר הסיווג "משרדים שירותים ומסחר: מחסן עצמאי". המבקשת ביססה עמדתה זו על עמ"נ (מחוזי חי') 347/06 שטראוס שיווק בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית חיפה (12.11.06) (להלן:עניין שטראוס), בו נקבע כי קירור המשמש לצורכי אחסנה איננו עולה כדי פעולה ייצורית. המבקשת ביקשה ללמוד מכך גזרה שווה לעניינה, וטענה כי במצרכים המאוחסנים על ידי המשיבה לא מתבצע כל תהליך של ייצור ו/או שינוי של טיב המוצר, וכי ייעודו הבלעדי של הנכס נשוא המחלוקת הוא אחסנה בקירור של מוצרים מוגמרים תמורת תשלום. על כן, לשיטתה, סיווגן הראוי של פעולות המשיבה בנכס הוא מתן שירותים או אחסנה. מנגד, המשיבה סמכה ידיה על החלטתה של ועדת הערר וטענה כי האחסון בקירור מהווה פעילות יצרנית המאריכה את חיי המוצר ומשביחה את התוצרת החקלאית המאוחסנת.
5. בית המשפט קמא קיבל את טענות המשיבה, ודחה את הערעור בקובעו כי אחסון בקירור עמוק והקפאה אכן משביחים את התוצרת החקלאית, ועל כן החלטת הוועדה לפיה פעולת "השימור" מהווה תהליך של ייצור היא החלטה סבירה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע שפעולת הקירור נעשית בתהליך תעשייתי המצריך העסקת עובדים (בהסתמך על עת"מ (מחוזי ת"א) 1799/07 קר פרי בע"מ ואח' נ' עיריית חולון (22.4.2010)), וכן שהפעלת מיכון קירור מיוחד מהווה תהליך תעשייתי ההופך מוצר טרי למוצר קפוא (בהסתמך על ע"א 403/66 החברה הא"י לקירור והספקה בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד כ(4) 747 (1966) (להלן: עניין החברה לקירור)). בית המשפט קמא הבהיר כי יש להבחין בין מקום שאליו מגיעים מוצרים מוגמרים וארוזים, לתקופת מעבר לא ארוכה, ויוצאים ממנו באותה צורה, שאותו יש לסווג כמקום "מסחר"; לבין מקום שבו מוצרים מושבחים ומשך חייהם מוארך, תוך שימוש בציוד תעשייתי מיוחד, שאותו יש לסווג כ"תעשייה". תימוכין נוספים לקביעה זו הביא בית המשפט קמא מתקנות רישוי עסקים (תנאים תברואתיים לעסקים לייצור מזון), התשל"ב-1972, אשר מבחינות אף הן בין קירור תעשייתי לבין קירור המיועד לאחסון בלבד.
6. על החלטתו של בית המשפט קמא הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. לגישת המבקשת, יש הצדקה למתן רשות ערעור קודם כול משום שקיימת אי-בהירות באשר לסיווגם של נכסים המשמשים לאחסנה בקירור - האם יש לסווגם כ"תעשייה" או כ"מתן שירות" - ובשל כך קיימת אף פסיקה סותרת בסוגיה. בהתייחס לפסיקתו של בית משפט זה בעניין החברה לקירור, לפיה אחסנה בתנאי קירור היא תהליך "ייצורי-תעשייתי", בשל כך שהוא מגלם בתוכו פעולת שימור של התוצרת, טוענת המבקשת כי זו ניתנה לצורך הכרעה בשאלה של חיוב במס הכנסה. כמו כן, היא טוענת כי מאז ניתן פסק הדין בעניין החברה לקירור, נדונה השאלה של סיווג אחסנה בתנאי קירור בהקשר הספציפי של דיני ארנונה בבתי המשפט המחוזיים, וקיבלה תשובה שונה, ועל כן, נדרשת הבהרה של המצב המשפטי.
7. לגופם של דברים, טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא שגה באופן שבו יישם את המבחנים לפרשנותו של המונח "תעשייה". לשיטתה, לצורך החלת המבחן של "יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר" אין לראות במוצר שעבר קירור עמוק כמוצר חדש ושונה מן המוצר המקורי, גם אם פעולת הקירור נועדה לשימור הסחורה. כמו כן, לטענתה, אין לייחס חשיבות להיקף המיכון שבו נעשה שימוש או למורכבותו אלא לתכלית הפעולה - שהיא, כאמור, פעולה של אחסון גרידא לקראת שיווקו של המוצר.
8. המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות, בראש ובראשונה מן הטעם שהיא אינה מעוררת שאלה משפטית או שאלה ציבורית כללית. לטענת המשיבה, החלטתה של ועדת הערר כמו גם פסק דינו של בית המשפט קמא מתייחסים אך ורק לסיווג הנכס הספציפי נשוא הערר - בהתאם למאפייניו ולנתונים העובדתיים הנוגעים בו, כפי שהתבררו בפני ועדת הערר. על כן, טוענת המשיבה, אין לחרוג מההלכות שנקבעו ב בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו(23.5.2010) ובר"ם 1295/12נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (12.3.2012) (להלן: עניין נורקייט), לפיהן אין להעניק רשות ערעור כאשר הבקשה דנה רק בסיווגו של הנכס הספציפי נשוא הערר. בהקשר זה, מציינת המשיבה כי בעניין רעיונות כבר נקבעה הלכה בנוגע לסיווגם של מתקני קירור לצרכי ארנונה, ולכן טענותיה של המבקשת מופנות אך כנגד יישומם של המבחנים הפסיקתיים בעניינו של הנכס הספציפי שבו היא מחזיקה.
9. עמדת המשיבה היא כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. ראשית, טוענת המשיבה, כי נוסף למבחנים שנקבעו בעניין רעיונות, ויושמו בפסק דינו של בית המשפט קמא, קיימות אינדיקציות נוספות המצביעות על כך שבענייננו מדובר בפעילות מסוג "תעשייה", כפי שאלה נקבעו בעע"ם 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בע"מ (1.9.2005): היקפו הגדול של שטח הנכס; מיקומו באזור התעשייה; ואופי הפעולה המביאה את המוצר לידי מצבו המוגמר כפי שהוא משווק. שנית, כך נטען, אין ללמוד גזירה שווה מעניין שטראוס, שאליו הפנו המבקשים, כיוון ששם נדון עניינו של מחסן שאליו מגיעים מוצרים מוגמרים וארוזים, וזאת על מנת שישמש כ"תחנת מעבר לא ארוכה", בשונה מנסיבות המקרה הנוכחי.
10. לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, מצאתי שדין הבקשה להידחות.
11. אכן, וכפי שגם ציינו המשיבים, על דרך הכלל לא תינתן רשות ערעור בשאלות הנוגעות לסיווג נכס לצרכי ארנונה, בהתחשב בכך ששאלות אלו מצריכות על פי רוב בירור נסיבתי ופרטני (ראו: עניין נורקייט, בפסקה 7; בר"ם 1280/13 חברת רבוע כחול ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת (11.4.2013)). גישה זו יפה לדיון גם בבקשה הנוכחית.
12. טעמיה של ההלכה מתבררים אף ביתר שאת תוך עיון במקרה שבפני שנסב על סיווגם של מתקני קירור לצרכי ארנונה. הכרעה בשאלה של סיווג כזה אמורה להיות מבוססת על בדיקה פרטנית, הנטועה במאפייניו של כל נכס. על כן, אין בה כדי להצדיק הענקתה של רשות ערעור. המבקשים טוענים כי על בית משפט זה לקבוע הלכה בעלת אופי כללי לגבי סיווגים של מתקני קירור, באשר הם. בקשה זו אינה מתיישבת עם האופן שבו נבחן סיווגו של נכס לצרכי ארנונה, סיווג המתבסס על בחינה עובדתית קונקרטית, ולא על חזקות גורפות (ראו למשל: בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (19.1.2011)). כפי שצוין, בפסיקה נקבעו מבחני עזר כלליים שיש ליישם ביחס למגוון מתקני הקירור, על מנת לקבוע את סיווגם לצרכי ארנונה. השימוש במבחנים כלליים הוא מחויב המציאות לאור מגוון הנכסים המשמשים לצורכי קירור ומגוון השימושים בהם - החל ממתקני קירור פשוטים אשר תומכים בפעולות המסחר ועד למפעלי הקפאה מורכבים אשר מהווים חלק בלתי ניתן להפרדה מ"שרשרת" הייצור. מטעם זה, אין לומר שהפסיקה שהציגו המבקשים מצביעה על החלטות סותרות; היא מייצגת תוצאות שונות הנובעות מהמאפיינים השונים של הנכסים שנדונו בפני בתי המשפט.
13. מטעמים אלה, דין הבקשה להידחות. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
ניתנה היום, ג' בסיוון התשע"ג (12.5.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. אמ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il