השופט א' שהם:
1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שיורה למשיב לזמן את העותר לוועדה רפואית אשר תבחן, פעם נוספת, את מגבלותיו הרפואיות שנגרמו, לטענתו, עקב מאסרו בכלא באתיופיה. יצויין, כי העותר נכלא באתיופיה עקב פעילותו הציונית, ולאחר שעלה לארץ, הוא הוכר כאסיר ציון, בהתאם לסעיף 1(א) לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק התגמולים).
ההליכים הקודמים להגשת העתירה
2. ביום 17.6.2003, נבדק העותר על ידי ועדה רפואית של המשיב, וזו קבעה לעותר נכות בשיעור של 10%, בעקבות פגיעה בכפות הרגלים והשוקיים, אשר לטענתו נגרמה במהלך תקופת כליאתו בניכר. בעקבות ערר שהוגש מטעם המשיב, החליטה הועדה הרפואית לעררים, אשר בדקה את העותר בשנית, לשלול את דרגת הנכות שנקבעה לו, בקובעה, ביום 22.1.2004, כי אין קשר בין תלונותיו של העותר לבין שהותו בכלא באתיופיה. בחודש אוקטובר 2006, פנה העותר למשיב בבקשה לבדוק את מצבו הרפואי מחדש בשל החמרה במצבו, אשר מקורה בכאבי גב המקרינים לרגליו. הוועדה הרפואית, אשר התכנסה לדון בבקשתו של העותר, ביום 23.1.2007, דחתה את טענותיו בדבר החמרה במצבו הרפואי. על ההחלטה האחרונה הגיש העותר ערר לוועדה הרפואית לעררים, וזו קבעה, ביום 27.2.2007, כי בהעדר כל ממצא בעמוד שדרה מותני ובגפיים התחתונות, העשוי לאשר את תלונותיו של העותר, יש לדחות את הערר.
העותר ערער על החלטת הועדה הרפואית לעררים לבית הדין האזורי לעבודה, ובפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע, כי הוועדה התייחסה לתלונות העותר, ערכה לו בדיקה קלינית ועיינה במסמכים הרפואיים הרלוונטיים, ומשכך לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטתה. בית הדין ציין עוד, כי החלטת הוועדה הרפואית לעררים לשלול את דרגת נכותו של העותר, מיום 22.1.2004, אשר נזכרת בהחלטה, מושא הערעור שלפניו, הינה החלטה חלוטה שאינה ניתנת לערעור. לאור האמור, נדחה ערעורו של העותר (ב"ל (ב"ש) 2152/07 טאובה נ' המוסד לביטוח לאומי(3.8.2008)). העותר פנה, פעם נוספת, לבית הדין האזורי, בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, מיום 27.2.2007, ובית הדין הבהיר לו, בהחלטתו מיום 2.8.2010, כי בית הדין סיים את מלאכתו בתיק, וכי "היה והתובע סבור כי קיימת עילת תביעה נוספת, יגיש תביעה חדשה שתיבחן לגופה".
ביום 8.11.2012, הגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה "הודעת ערעור" (שלמעשה הינה בקשת רשות ערעור), על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה הבהיר לעותר, כי עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת "הודעת הערעור", ומאחר שהעותר לא עשה כן, נמחקה "הודעת הערעור" (עב"ל 33538-11-12 טאובה נ' המוסד לביטוח לאומי (11.4.2013)). בהמשך, ביקש העותר מבית הדין הארצי לעבודה לבטל את פסק דינו, ואולם הוא לא כלל בבקשה נימוקים הנוגעים להארכת המועד להגשת "הודעת הערעור", אלא בחר להשיג על החלטותיו של המשיב בנוגע למצבו הרפואי, ועל כן נדחתה בקשתו זו, ביום 24.4.2013.
3. במקביל להליכים המשפטיים בבתי הדין לעבודה, פנה העותר אל המשיב בבקשה נוספת לבחינת ההחמרה במצבו הרפואי, ונציגי המשיב השיבו לו, ביום 2.6.2010, כי הוועדות הרפואיות השונות, וכן בית הדין האזורי לעבודה "דחו את הקשר הסיבתי בין תלונותיו על הרגלים והגב ובין המאסר. מכיוון שכך אי אפשר לטעון שוב להחמרת מצב במה שנקבע כי אינו קשור למאסר". העותר פנה, פעם נוספת, אל המשיב, במהלך שנת 2011, והפעם באמצעות באת כוחו, בתביעה להכיר בהחמרה במצבו הרפואי. נציגי המשיב השיבו לעותר, ביום 30.11.2011, כי התביעה אינה מגלה עילה חדשה, אלא נסובה על החמרה בתחום האורטופדי, טענה שנבחנה בעבר ונדחתה. העותר פנה בתביעה נוספת למשיב, ונציגיו חזרו והבהירו לו, ביום 25.12.2012, כי תביעתו "להחמרת מצב בדבר רגל ימין נדחית עקב שלילה של הקשר הסיבתי למאסר".
ביום 5.2.2013, הגיש העותר תביעה נגד המשיב לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ועד כה טרם התקיים דיון בעניינה (ב"ל (ב"ש) 19345-02-13 טאובה נ' המוסד לביטוח לאומי).
העתירה ותגובתו המקדמית של המשיב
4. בעתירה זו, העותר, המייצג את עצמו, חוזר ומלין על ההחמרה במצבו הבריאותי ועל סירובו של המשיב לבחון את מצבו הרפואי מחדש. בתגובתו המקדמית של המשיב, נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, וזאת מטעמי שיהוי; התיישנות; אי מיצוי הליכים וקיומו של סעד חלופי. לגופה של העתירה, נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטותיו של המשיב בעניינו של העותר, ולפניו פתוחה הדרך להגיש בקשה להכרה בנכותו הנטענת, ללא קשר למעמדו כאסיר ציון.
דיון והכרעה
5. המעיין בעתירה יתקשה להבין על איזה מההחלטות שניתנו בעניינו, מבקש העותר להשיג בפני בית משפט זה. ואולם, בין אם מלין העותר על החלטתו האחרונה של המשיב לדחות את תביעתו לבחינה ההחמרה במצבו הרפואי; בין אם מדובר בנסיון לקבול על החלטת בית הדין הארצי לעבודה למחוק את "הודעת הערעור"; ובין אם מבקש העותר להשיג על החלטת ועדת העררים מיום 22.1.2004, דינה של העתירה דנן להדחות על הסף.
6. אשר לפסק דינו של בית הדין לעבודה, הלכה היא מקדמת דנא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי לעבודה, ולא ייטה להתערב בהן, אלא אם נפלה בהן טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב לתקנה (בג"ץ 3296/13פופוביץ' נ' בית הדין הארצי לעבודה (20.5.2013); בג"ץ 2343/13 שמואל נ' המוסד לביטוח לאומי (1.5.2013); בג"ץ 764/13 אלראי נ' בית הדין הארצי לעבודה (5.2.2013)). בית הדין הארצי לעבודה מחק את "הודעת הערעור", שהינה למעשה בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, משזו הוגשה כארבע שנים לאחר שניתן פסק הדין. זאת, מבלי שהעותר שעה להנחיית בית הדין הארצי לעבודה לנמק את האיחור בהגשת "הודעת הערעור". נימוקים מסוג זה אף לא הובאו במסגרת בקשתו של העותר לביטול פסק הדין, ולכן נדחתה בקשה זו. אינני מוצא כל טעות, וודאי לא טעות מהותית, בהחלטות אלו של בית הדין הארצי לעבודה, ומשהעתירה אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטות אלו, יש לדחותה על הסף.
דינה של העתירה להדחות על הסף, אף בהנחה שהעותר משיג על החלטת המשיב לדחות את תביעתו לבחינה מחודשת של מצבו הרפואי. ככל שהעתירה נוגעת להחלטתו האחרונה של המשיב, מיום 25.12.2012, המהווה חזרה על האמור בשתי החלטותיו הקודמות בעניין ההחמרה הנטענת במצבו הרפואי של העותר, הרי שלעניין זה הגיש העותר את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה, המוסמך לדון בה. בנסיבות אלו, משנזקק העותר לסעד החלופי הנכון, אין מקום לדון בעתירה גופה, ויש לדחותה על הסף (בג"ץ 1048/13 אטיאס נ' ועדת הפנים כנסת ישראל (4.6.2013); בג"ץ 1921/13 פלוני נ' מדינת ישראל (3.6.2013)).
לבסוף, נבחן את האפשרות, כי יש לראות בעתירה משום נסיון להשיג על החלטת הועדה הרפואית לעררים, מיום 22.1.04, אשר שללה מהעותר את דרגת הנכות בקשר למעמדו כאסיר ציון. ואולם, כפי שאף הובהר לעותר בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, המדובר בהחלטה חלוטה, שלא ניתן לערער עליה. ככל שמדובר בפניה לבית משפט זה, הרי שהעתירה הוגשה בשיהוי רב מאוד, היינו למעלה משמונה שנים ממועד קבלת ההחלטה, עד כי היא מחייבת את דחייתה על הסף (בג"ץ 3714/13 פיינגולד נ' שר הפנים (26.5.2013); בג"ץ 2239/03 ורטנסקי נ' משטרת ישראל (6.5.2013)).
7. בשולי הדברים ראוי לציין, כי אסיר ציון זכאי לקבלת תגמולים לא רק בגין מצבו הרפואי אלא גם בהתחשב במצבו הכלכלי ובהיקף הכנסותיו הכספיות (סעיף 11(א) לחוק התגמולים). העותר שלפנינו נמצא זכאי לקבלת תגמולים לפי "מבחן ההכנסות", וזאת מתחילת שנת 2001 ועד לשנת 2006. במסגרת העתירה טוען העותר, כי עקב מצבו הרפואי, השנוי המחלוקת, הוא מתקשה לפרנס את משפחתו ומצבם הכלכלי של בני ביתו בכי רע. לפיכך, עומדת לעותר הזכות לפנות אל המשיב בבקשה לקבלת תגמול, על בסיס הכנסתו שלו ושל בת זוגו. עוד יובהר, כי ככל שהעותר סבור כי הינו סובל מנכות, שאינה נוגעת לנסיבות מאסרו באתיופיה, פתוחה בפניו הדרך לפנות אל המשיב בבקשה לקבלת קצבת נכות כללית.
8. לאור האמור לעיל, דינה של העתירה להדחות על הסף.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח בסיוון התשע"ג (6.6.2013).