השופט ס' ג'ובראן:
"הצבא הוא בטחון המדינה, המשטרה - כבודה. הצד השווה שבהם הוא שאלה ואלה מלומדי מלחמה. אנשי סדר ומשמעת, שחובה קודמת אצלם לכל, אפילו לחיים. בעוד שהצבא כוחו כלפי חוץ, המשטרה - כוחה כלפי פנים. תפקיד הצבא לשחרר, למחוץ ולהשמיד את האויב, והמשטרה - תפקידה לא רק בגלוי פושעים (ואפילו לא רק במניעת פשעים), אלא עליה לתת עזרה והדרכה לכל אזרח קטון וגדול. איש ואשה. בגלל התנאים ההסטוריים נוסף למשטרת ישראל גם תפקיד חנוכי-לאומי. מחובתה לחנך מחדש את העם היושב בארצו לאהוב את מדינתו גם אם מתנגד הוא לממשלתה. מותר לכל אזרח להתנגד לממשלתו, אך לא לפגוע בחוק ... השוטר הוא הגילוי הראשון, המתמיד והיום-יומי בכפר ובעיר, של שלטון המדינה. בדרך ששלטון זה יתגלה על ידי השוטרים, על ידי נקיון כפיים, חריצות, אהבת המולדת, אהבת האומה, עזרה לעולים חדשים ומסירות לתפקידים הקשים המוטלים על המדינה, יווצר יחס חדש לא רק לשוטר אלא גם למדינה ולחוק. החוק בישראל לא גזרה הוא, אלא ביטוי לרצונו וחזונו של העם, ואין דבר נעלה יותר מאשר לשרת את רצון העם המתבטא בחוקים שהוא יוצר לעצמו באורח דמוקרטי" (דוד בן גוריון השוטר ושליחותו שוטר ישראל, חוברת ב' (1950)).
ביום 13.7.2009 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 4067/07, כבוד השופטים י' אלרון, כ' סעב, ר' למלשטריך-לטר) ארבעה שוטרים במשטרת ישראל בפרשיה חמורה ביותר, בגדרה נקבע כי השוטרים עשו דין לעצמם, הטמינו מטעני חבלה אותם ייצרו, מתחת לרכב, ועל אדן חלון של דירה בה שהו שלושה אנשים ובהם ילד בן 10. המטען הראשון לא התפוצץ בשל תקלה, והשני התפוצץ ולמרבה המזל גרם נזק לרכוש בלבד. בדרך זו ניסו השוטרים לפגוע בגורמים עבריינים, אשר נחשדו על ידם כמעורבים באיומים כלפיהם, כלפי בני משפחותיהם וכלפי אישי ציבור, ואף בזריקת רימון לעבר ביתו של אחד מהם. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מופנים הערעורים אשר בפנינו.
השתלשלות ההליכים עד כה
כתב האישום
1. כנגד המערער בע"פ 10369/09 (להלן: המערער 1), המערער בע"פ 10256/09 (להלן: המערער 2), המערער בע"פ 10405/09 (להלן: המערער 3) והמערער בע"פ 10377/09 (להלן: המערער 4) - שוטרים במשטרת ישראל בתקופה הרלוונטית - וכנגד נאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של היזק בחומר נפיץ, לפי סעיף 454 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות בנשק, לפי סעיף 144ב וכן 144 (ב2) לחוק העונשין ועבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 248 לחוק העונשין.
2. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 10.10.2006 הושלך רימון רסס על ידי גורמים עבריינים בעיר נהריה לעבר ביתו של המערער 2. יום למחרת, בעקבות אירוע השלכת הרימון, נפגשו המערער 3 והשוטר מנחם אוחנה (להלן: עד המדינה), יחד עם שוטרים נוספים, ודנו כיצד לנקום באותם גורמים עבריינים, שנחשדו על ידם בהשלכת הרימון. בהמשך התקיימה פגישה נוספת בה נכחו המערערים ועד המדינה. בפגישה זו הועלו מספר הצעות בנוגע לאופן הפגיעה באותם גורמים עבריינים. בין היתר, הועלתה הצעה לפגוע בהם באמצעות השלכת רימוני רסס. בתום המפגש הוחלט, על דעת כל המשתתפים, כי אכן יש לפעול נגדם, אך לא הוחלט באיזה אופן. זמן מה לאחר מכן נפגש מערער 3 עם רן קרוטר, מתנדב עבר במשטרה, שהיה בקשר עם המערערים והואשם אף הוא בפרשה וזוכה בסופה (להלן: הנאשם הנוסף), במטרה להסתייע בכישוריו של זה האחרון לצורך הפעילות נגד הגורמים העבריינים. כעבור פרק זמן נוסף, נפגשו מערער 3, עד המדינה והנאשם הנוסף וסוכם כי ייעשה שימוש במטעני חבלה מסוג צינור נגד אותם גורמים. הנאשם הנוסף הדריך את המערער 3 ואת עד המדינה, כיצד ניתן להכין את מטעני החבלה ואף מסר להם רשימת פריטים בהם יש להצטייד לצורך הכנתם.
3. למחרת היום, רכש עד המדינה צינורות ופריטים נוספים לצורך הכנת מטעני החבלה. בהמשך נפגשו עד המדינה, המערער 3 והנאשם הנוסף והחלו בהכנת המטענים בעזרת הנאשם הנוסף. בשלב זה, נטען בכתב האישום, התגבש בין המערערים ועד המדינה קשר פלילי, במסגרתו הוחלט לפעול נגד הגורמים העבריינים בדרך המתוארת לעיל. כעבור מספר ימים, בתאריך 20.10.2006, רכש המערער 2 בעצת הנאשם הנוסף ציוד לצורך הכנת מטעני החבלה, ובהמשכו של אותו יום, נפגשו המערערים, לצורך הרכבת מטעני החבלה. במהלך ההכנה נטען כי הם החדירו אבק שריפה וכדוריות עופרת לתוך המטען, כל זאת במטרה להגביר את עוצמת הנזק שייגרם כתוצאה מהפיצוץ. בהמשך עד המדינה והמערער 2 ערכו ניסיון להפעלת המטענים, ובעקבות הצלחת הניסוי נפגשו המערערים, ובמסגרת אותו מפגש, הועלו מספר הצעות בנוגע לזהות העבריינים שנגדם יופעלו מטעני החבלה. בסופו של דבר הוחלט, על דעת כל הנוכחים, להניח את מטעני החבלה בביתו של רפי בן שלום ובמכונית של מיכאל מור. בנוסף סוכמה חלוקה העבודה בין המערערים, כך שצוות אחד יניח את מטען החבלה בביתו של בן שלום, ואילו הצוות השני, יניח את מטען החבלה במכוניתו של מור.
4. בלילה שבין 21.10.2006 ל- 22.10.2006 נפגשו המערערים והתחלקו לצוותים, לצורך הנחת מטעני החבלה: צוות אחד, כלל את המערערים 1 ו- 2, נסע ברכב המערער 1 לביתו של מור; ואילו הצוות השני, שכלל את המערערים 3-4 ואת עד המדינה, נסע ברכבו של המערער 4 לביתו של בן שלום. בטרם היציאה אל היעדים האמורים, חימש עד המדינה את מטעני החבלה, על ידי כך שכיוון את שעוני ההפעלה המותקנים בהם לפרק זמן של 35 דקות, במסגרתו היו אמורים המערערים להניח את המטענים במקומות שנקבעו ולהימלט מזירות האירוע לפני הזמן המיועד לפיצוצם. בכתב האישום נטען עוד כי מטעני החבלה הכילו נפץ, אבק שריפה וכדוריות עופרת, אשר היה ביכולתם לפגוע או לגרום למותו של אדם. בהמשך, הגיעו מערערים 1 ו- 2 לביתו של מור, שם הניח המערער 2 את מטען החבלה מתחת לגלגלי רכב מסוג BMW, אשר נמצא בהחזקת מור ומשמש את אשתו. באותו הזמן, הסיע מערער 4 את מערער 3 ועד המדינה אל עבר ביתו של בן שלום. כשהגיעו למקום, נשאר מערער 4 ברכבו ועד המדינה ומערער 3 ירדו מהרכב ופנו לעבר ביתו של בן שלום. בהגיעם אל הבית, סימן מערער 3 לעד המדינה להניח את מטען החבלה על אדן החלון, וזה עשה כן. באותו הזמן, שהו בביתו של בן שלום אימו ואחיו בן ה-10, שישנו בחדר הסמוך לחדר שעל אדן חלונו הונח מטען החבלה. עוד צוין בכתב האישום, כי את מטעני החבלה הניחו המערערים באופן שהיה עלול לגרום לפגיעה גופנית או להביא למותו של אדם מקרב בני משפחתם של מור ובן שלום. כמו כן, עלולים היו המטענים לגרום לפגיעה גופנית או למותם של אזרחים תמימים אשר היו עלולים להיקלע לאחת מהזירות אשר בהן הונחו מטעני החבלה. מיד לאחר הנחת המטענים, נמלטו המערערים ועד המדינה מהזירות הנ"ל בהן הטמינו את מטעני החבלה. כעבור פרק זמן של כ- 35 דקות ממועד חימוש שעוני ההפעלה כמתואר לעיל, התפוצץ מטען החבלה שהונח על אדן חלון ביתו של בן שלום, והרסס שכלל כדוריות עופרת עף לכל עבר בעוצמה רבה, אך למרבה המזל נגרם רק נזק לרכוש. מטען החבלה שהונח מתחת לרכבו של מור לא התפוצץ, וזאת בשל תקלה טכנית.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. ביום 13.7.2009, לאחר שמיעת הראיות, החליט בית המשפט המחוזי, פה אחד, להרשיע את המערערים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. באשר לנאשם הנוסף בפרשה, הוחלט בדעת רוב (כבוד השופטים כ' סעב, ר' למלשטריך-לטר) ובניגוד לדעתו החולקת של השופט י' אלרון, לזכותו מהעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.
6. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ולא עומדות להם טענות של הגנה עצמית והגנה מן הצדק. קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על מספר אדנים מרכזיים:
(א) גדר מחלוקת מצומצם - בית המשפט המחוזי קבע כי למעשה המשיבה אינה חולקת על כך שהמערערים היו נתונים לאיומיהם של גורמים עבריינים בעיר נהריה. המערערים מצידם לא חלקו על מעורבותם בהנחת מטעני החבלה, כפי שהתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק זה ולאחר תשובתם לכתב האישום. על כן הסוגיה המרכזית שבמחלוקת הינה, האם בנסיבות האמורות עומדת למערערים הגנה כלשהי בפלילים ובפרט הגנה עצמית או הגנה מן הצדק.
(ב) המניע של המערערים - נקבע כי התמונה המצטיירת לאחר שמיעת המערערים ועדים אחרים שבאו בפני בית המשפט המחוזי, הינה תמונה בעייתית של תפקוד המשטרה בעיר נהריה, כאשר לא ניתן מענה הולם לפעילות עבריינית חריגה בהיקפה כלפי אנשי משטרה ואנשי ציבור, וזאת לאורך מספר שנים. ללא קשר למאמצים שהושקעו על ידי המשטרה, ומבלי להכריע איזה דרך טיפול עדיפה, הרי במבחן התוצאה נקבע כי מדובר בכישלון מערכתי. על רקע זה קבע כבוד השופט י' אלרון כי מניע המערערים, כפי שעולה מעדותו של עד המדינה, הינו נקמה, ולא רצון להפחיד את מור ובן שלום, על ידי הפעלת "התקן פירוטכני" לא מסוכן שעושה רעש בלבד על מנת לגרות אותם לתגובה עבריינית, כפי שטענו המערערים. נקבע כי המערערים רצו להתנקם במור ובן שלום, על התחמקותם החוזרת ונשנית מזרועות החוק, ועל עבירות התקיפה והאיומים שבוצעו כלפיהם וכלפי חבריהם. הקביעה ביחס למניע הנקמה של המערערים בוססה על ידי השופט י' אלרון על האדנים שלהלן:
(1) עדותו של עד המדינה הייתה מהימנה, קולחת וקוהרנטית, ונקבע כי לא היה לו מניע כלשהו להעליל על המערערים. ההפך הוא הנכון - נקבע כי עד זה שילם מחיר קשה כתוצאה ממסירת עדותו לחובתם של המערערים.
(2) נקבע כי קיימת התאמה בין מטרת הנחת מטעני החבלה, דהיינו, מניע הנקמה, לבין טיבם של מטעני החבלה עצמם - מטעני צינור המכילים אבק שריפה ורסס של כדוריות מתכת. נקבע כי בכוח מטענים אלו להזיק לרכוש ואף להמית אדם הנמצא בקרבת מקום, ובכך, משיגה הנחת המטען את מטרת הנקמה. לעומת זאת, נקבע כי, בגרסת המערערים קיים חוסר התאמה בין המניע לו טענו - התגוננות בפני מור ובן שלום שסיכנו את חייהם, ובין האמצעי בו החליטו לנקוט - הטמנת "התקן פירוטכני" שבכוחו "לעשות רעש בלבד". כבוד השופט י' אלרון קבע בנוסף כי גרסת המערערים אינה מובנת, ולא ברור כיצד חשבו להגן על עצמם ועל בני משפחותיהם על ידי גירוי "עבריין" כה מסוכן, לשיטתם, ל"פעולה עבריינית"? זאת, בייחוד כשאחד המטענים הונח דווקא תחת רכב בו נוסעת רעייתו של מור, מבלי שיכולתו להוסיף ולהתנקם במניחי המטען נפגעה כלל וכלל. לכן הוא דימה את גרסת המערערים להתגוננות בפני נמר על ידי משיכה בזנבו.
לעומת זאת כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר קבעה כי היא מסתייגת מהקביעה, לפיה המניע לפעולת המערערים היה נקמה. היא קבעה כי אין המדובר בקביעה המהווה חוליה בשרשרת ההכרעה הנחוצה, וגם בפן העובדתי מתעורר קושי. היא קבעה כי עד המדינה, משתמש בשפע ביטויים לתיאור מניע הפעולה כמו "להעביר מסר" "להפחיד" "צריך לעשות משהו" "שירגיש מאויים" "להעיר מערכות רדומות" "ליצור דינמיקה בשטח" "שיבין שאי אפשר להמשיך כך" "להרתיע", ועוד. המערערים עצמם טענו כי המניע הוא "פעולת גירוי". דהיינו לגרור תגובה עבריינית. על כן היא קבעה כי אין המדובר במצב דיכוטומי - "נקמה" או "פעולת גירוי". על הציר שביניהם נמצאות אפשרויות שונות, וכאמור הן אינן נדרשות לשם הרשעת המערערים.
(ג) מטעני חבלה בעלי פוטנציאל קטלני - המערערים טענו כי סוכם להניח "התקן פירוטכני" שייצור "אפקט רעש" ולא מטעני חבלה שעלולים לגרום נזק כבד לרכוש ולגוף. בית המשפט המחוזי לא קיבל עמדה זו וקבע כי המערערים הניחו מטעני חבלה, כפי הנטען בכתב האישום. קביעה זו בוססה על מספר אדנים:
(1) בפועל תוצאות הפעלת מטען החבלה שהונח על אדן חלון ביתו של בן שלום מלמדות על מסוכנותו ומסוגלותו הקטלנית של מטען חבלה זה. נקבע כי לא נדרש דמיון רב בכדי להבין מה היה מעולל לגוף אדם הסמוך אליו מטען חבלה שבכוחו לקרוע סורג מתכת ולחדור לקיר בית המרוחק ממנו. עוד נקבע כי דגם מטען החבלה שהונח מתחת לרכבו של מור זהה במהותו למטען החבלה שהונח בביתו של בן שלום ואשר הביא לתוצאה הקשה.