השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט נויטל) מיום 22.7.10 בת"פ 4209-09, בגדרו הושתו על המערער עשרה חודשי מאסר בבית הסוהר, אשר ירוצו במצטבר ל- 3 מתוך 4 חודשי עבודות שירות שהושתו על המערער במסגרת ת"פ 3401/05 והומרו למאסר בבית הסוהר (יצוין, כי נגד החלטה זו ישנו הליך תלוי ועומד) והחודש הנותר ירוצה בחופף לעונש בתיק זה, ובסך הכל 13 חודשי מאסר; 10 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מתום מאסרו עבירה לפי סעיף 64א (הפקרה אחרי פגיעה) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן הפקודה); 4 שנות פסילה מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו; 6 חודשי פסילה על תנאי מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו, והתנאי הוא שלא יעבור בתוך שלוש שנים מתום מאסרו עבירה לפי סעיף 64א לפקודה או עבירה לפי סעיף 67 לפקודה (נהיגה בזמן פסילה); ותשלום פיצוי לנפגע בסך 6,000 ש"ח .
רקע והליכים קודמים
ב. המערער (יליד 1986) הורשע, על פי הודאתו, בהפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה.
ג. לפי הנאמר בכתב האישום, בו הודה המערער, בשעת לפנות בוקר ביום 13.1.09 נהג ברכב, כשעמו שני נוסעים (זהותם אינה ידועה). במהלך הנסיעה פגע המערער ברוכב קטנוע, וכן בתמרור סמוך. כתוצאה מהפגיעה הועף רוכב הקטנוע לעבר הכביש ונחבל קשות בכל חלקי גופו. המערער וחבריו יצאו מן הרכב והבחינו בנפגע, אך לא הושיטו לו עזרה ולא דיוחו על התאונה לכוחות ההצלה; בינם לבין עצמם העירו, כי "הוא גמור". עובר אורח שנקלע למקום התעניין אצל המערער וחבריו אם המשטרה הוזעקה למקום, אך אלה סירבו להתקשר לכוחות ההצלה ממכשירי הטלפונים הניידים שברשותם, וביקשו ממנו שיתקשר בעצמו. סמוך לאחר מכן, נמלטו המערער וחבריו מהמקום, כשהם מותירים את הנפגע חבול.
ד. במסגרת הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים הוסכם, כי יוגש מסמך המפרט את העובדות המוסכמות על הצדדים מעבר לכתב האישום (לעניין זה ראו בהמשך), וכי המשיבה תעתור לעונשים הבאים: שנת מאסר בפועל, אשר תרוצה במצטבר לכל עונש אחר; מאסר מותנה; פסילת רשיון הנהיגה של המערער; פסילה מותנית; ופיצוי לרוכב הקטנוע שנפגע בתאונה. עוד הוסכם, כי המערער יוכל לבקש, שיוגש בעניינו תסקיר של שירות מבחן עובר לגזירת עונשו, וכך אכן נעשה.
ה. בתסקיר שירות המבחן מיום 21.4.10 תואר רקעו האישי והמשפחתי של המערער: אמו נפטרה בגיל צעיר ואביו נישא מחדש, אך התגרש לאחרונה. צוין גם, כי לאבי המערער עבר של התמכרות לסמים והוא מחוסר דיור. נאמר, כי על רקע זה חוה המערער הזנחה וניכור ונחשף להתנהגות עבריינית. לאחר שהשלים 11 שנות לימוד עזב המערער את ספסל הלימודים והחל לעבוד עם אביו. המערער לא גויס לשירות צבאי. עוד עולה מן התסקיר, כי למערער עבר פלילי מכביד, וכי בעקבות הרשעה קודמת בתחום האלימות (שבגינה הושתו על המערער - כאמור - 4 חודשי עבודות שירות) שולב בקבוצה טיפולית בתחום האלימות. נאמר גם, כי המערער מבין את חומרת מעשיו, ומתוך רצונו לשנות את דפוסי התנהגותו, המתאפיינים בחוסר לקיחת אחריות, החליט להסגיר עצמו למשטרה ולהודות במיוחס לו (לאחר תקופה ממושכת של 9 חודשים). לבסוף, הוצע לדחות את מתן ההמלצה בשלושה חודשים, בהם ישולב המערער בטיפול פרטני במסגרת שירות המבחן. בתסקיר משלים מיום 11.7.10 נאמר, כי הקשיים שליוו את המערער בהתמודדות עם נסיבות חייו הקשות והמשברים בחייו - הובילו לאימוץ דפוסי התנהגותו הנוכחיים המתאפיינים בסגירות רגשית, ובהפגנת כוח וחשדנות כלפי אחרים. נטען, כי מנגנוני הגנה אלו עמדה בבסיס התנהגותו בעבירה הנוכחית, קרי, הימנעותו מסיוע לנפגע והסתתרותו משך 9 חודשים. עוד נטען, כי בעקבות ההליך הטיפולי החל המערער להתמודד עם השלכות מעשיו, אך נדרש טיפול מעמיק, ארוך ואינטנסיבי נוסף כדי שתחול התקדמות של ממש. בתסקיר הובע חשש, כי מאסר בפועל יגדע את ההתקדמות שהושגה עד כה, ולכן הומלץ, כי המערער יועמד בצו מבחן של השירות למשך 18 חודשים, ויושת עליו עונש מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות.
ו. ביום 22.7.10 נגזר דינו של המערער. בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון עליו הסכימו הצדדים, ופירט את שיקוליו בגזירת עונשו של המערער. בין השיקולים לקולה נמנו הודאת המערער; התייצבותו מיוזמתו במשטרה; החרטה והצער שהביע בפני הנפגע; ומעצר הבית הממושך בו שהה (8 חודשים). כן צוין, כי ממסמך העובדות המוסכמות שהגישו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון עולה, שהנפגע היה בהכרה בסמוך לאחר התאונה, וכי המערער עזב את המקום רק לאחר שהוזעקה עזרה, ובזירת התאונה נכחו אנשים נוספים. בית המשפט שקל לקולה גם את רקעו האישי של המערער והמלצות שירות המבחן בעניינו. עוד צוין, כי אף שלמערער הרשעות קודמות טרם הושת עליו מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, וכן כי משנת 2005 לא נרשמו לחובתו הרשעות נוספות. לבסוף צוין גם, כי למערער לא יוחסה אחריות לגרימת התאונה, ויש ליתן לכך משקל לקולה בעת קביעת גובה הפיצוי. מנגד נשקלו לחומרה העבירה בה הודה והורשע המערער, אשר לה ייחסו המחוקק ובית משפט זה חומרה יתרה; נסיבות העבירה והתנהגותו לאחר התאונה; מצבו של נפגע התאונה, אשר נותר באשפוז מעל למאה ימים, מתוכם 5 שבועות בהם היה על עברי פי מוות; עברו הפלילי המכביד של המערער הכולל עבירות איומים, תקיפה, תגרה במקום ציבורי, עבירות רכוש ועבירות נוספות, בין היתר, מתחום התעבורה; סירובו לחשוף את זהות הנוסעים שהיו עמו ברכב בעת התאונה; וכן העובדה שהעבירה הנוכחית בוצעה בסמוך לסיומו של הליך טיפולי, ויש בכך כדי להעלות ספק באשר ליכולתו ולרצונו לחולל שינוי משמעותי בחייו. נוכח האמור, קבע בית המשפט, כי אין לקבל את המלצת השירות להשתת עונש מאסר בעבודות שירות בלבד, ולפיכך הוטלו העונשים האמורים. עונש המאסר של המערער עוכב בהסכמה (ראו החלטתי מיום 10.8.10).
ז. בתסקיר מבחן עדכני (מיום 13.1.11) נאמר, כי בתקופה שחלפה מיום מתן גזר הדין חלה הידרדרות בתפקודו של המערער הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהימנעותו מהתמודדות עם קשייו בתחום התעסוקה ובקשר עם בת זוגו. כך למשל צוין, כי המערער כי לא פעל להקלת התנאים של מעצר הבית בו הוא נתון, באופן שיסייע לו להשתלב בעבודה מסודרת. צוין גם, כי מתקבל הרושם שהמערער חוזר לדפוסי ההתנהגות שאיפיינוהו בעבר - סגירות רגשית ואי לקיחת אחריות על מעשיו. הוערך, כי מצב רגשי זה הביא לכך שהמערער טרם שילם את הפיצויים שהושתו עליו. להערכת שירות המבחן, המערער נמצא בפרשת דרכים, וכדי שיבחר בדרך הישר עליו להמשיך בהליך הטיפולי בו החל. נוכח האמור, חזר שירות המבחן על המלצתו להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, והעמדתו בצו מבחן למשך 18 חודשים.
הערעור
ח. עיקר הערעור הופנה כלפי עונשי המאסר והפסילה שהושתו על המערער ונטען בו, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא משנתן משקל מכריע לאינטרס הציבורי בעת גזירת העונש תחת שיקול השיקום. עוד נטען, כי בית המשפט לא העניק את המשקל הראוי לנסיבות ביצוע העבירה, שהרי ממסמך העובדות המוסכמות עולה, כי אין מדובר בהפקרה "קלאסית", כי המערער נותר במקום לאחר התאונה, ועזב רק לאחר שכוחות ההצלה הוזעקו למקום, ובידעו כי עם הנפגע נותרו אנשים נוספים. נטען גם, כי המערער חש חרטה עמוקה וצער על שלא המתין עם הנפגע להגעת האמבולנס, ולכן בחר להסגיר עצמו ולהודות במיוחס לו. כן נטען, כי בית המשפט קמא לא נתן את המשקל הראוי להמלצת שירות המבחן, שתסקיריו הוגשו בהסכמת המשיבה. נטען בהקשר זה, כי ניתוק המערער מהמסגרת הטיפולית ושליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח יפגעו בשיקומו. לבסוף נטען, כי עונש המאסר שהושת על המערער חורג לחומרה מרף הענישה הנוהג בעבירה בה הורשע.
הדיון לפנינו
ט. בדיון לפנינו (ביום 20.1.11) חזר וטען בא כוח המערער (עו"ד אלון) בין השאר, כי אף שהמערער הודה בעבירת ההפקרה לאחר תאונה שיוחסה לו בכתב האישום, יש ליתן משקל לקולה לאמור במסמך העובדות המוסכמות שהוגשו במסגרת הסדר הטיעון. כמו כן, חזר עו"ד אלון על החרטה והצער שהביע המערער. עו"ד אלון הזכיר, את המלצות שירות המבחן, לפיהן אין לשלוח את המערער לריצוי עונש מאסר בפועל. נטען גם, כי אמנם למערער עבר פלילי עשיר, אך משנת 2005 ועד לעבירה הנוכחית לא נפתחו נגדו תיקים פליליים אחרים. נציגת שירות המבחן (הגב' אלימלך) הסבירה, כי נוכח מורכבות נסיבותיו האישיות של המערער ועבירתו, מצא השירות לנכון להמליץ על הליך טיפולי המשלב ענישה בפועל. בא כוח המשיבה (עו"ד וינשל) טען, כי עונשו של המערער מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון, וממילא ראוי להעלות את רף הענישה הנוהג בעבירה בה הורשע המערער. עוד נטען, כי אף שהמשיבה אינה מקלה ראש בהליך שיקומו של המערער, אין להתעלם מכך שבתי המשפט העניקו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות ונמנעו מהטלת מאסר בפועל בגין עבירותיו, ובסופו של יום נעברה עבירה חמורה זו. לבסוף טען עו"ד וינשל, כי עונשו של המערער אינו חמור, ומשקף את הנסיבות לקולה שצוינו בערעור. לבסוף הוסיף עו"ד אלון, כי אף שעונשו של המערער נגזר תחת אוירה ציבורית כבדה בכל הנוגע לעבירת ההפקרה, יש לזכור שהענישה היא אינדיבידואלית ועונשו של המערער צריך לשקף את נסיבותיו האישיות ואת נסיבות העבירה.
הכרעה
י. לאחר העיון לא מצאנו מקום להתערבות בעונש שהשית בית המשפט קמא. ראשית, מדובר בענישה שבגדרי הסדר הטיעון, שלפיו - כאמור - עתרה המדינה לשנים עשר חודשי מאסר במצטבר לכל עונש אחר. רוצה לומר, בגדרי ההסבר ידע המערער כי הוא עלול להיות צפוי לשיטת המדינה לשנים עשר חודש בעבירה זו, אם יחליט בית המשפט על הרף העליון של ההסדר. בית המשפט קבע עשרה חודשים. הענישה הפלילית נדרשת למעשה - לטיב העבירה, ולעושה - נסיבותיו של העבריין (ראו למשל דברי השופט הנדל בע"פ 5484/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 5)
יא. אשר למעשה בו מדובר, עבירת ההפקרה, אף אם נצרף אליו את העובדות המוסכמות לצורך הטיעון לעונש, ואף אם אינו ברף הגבוה ביותר של עבירה זו, הריהו עבירה חמורה בפלילים ובמישור המוסרי. על כך אין צורך להכביר מלים, ובתי המשפט ימלאו חובתם אם יתנו לעבירה זו את מקומה ומשקלה. עסקינן גם בחומרה מבין שתי החלופות שבסעיף 64א לפקודת התעבורה, חלופה (ב) שלפיה "נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע... כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים". אכן, בשעה שעזבו המערער וחבריו את מקום הפגיעה והפקירו את הנפגע כבר היו במקום עוד אנשים, אך אין זה גורע מחובת המערער כפוגע לפי החוק ולפי דרישת כל נורמה אנושית מקובלת, כדי שלא נהא בחינת "איש את רעהו חיים בלעו" (משנה אבות ג', ב') בע"פ 5867/09 קרביאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שגם בית המשפט קמא נדרש אליו, ציינה השופטת פרוקצ'יה (פסקה 10):
"עבירת ההפקרה היא מן העבירות הקשות עלי ספר החוקים בפן המוסרי המאפיין אותה. מקורה בערך המוגן המעגן בתחומי המשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב בארוע פוגעני לסייע לנפגע, לדאוג לשלומו, ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קבלה לבוש משפטי הנשען על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת תפיסה המחייבת אדם להושיט עזרה לזולתו המצוי בסכנה, ולהצילו ככל שידו מגעת (ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.09) (להלן - פרשת סומך)). מעשה הפקרה פוגע בגרעין הסולידריות החברתי והאישי המקיים חיי חברה תקינים (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187, 230 (2002)). בצד הערך של הבטחת מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג שהיה מעורב בתאונה, כדי להגן על חייו ושלומו הגופני של הנפגע, נועדה עבירת ההפקרה למנוע מנהג המעורב בתאונה מלחמוק מאחריות, ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה, ומי אחראי לה (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.06); ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 644 (1999)).
החלופה הרלבנטית לעבירת ההפקרה בענייננו, אשר קבועה בסעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה, מדברת במצב שבו נהג המעורב בתאונה ידע או היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש עזרה שיכול היה להגיש. העונש המירבי לעבירה זו הוא 9 שנות מאסר, והדבר מבטא את תפיסתו המחמירה של המחוקק ביחס לעבירה זו (פרשת סומך, פסקה 11; ע"פ 11222/03 ישראלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.04); רע"פ 10212/04 ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 210, 216 (2005))".
ראו גם ע"פ 5729 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בפן המוסרי אוסיף, כי המערער סירב לחשוף את זהות שני חבריו לעבירה, ואף על כך אין צורך להרבות דברים; פעמים שעבריין מבקש להגן על קרוביו או על חבריו או חושש שיבולע לו פן ימסור את שמם לרשויות, ולא זה המקום להאריך בעניין זה, אך בודאי במובן הציבורי-מוסרי התוצאה היא כי החוטאים יצאו נשכרים.