השופטת ע' ארבל:
לפנינו שני ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) מיום 3.11.09. האחד - ערעורה של ב' אשר הורשעה בשלושה מעשי התעללות ועשרים וחמישה מעשי תקיפה בנסיבות מחמירות בילדיה, ונידונה לארבע שנות מאסר בפועל ולשישה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים שלא תעבור עבירת אלימות שהיא פשע. הערעור מתייחס להרשעה ולעונש. השני - ערעורה של המדינה נגד גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, שהשית על האם את העונש כאמור.
השתלשלות עיקרי הדברים
1. למערערת ולבעלה (נאשם 2 בכתב האישום) 12 ילדים, שבהם - ד, אחד מתאומים, שבעת האירועים היה קטין, הסובל מפיגור ברמה בינונית. כתב אישום שהוגש נגד השניים ייחס למערערת שלוש עבירות התעללות בקטין לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ועשרים וחמש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק. לאב - מ', יוחסו עשרה מקרי תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק ושלוש עבירות של התעללות בקטין לפי סעיף 382ג לחוק, בכך שגרם במחדלו להתעללות המערערת בילדיהם הקטינים; ואישום נוסף בגין הפרת חובת דיווח לפי סעיף 368ד(ג) לחוק. המערערת הורשעה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום לאחר ניהול הוכחות, למעט מספר אירועים נקודתיים, שלגביהם קבע בית המשפט שחלה עליהם התיישנות.
2. במסגרת פרשת התביעה, העידו שבעה מילדי המשפחה, והם: א', ח', מ', ר', י', יש' ו-ד', וכן עדים נוספים, במטרה להוכיח את עצם קיום מעשי התקיפה וההתעללות. בנוגע לילדים ר', יש', י' וד' טרם חלה התיישנות על המעשים. בית משפט מצא כי הבית היה, כדבריה של ר', "בית שבור" שהתנהל תוך שגרת עונשים קשה שכללה מכות באמצעות הידיים, בחגורה, במערוך ובכבל חשמל, וכן מכות במקלחת. הבן ד' סובל מנכות נפשית, ומשכך לעונשים הפיסיים שספג מאימו היתה משמעות קשה עוד יותר. בית המשפט תיאר מפי הילדים, חיי יום-יום של הטחת מכות בשל אי-ציות להוראות שונות, בשל הרטבה בגיל מאוחר או בשל הימנעות מהושטת עזרה בבית. במסגרת עונשים אלה, נעלה המערערת את הילדים מחוץ לבית לפרקי זמן שונים עד שעות הלילה, שאז הגיע אביהם והכניסם הביתה. יש' ו-י' הוענשו בשינה במחסן מחוץ לבית משאיחרו לשוב הביתה. הילדים לא ידעו מראש איזה עונש עתידים הם לספוג מידי המערערת, והעונשים הפיסיים שהיו מנת חלקם כללו, בין היתר, גזירת שיער לבנות, ובכללן מ' ו-ר', באופן שהותיר קרחות בראשן, שבעטין הן נמנעו מלצאת מן הבית מחמת בושה; ושפיכת מים על הילדים במטרה להעירם משנתם. פעמים רבות עלו הילדים על יצועם מוכים וחבולים. המערערת נהגה בדרך של תעניות דיבור מתמשכות, כיסוי פנים וכן הרעבה והזנחה של ד' ו-ה'. לבד מן האמור, סקר בית המשפט בהכרעת דינו תיאורים ספציפיים שעלו מעדויות הילדים בנוגע למעשיה של המערערת כלפיהם, כגון: השחתת בגדי ספורט של יש', והחלטה של המערערת למנוע מד' להשתתף במסיבה בבית הספר מחשש שיהיו שם ממתקים. כתוצאה מהעזובה והמצוקה שחוו הילדים, הם ביצעו זה בזה מעשים קשים, כפי שנאמר בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.
3. בית משפט מצא חיזוק לעדויות הילדים בעדויות השכנים ובעדויות הנאשמים. מעדויות אלה עלה כי מעשי ההתעללות החלו עוד בילדותו של א' לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, ונמשכו ברצף עד לחשיפת הפרשה ביום 7.2.08, כאשר שכן של המערערת ובעלה התקשר למשטרה לאחר שמצא את ד' ביום חורף בחצר הבית כשהוא לבוש בגדים קצרים, והמערערת מסרבת לאפשר לו להיכנס הביתה ומונעת ממנו מזון ושתייה, כל זאת בעוד הילד צועק ומתחנן על נפשו. ד' הוצא מהבית והועבר לפנימייה על-ידי שוטרים ועובדי רווחה שהגיעו למקום. בעקבות אירוע זה, פתחה המשטרה בחקירה שהובילה להגשת כתב האישום.
4. בגדר הדיון בבית המשפט קמא, טענה המערערת כי כל המעשים שיוחסו לה התיישנו, וכפרה בעובדות כתב האישום ובמיוחס לה. לגבי הבן ד' שאובחן כסובל משיתוק מוחין, ציינה המערערת כי לא עלה בידי הרופאים שאליהם פנתה, לסייע לו, ולכן החלה לקרוא תהילים ולהתפלל. לדבריה, ככל שמצבו של ד' השתפר, היא הפכה אדוקה יותר בדתה. עוד ציינה המערערת כי היא מטפלת אלטרנטיבית בהכשרתה, ומשכך היא האכילה את ילדיה במזון בריא ומנעה מהם מזון מזיק ובעיקר ממתקים, סוכר לבן וקמח. לטענתה, בנה יש' התלונן נגדה בשל מצבו הנפשי הקשה ואילו הילדים האחרים שהתלוננו לא דיברו אמת מאחר שנחקרו תחת לחץ ואיומים. המערערת הודתה שנהגה תעניות דיבור, וששוחחה עם ילדיה בשפת הסימנים או בתכתובות. לבסוף, טענה המערערת, כי היא לא הכתה את ילדיה, וכי גם אביהם לא הכה אותם ולא סייע לה בכך.
5. לקראת סוף פרשת התביעה, ביקשה באת-כוח המערערת כי בית משפט יורה על עריכת בדיקה פסיכיאטרית למרשתה. בית משפט פסק כי חרף העובדה שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר של המשפט מוטב לבררה, והורה על קיום בדיקה פסיכיאטרית על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, כמבוקש על-ידי ההגנה. בשלב זה התבקשה החלפת ייצוג על-ידי ההגנה, ועו"ד דחוח שקיבל עליו את הייצוג, הודיע לבית המשפט כי פרשת ההגנה תתמקד בכשירותה של המערערת, הגם שהוסיף לכפור בעצם ביצוע המעשים. ההגנה לא חלקה על יכולתה של המערערת להבחין בין טוב לרע, אך טענה כי הולדת ד', הסובל מפיגור שכלי, גרמה להתפתחות מחלת נפש מן הסוג של הפרעה דלוזיונאלית. בשל מחלה זו, אין ביכולתה של המערערת לסייע סיוע אפקטיבי לסנגור, והיא לא יכלה להימנע מהמעשים המיוחסים לה כלפי ילדיה.
6. המערערת סירבה להעיד במשפט, ועמדה על מתן עדות בהתכתבות מן הטעם שאינה מוכנה להעיד בנוכחות גברים. ההצעות שהועלו, ובכלל זה האפשרות שתמסור את עדותה באמצעות מערכת וידיאו במעגל סגור ("וידאו קונפרנס") נדחו על-ידה. בצד זה, לא קיימה המערערת את ההסכמה שהושגה כי היא תמסור את עדותה מאחורי פרגוד, כך שבית המשפט יוכל להתרשם מתגובותיה ומדרך דיבורה. בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי עקב אחרי התנהלותה של המערערת, הגם שהמשיכה להליט את פניה בכיסוי.
7. בית משפט ביקש לברר את הטענות הנוגעות למצבה הנפשי של המערערת, על רקע התשתית העובדתית שהוצגה בבית המשפט, זאת כדי שניתן יהיה לבחון את טענות ההגנה המתייחסות למצבה הנפשי. לצורך זה, פרש בית המשפט יריעה רחבה של כלל העדויות, תוך התייחסות מעמיקה לכל עדות ולכל פרט שהובא בפניו, בהדגישו כי רק על רקע הממצאים העובדתיים ניתן יהיה להבין ולבחון את טענות ההגנה המתייחסות למצב הנפשי של המערערת.
8. מטעמה של המערערת, העיד הפסיכיאטר דוקטור לריה שחוות דעתו (נ/13) הוגשה לבית המשפט. לאחר מכן העידה הדוקטור ב' חנין, מנהלת המחלקה הסגורה בבית חולים איתנים, מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שחוות דעתה (ת/24) וחוות דעת משלימה (ת/25) הוצגו מטעמה. הפסיכיאטר המחוזי חיווה דעתו כי למערערת הפרעת אישיות קשה שאינה עולה כדי מחלת נפש, המתבטאת בחוסר יציבות המאפיין את אורח חייה החל מגיל ההתבגרות. לעומתו, סבר ד"ר לריה כי למן מהתבגרותה, התאפיינו חייה של המערערת ביציבות שאינה מתיישבת עם הפרעת אישיות חמורה, וכי השינוי הדרסטי בהתנהגותה עד כדי פסיכוזה, נעוץ בלידתו של ד' הסובל מלקות שכלית. המחלוקת העיקרית בין מומחי ההגנה לפסיכיאטר המחוזי התמקדה בשאלה האם מחשבותיה של המערערת הן מחשבות שווא (דלוזיות), והאם מתקיים בהן הקריטריון שהן מנותקות מן הסביבה התרבותית שממנה באה המערערת ומנוכרות לה.
9. בית משפט ראה להעדיף את עמדת הפסיכיאטר המחוזי ועדותה של ד"ר חנין מטעמו, שקבעה כי המערערת אינה חולת נפש, שהיא כשרה לעמוד לדין ושהיא אחראית למעשיה, על-פני חוות דעתו ועדותו של ד"ר לריה מטעם המערערת. זאת, עשה בית המשפט לאחר שמיעת עדויות המומחים ובחינה מדוקדקת של חוות דעתם על רקע עדויות הילדים ששמע והמבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים שבאו בפניו, תוך פירוט וניתוח חוות הדעת וגיבוש המסקנות כפי שפורטו. בית המשפט הדגיש כי ד"ר חנין ראיינה את המערערת ישירות, הסתכלה בה במשך למעלה מחודש ימים במהלך אשפוזה, שמרה על עשרות דפי תרשומת שערכה ואפשרה בכך מעקב של בית המשפט אחר עמדותיה ביחס לנושאים שלובנו איתה. בית משפט מצא כי הראיות שהובאו בפניו מתיישבות באופן מלא עם חוות הדעת של ד"ר חנין, כי המערערת אינה נשלטת על-ידי מחשבות שווא וכי התנהלותה משקפת "אדם בעל רצון תקיף קיצוני מאוד ההולך "עד הקצה" ובעל יכולת שליטה עצמית" (עמוד 121 להכרעת-הדין).
בית משפט דחה את טענת ההגנה שלפיה יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר לריה לאור פסק הדין בע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724 (2004) (להלן: פרשת ברוכים), וקבע כי האמור בפסק-הדין מהווה חיזוק לחוות דעתה ועדותה של ד"ר חנין.
10. בית המשפט התרשם שהמערערת הינה אישה מניפולטיבית המצליחה לגייס טענות מטענות שונות כדי להדוף שאלות קשות של החוקרים. עוד התרשם בית המשפט, כי המערערת שיקרה בהכחישה חלק מן המעשים, וניסתה להמעיט מחומרתם של מעשים שאותם בחרה שלא להכחיש. בית משפט מצא כי בכל אלה לא היה כדי לעורר ספק בגרסאות האמינות של ילדיה, ופסק כי בעת ביצוע המעשים היתה המערערת במצב של שליטה מלאה, וכי הסבריה אינם שאובים מתוך עולם פסיכוטי כלשהו אלא מתוך רצון לחמוק מהדין.
11. לסיכום, מצא בית משפט כי חומר הראיות מבסס מעשי התעללות גופנית ונפשית שביצעו המערערת ובעלה, כלפי שבעה מילדיהם. אשר על כן, הרשיע בית משפט את המערערת ואת בעלה בכל שיוחס להם, למעט אירועים מסוימים שחלה עליהם התיישנות, ואירוע נוסף שבו יוחסה למערערת הכאה של בתה, אשר לפי קביעת בית המשפט - לא הוכח מעבר לספק סביר. אשר לגזר הדין, שמע בית משפט ראיות לעונש שכללו עדויות של חמישה מילדיה ותסקיר שירות מבחן לגבי בעלה. אשר למערערת עצמה - החליט בית המשפט שלא להורות על עריכת תסקיר נוכח כך שבא-כוחה העריך שלא תשתף פעולה עם קצינת המבחן. בית משפט שמע בהרחבה את טיעוני הצדדים וגזר עליה עונש כפי שפורט.
12. הערעור שבפנינו מתייחס כאמור הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. המאשימה מערערת מנגד על קולת העונש. שמענו טיעונים מפורטים של בא-כוח המערערת, עו"ד א. להמן, שמיקד את טיעונו בשאלת מצבה הנפשי של המערערת, כשירותה לעמוד לדין ואחריותה למעשיה, ובצד זה ערער גם על חומרת העונש. המשיבה מנגד, באמצעות עו"ד ת' פרוש, ביקשה לדחות את הערעור, בציינה כי אין מקום להעלות מחדש בערעור טענות שנטענו בבית משפט קמא הנוגעות לנושאים שבמומחיות. המאשימה בערעור שהוגש מטעמה (ע"פ 10161/09) מבקשת מבית המשפט להחמיר בעונשה של המערערת.
טיעוני הצדדים
13. הערעור מטעם המערערת מתמקד בשאלת אחריותה הפלילית למעשים שבהם הורשעה, ובטענתה כי המעשים נעשו על רקע של אי שפיות. בא-כוח המערערת טוען כי מרשתו לוקה במחלת נפש, וכי עקב מחלתה, אין היא כשרה לעמוד לדין ולא יכולה הייתה להימנע מביצוע המעשים שבהם הורשעה. לדבריו, מחלת הנפש שממנה סובלת מרשתו מתבטאת בהפרעה דלוזיונאלית מתמידה (סוג גרנדיוזי) שהינה הפרעה פסיכוטית המתבטאת במחשבות שווא שאינן ביזאריות או מהפרעה טורדנית כפייתית מטיפוס פסיכוטי. את טענתו מבסס הוא על חוות דעתו של ד"ר לריה, שבדק את המערערת בכלא שבו היא שוהה בתיווך בת זוגו, ד"ר זליקוביץ', שאף היא פסיכיאטרית. לדברי הסנגור, בית המשפט המחוזי ראה לאמץ את חוות דעתה של ד"ר חנין מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ולהעדיפה על-פני חוות דעתו של ד"ר לריה, בעיקר משום שד"ר חנין בחנה את המערערת בהיותה באשפוז במשך חודש ימים, בעוד שמומחה ההגנה לא בחן אותה בהיותה מאושפזת ולא באופן ישיר, אלא באמצעות בת זוגו. לטענת הסנגור, בכך נתפס בית המשפט לכלל טעות, שכן מקורו של פער מעשי זה בעובדה כי בעת אשפוזה של המערערת לא התאפשר להגנה לבדוק אותה, אלא בדרך שבה נבדקה על-ידה. עם זאת, מדגיש הסנגור כי ד"ר לריה קרא את הודעותיה של המערערת במשטרה, את הרישומים שלה, את פרוטוקול בית המשפט ואת תיק הרווחה, וקיבל מתיאורי הילדים תמונת מצב מדויקת ביותר, שכן כלשונו " מי יכול לספר יותר מהילדים על האם".
14. בא-כוח המערערת טוען שלא הוכחה על-ידי המאשימה קיומה של קבוצה הנוהה אחרי המערערת, וכי הדברים שנטענו בהקשר זה מסתמכים אך על גזיר עיתון. לטענתו, אפילו היה מקום לקביעה כי ישנה קבוצה הנוהה אחרי המערערת, הרי שמדובר בקבוצה שולית, שמהווה מושא לגינוי מצד כל הרבנים ומנהיגי הציבור שאליו משתייכת המערערת. מכאן, שאין לראות בדבריה של המערערת, שנעדרים כל עיגון תרבותי או זיקה ליהדות, משום "אמונות המקובלות על אנשים השייכים לאותה תרבות". עוד טוענת ההגנה כי גם בהתקיים קבוצה הנוהה אחר המערערת, אין בכך כדי לסתור מחשבות גדלות בקרבה, כשם שהוכחו במשפט. גם יתר הסממנים של "הפרעה דלוזיונאלית מתמידה" כגון הפרעות ביזאריות והתגברות המחלה והחמרתה בשלהי שנות השלושים לחייה, מצביעים, לטענת הסנגוריה, על קיומה של הפרעה זו אצל המערערת. הסנגור הפנה לדבריה של המערערת בהודעתה במשטרה מיום 5.10.08 (ת/6), בהתייחס למכות שהפליאה בילדיה: