השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל) מיום 16.5.08 בתיק ת"א 984/04, בגדרו נקבע, כי על המערערים לשפות את המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל או המוסד) בגין קצבאות ששילם.
רקע
ב. בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על תביעה שהגיש המל"ל כנגד המערערים בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן: החוק); ואשר נסב על תאונה מצערת, שהוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה, בה נפגע קשה אביב זלצר (להלן הנפגע), יליד 1964. המערער 1 הוא מושב כפר ויתקין (להלן המושב) אשר מפעיל מרכז למזון בהמות. ביום 19.1.99 הגיעו הנפגע ושותפו, עובדים עצמאיים, לרחבת מרכז המזון כדי לפרוק תערובת מזון בהמות לתוך מיכל. לשם כך, עשו השניים שימוש בטרקטור שבבעלותם ובעגלה נגררת, אליה היה מחובר גל קרדני (גל הינע המעביר כוח מכלי תחבורה לעגלה נגררת), שסופקו על-ידי המושב. המערערת 2 (להלן חברת הביטוח) ביטחה באותה עת את המושב בביטוח חבות צד שלישי, וכן את העגלה הנגררת בביטוח חובה. המערערת 3 השתתפה בפוליסת ביטוח החובה שהוציאה חברת הביטוח לעגלה. בסביבות השעה 5:30 בבוקר, עת היו השניים עסוקים במלאכת הפריקה, החליק הנפגע על חומר שמנוני שהיה שפוך ברחבת מרכז המזון, מעד וידו השמאלית נתפסה בגל הקרדני. כתוצאה מכך נקטעה ידו השמאלית עד הכתף, וכן נגרמה לו חבלה בראשו. לאחר תהליך שיקום שוחרר הנפגע מבית החולים ביום 9.2.99. כתוצאה מהתאונה הוכר הנפגע כנפגע בתאונת עבודה ושולמו לו קצבאות שונות על-ידי המל"ל. יוער, כי עוד לפני קרות התאונה סבל הנפגע מנכות נפרולוגית צמיתה (עקב מחלת כליות) בשיעור של 80% (כפי שקבעה ועדה רפואית מטעם המל"ל). בגין התאונה הגיש הנפגע תביעה נגד המערערים (ת"א (חיפה) 367/01) ובה הגיעו להסדר פשרה, לפיו תמורת סילוק מלא וסופי של תביעותיו פוצה בכחצי מליון ש"ח (להלן: הסדר הפשרה).
פסק הדין קמא
ג. בבית המשפט קמא תבע המל"ל (שבא בנעלי הנפגע) את השבת הקצבאות ששילם, ושהוא עתיד לשלם לנפגע. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה תעמוד נכותו האורטופדית של הנפגע על 65%; כן הוסכם לייחס לו אשם תורם בשיעור של 25%. באשר לקיומה של נכות נוירולוגית העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המל"ל (פרופ' איסקוב) אשר העמידה על שיעור של 30%. בית המשפט ציין, כי המומחה מטעם המערערים (פרופ' קורצ'ין), אשר שלל קיומה של נכות זו, לא התייחס בחוות דעתו לממצאים שונים שעלו בבדיקת הדמיה (C.T); לתלונות הנפגע בדבר הקושי בביצוע פעולות שונות הדורשות ריכוז ממושך, ולתלונות על כאבי ראש תכופים - נתונים אליהם התייחס פרופ' איסקוב. בשקלול הנכות האורטופדית והנכות הנוירולוגית העמיד בית המשפט את נכותו הרפואית הצמיתה של הנפגע עקב התאונה על 75.5%. עוד הסכימו הצדדים, כי יוגש לבית המשפט דו"ח הועדה הרפואית מטעם המל"ל, אשר קבע לנפגע - כאמור - נכות נפרולוגית צמיתה בשיעור של 80%.
ד. בהחלטת ביניים מיום 8.5.07 איפשר בית המשפט למערערים להגיש חוות דעת שערך פרופ' הולצמן (מנהל מחלקה לנפרולוגיה ויתר לחץ דם), לפיה עקב נכותו הנפרולוגית של הנפגע תוחלת חייו הצפויה היא עד גיל 64 (יצוין, כי הנפגע היה כבן 42 באותה עת). המל"ל בחר שלא להגיש חוות דעת נגדית, אך טען, כי תקנות ההיוון שלו לפיהן נתבעת ההשבה, כבר כוללות בתוכן קיצור תוחלת חיים. בית המשפט קיבל את טענת המל"ל וקבע, שבהתאם לאמור בהלכת אבו סרייה (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייהפ"ד נה(3) 599) "במסגרת תביעת השבה של הביטוח הלאומי יש להתעלם מקיצור תוחלת החיים" (עמ' 18 לפסק הדין); זאת - אף שחוות הדעת מטעם המערערים לא נסתרה לגופה. ביחס להפסד ההשתכרות לעבר נקבע, כי הוכח רק ביחס לשנת 1999. הנכות התפקודית הועמדה על 65% - תוך שקלול הנכות הרפואית עם העובדה שהנפגע חזר לעבוד, וגם הנכות הנפרולוגית הקיימת. אבדן כושר השתכרותו לעתיד של הנפגע הועמד על מחצית מגובה החישוב האריתמטי עד גיל 67 (כלומר, בסיס השכר כפול הנכות התפקודית כפול מקדם ההיוון לתקופה שעד הגיע הנפגע לגיל 67 מחולק לשניים). וזאת בשל חזרתו לעבודה המעידה כי למעשה השתכרותו לא נפגעה כלל מזה; ומנגד, היותו תלוי לחלוטין בשותפו לעסק ובמושב, שהוא מעסיקו היחיד מאז התאונה, ואם ישתנו דברים אלה לרעה - יתקשה למצוא מקור הכנסה דומה. כן נשקלה חומרת הפגיעה והנכות הנפרולוגית.
ה. באשר לעזרת צד ג' נאמר, כי חרף העובדה שכיום מפגין הנפגע רצון רב לעצמאות ומצליח לתפקד בעזרה מועטה יחסית, יש להניח כי ככל הנראה בעתיד העזרה לה יזדקק תלך ותתרחב. עוד נאמר, כי העזרה שמקבל הנפגע מבני משפחתו חורגת מעזרה מקובלת של בני משפחה; לפיכך, על דרך האומדן נקבע לו פיצוי, לעבר ולעתיד, בגובה של 400,000 ש"ח. נקבע, כי בפסיקת הכאב והסבל שנגרמו לנפגע יש לקחת בחשבון את הנתונים בדבר אבדן היד בגיל צעיר יחסית בשילוב עם שיעור הנכות הגבוה, הסבל הרב והצורך להסתגל לחיים שלאחר התאונה - והפיצוי הועמד על סך 700,000 ש"ח. עוד קבע בית המשפט, כי אין לנכות מסכומים אלה את הסכום שהמערערים שילמו כבר לנפגע במסגרת הפשרה. כן נדחתה הטענה, כי אין לפסוק ריבית והצמדה בשל השיהוי בהגשת התביעה - הואיל והכלל הוא, שריבית והצמדה לא יפסקו רק בנסיבות מיוחדות, אשר אין המקרה דנא בא בגדרן. לבסוף, נדחתה הטענה כי נוכח הוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי זכאי המוסד רק ל-75% מהסכום שנפסק - כיוון שסעיף זה עוסק רק בתביעה שהתבררה יחד עם תביעת הנפגע.
טענות המערערים
ו. לשיטת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו השונות. בין היתר נטען, כי יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע כפי שהוכח בחוות הדעת בעניין הנכות הנפרולוגית. זאת, כיוון שהטענה עמדה למערערים נגד הנפגע אילו נתבעו על ידיו - וממילא הוא הדין בתביעת שיבוב שבמסגרתה בא המוסד בנעליו. הוזכר, כי הטענה בדבר תוחלת החיים הצפויה לנפגע נתמכת בחוות דעת רפואית שלא נסתרה. ביחס לנכות הנוירולוגית נטען, כי שגה בית המשפט בכך שהעדיף את המומחה מטעם המוסד, שבניגוד למומחה מטעם המערערים אינו מומחה נוירולוגי. עוד נטען, כי הנכות התפקודית שנקבעה שגויה אף היא, וראיה לכך מצויה בעובדה שהכנסתו של הנפגע רק הלכה והשביחה מאז התאונה (למעט בשנת 1999).
ז. נטען, שאת קשייו התפקודיים של הנפגע יש לייחס לנכות הנפרולוגית. עוד נטען, כי אין להקיש - כפי שעשה בית המשפט קמא - מנכותו הרפואית של הנפגע לנכותו התפקודית. וכי את הקשיים בביצוע העבודה שכנטען נתקל בהם הנפגע, משלים שותפו לעסק. נטען, כי לנפגע לא נגרמו הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, שכן, כאמור, הכנסתו הלכה והשביחה, למעט בשנת 1999, לגביה הוצע לפצותו בגין הפער בינה לבין השנה שקדמה לה. עוד נטען, כי בסיס השכר על פיו משולמים לנפגע תגמולי המל"ל הוא כ-7,100 ש"ח לחודש, ועל כן מושתק המל"ל מן הטענה ששכרו היה גבוה יותר. ביחס לעזרת הזולת נטען, כי העזרה שקיבל הנפגע מבני משפחתו לאחר התאונה לא חרגה מהעזרה שקיבל עובר לה בשל נכותו הנפרולוגית. עוד נטען, כי מעדות הנפגע מצטיירת תמונה לפיה הוא מסתדר באופן עצמאי, וכי מעולם לא העסיק עזרה חיצונית. נטען, כי בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי זכאי המל"ל להשבה בשיעור 75% בלבד, וזאת משום שהמל"ל ידע על הגשת התביעה על-ידי הנפגע, וחדל בכך שלא הצטרף לתביעה בזמנו. לבסוף נטען, כי יש לקזז את הסכום ששולם לנפגע בפשרה, ואין לדרוש מהמזיק לשלם יותר מהנזק שגרם.
טענות המוסד
ח. ערעור המוסד מתמקד בטענה, כי שגה בית המשפט קמא בחישוב הפסדי השכר העתידיים; ובטענה כי שגה בהחלטת הביניים שאיפשרה למערערים להגיש חוות דעת בדבר קיצור תוחלת חיים. אשר להפסדי השכר העתידיים נטען, כי נפלה מלפני בית המשפט שגגה משולשת: (1) ראשית, בכך שחישב את ההפסד העלול להיגרם לנפגע בעתיד על יסוד שכרו עובר לתאונה (כ-16,000 ש"ח) ולא על יסוד שכרו בפועל (כ-27,300 ש"ח); (2) שנית, בכך שאף שהנפגע עובד במלאכת כפיים נקבעה נכות תפקודית הנמוכה מהנכות הרפואית; (3) שלישית, בכך שערך חישוב גלובלי המזכה את הנפגע (ובשלב זה את המוסד) רק במחצית הפסד ההשתכרות.
ט. בתגובה לטענות המערערים נטען בין היתר, כי בהתאם לפסיקה הקיימת (ע"א 434/60 המוסד לביטוח לאומי נ' דורון פ"ד ט"ז (1) 7) אין להתחשב בכספי פשרה ששולמו ישירות לנפגע, וכי טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה. לגבי סעיף 330 הוזכר, כי הוא חל רק לגבי תביעות שהתבררו יחד. ולבסוף, בכל הנוגע להתחשבות בקיצור תוחלת חיים, נטען כי במסגרת תביעות המוסד בא עניין זה לידי ביטוי במסגרת תקנות ההיוון, כי תקנות אלה מחייבות (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132) וכי במישור המעשי אין לטענה משמעות - שכן הפסדי השכר לעתיד בכל מקרה חושבו על הצד הנמוך ועד גיל 67 (לעומת 64 לפי קיצור תוחלת חיים), וכי עזרת הזולת נקבעה, לעבר ולעתיד, באופן גלובלי.
י. בפנינו מיקד בא כוח המערערים, עו"ד זוכוביצקי, טענותיו, ראשית, בקיצור תוחלת החיים; שנית, בטענה כי נוכח סעיף 330 לחוק זכאי המל"ל אך ל-75% מסכום הפיצוי; ושלישית, בנושא החיוב בריבית. עו"ד קציר טען למל"ל, כי בית המשפט רשאי, לעניין תוחלת החיים, לעשות שימוש בכלי הסטטיסטי וההבדל הוא מינורי; אשר לסעיף 330 לחוק, נאמר כי זה חל רק כשתביעת המל"ל מתבררת במשותף עם תביעת הניזוק; אשר לחיוב בריבית, נטען כי נקבעו ריביות נמוכות.
דיון והכרעה
יא. שתי שאלות משפטיות עיקריות עולות לאמיתן למקרא הדברים. הראשונה, האם טענת קיצור תוחלת חיים שעמדה למזיק ביחס לניזוק עומדת לו גם בתביעה של המל"ל כאשר זה בא בנעליו. השניה, האם יש לקזז סכומי פיצויים ששולמו לניזוק ישירות על-ידי המזיק מהסכום המשתלם למל"ל מידיו. אודה, כי לטעמי יש מוזרות של ממש בכך שמערכת ההתחשבנות בין המל"ל, הבא בנעלי הנפגע, לבין הצדדים האחרים, נערכת במנותק מן הפשרה שסיימה את התדיינות הנפגע עם אותם צדדים. לא כל המתרחש בעולם המשפט מתישב בקלות עם שכלו הפשוט של האדם, והשופט, מן היישוב. בסעיף 330 לחוק קבע המחוקק תמריצים שנועדו לאחד את בירור התביעות יחדיו (ראו ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21 , 28-27; ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542) - אך מסתבר שלא תמיד די באלה, במיוחד אזכיר, כי על המל"ל, גוף סטטוטורי נאמן הציבור, להקפיד בכך.
יב. ואולם, בטרם ניתן דעתנו לשאלות העיקריות כפי שהגדרנון, נפנה מבטנו אל יתר טענות הצדדים. נזכיר, כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצויים, וערכאת הערעור לא תתערב בכך, למעט מקום בו נפלה טעות ממשית. בשיקול הנתונים והטענות נלקח בחשבון סכום הפיצויים הכולל, כדברי השופט גרוניס:
"אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק... ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים... אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הוא סביר, אין צורך לקיים בדיקה מעמיקה של ראשי הנזק, אלא מקום שמתגלה טעות בולטת". (ע"א 1164/02 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם)).