השופט נ' הנדל:
1. מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 1944-12-09, אשר בהתאם להסדר טיעון גזר על המערער, הסובל מפיגור שכלי, עשרים שנות מאסר בפועל בגין עבירת רצח - עונש מופחת על פי סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 - בה הורשע על פי הודאתו. הערעור אינו מופנה כנגד עונש המאסר שנגזר, אלא כלפי שאלת מקום ריצוי העונש - בכתלי בית הסוהר או במעון נעול. בסוגיה זו, שלא נכללה בהסדר הטיעון, נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. דעת הרוב (השופטים ר' סוקול ות' נתנאל-שרון) סברה שיש לרצות את העונש בכתלי בית הסוהר, בעוד לגישת דעת המיעוט (סגן הנשיאה ש' ברלינר), ראוי כי המערער ירצה את עונשו במעון נעול לאנשים הסובלים מפיגור שכלי.
הרקע העובדתי
2. מעובדות כתב האישום בהן הורשע המערער - יליד 1983 - בהסדר טיעון ועל פי הודאתו, עולה המסגרת העובדתית הבאה: בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, התגוררו המערער ובת זוגו (להלן: "בת הזוג") במשותף בבית הוריו של המערער. שכנתם של השניים (להלן: "המנוחה") התגוררה בדירה סמוכה, והמערער ובת זוגו נהגו לבקרה בדירתה. במהלך שנת 2008 התגלע סכסוך כספי בדבר חוב שחב המערער למנוחה. על רקע זה, במהלך חודש פברואר 2009 הטריד המערער את המנוחה ואף איים לרצוח אותה. בעקבות זאת, הגישה המנוחה מספר תלונות נגד המערער במשטרה. על אף האמור, המשיכו המערער ובת זוגו לבקר את המנוחה בדירתה. ביום 13.2.2009 לקראת השעה 22:00, הגיעו השניים לדירת המנוחה ושהו בחברתה. במהלך ביקור זה שתו המערער, בת הזוג והמנוחה משקאות חריפים, כאשר המערער וזוגתו מעודדים את המנוחה להרבות בשתיה. במהלך הערב, התפתח ויכוח בין המערער וזוגתו לבין המנוחה, על רקע חובו הכספי של המערער, תוך שהמנוחה דורשת כי המערער יפרע את חובו. בשלב זה החליטו בת הזוג והמערער להמית את המנוחה, חנקו אותה בידיהם והידקו סביב צווארה חגורה עד שגרמו למותה, תוך ניצול היותה בגילופין באופן המונע את התנגדותה. אחר הדברים האלה, גנבו המערער ובת זוגו ארנק מתוך תיקה של המנוחה, סגרו את דלתות דירתה ועזבו את המקום. יש לציין כי אין מחלוקת שהמערער לוקה בפיגור שכלי קל.
ההליכים בבית משפט קמא
3. לאחר הגשת כתב האישום, נעצר המערער עד תום ההליכים נגדו, ובהוראת בית המשפט המחוזי חיפה נשלח למעצר במעון נעול למפגרים, שם הוא שוהה מיום 14.2.2009. לאחר שכפר המערער בעובדות כתב האישום, ולאחר שהתקיימו מספר דיוני הוכחות ונשמעו עדים רבים, הגיעו הצדדים לידי הסדר טיעון בגדרו הוסכם כי יחולו על המערער הוראות סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המורה כי בהתקיים תנאי הסעיף - קיומה של הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, במידה ניכרת אשר לא שוללת את יכולתו להבין את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה - ניתן להטיל עונש קל מעונש החובה הקבוע לעבירת הרצח. בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון, הרשיע את המערער בעבירת הרצח כאמור, וגזר עליו עונש מאסר של עשרים שנה.
הסוגיה שעמדה בלב דיונה של ערכאה קמא בגזר הדין הייתה שאלת מקום ריצוי עונש המאסר. זאת נוכח הוראת סעיף 19ד לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק הטיפול במפגרים"), המורה כי בית המשפט רשאי לצוות כי אדם שאובחן כמפגר ישא את מאסרו במעון נעול, חלף ריצוי המאסר בבית הסוהר. לשם כך הורה בית המשפט, על פי שיקול הדעת המוקנה לו בסעיף 19ח לחוק, כי המערער יובא לפני ועדת אבחון שתתן דעתה על מצבו. ועדת האבחון - המונה חמישה חברים - החליטה ברוב דעות (2:3) להמליץ על ריצוי המאסר בבית הסוהר. דעת הרוב סברה כי נוכח חומרת העבירה וההיסטוריה של מעשי אלימות בקהילה הטיפולית, על המערער לרצות עונש באגף טעוני פיקוח בבית הסוהר, המיועד לאנשים עם פיגור קל. דעת המיעוט המליצה על ריצוי העונש במעון נעול נוכח הסכנות לניצולו של המערער בין כתלי הכלא, והעובדה שהמערער החל תהליכי שיקום במעון. צוין כי במידה ולא יעמוד בתנאים המקובלים במעון - ישלים את מאסרו בכלא. לנגד עיני בית המשפט המחוזי עמדו חוות דעת נוספות. בדו"ח של האגף הנעול במעון בו שוהה המערער הומלץ לאפשר לו לרצות את מאסרו במסגרת המעון הנעול, נוכח השתלבותו במעון. כן צוין כי "השמה במסגרת אחרת... תביא לקשיים בהסתגלות ולמעשה להפסד של ההתקדמות השיקומית של [המערער]". אף המטפלים באגף הנעול שבמעון המליצו להורות על ריצוי העונש במעון בציינם: "מניסיוננו, שהות של אדם בעל פיגור במסגרות שב"ס... עלולה להוביל לפגיעה, התעללות וניצול של האדם המפגר".
לאחר קבלת ההמלצה, אף דעותיו של בית המשפט המחוזי נחלקו בסוגיה. לגישת שופט המיעוט (כב' סגן הנשיאה ש' ברלינר) היה מקום לקבוע את מאסרו של המערער במעון נעול. שופט המיעוט ערך דיון מקיף בסוגיות המאסר והטיפול במפגרים, תוך הצגת הקשיים הרלוונטיים. בהתייחסו למקרה הקונקרטי, צוין כי למערער מוגבלות ב"התנהגות מסתגלת" וכי החשש לניצולו ממשי הוא. לדעת שופט המיעוט אפקט המניעה שבכליאת המערער יתקיים גם אם ירצה את המאסר במעון, אשר הינו: "סוג מיוחד של בית סוהר, והשוהים בו הם בגדר כלואים". הודגשה ההמשכיות שבטיפול אותו מקבל המערער במסגרת המעון, וחוות הדעת החיובית ביחס אליו מצוות עובדים והמטפלים.
לעומת סגן הנשיאה ברלינר, סברה דעת הרוב (מפי השופט ר' סוקול ובהסכמת השופטת ת' נתנאל-שרון) כי על המערער לרצות את עונשו בין כתלי בית הסוהר. ניתן משקל לשיקולי הענישה השונים - הרתעה, גמול, מניעה ושיקום - כמו גם לשיקולים הנוגעים להגנת הנאשם עצמו. עוד צוינה החשיבות שבבירור המסוכנות הנשקפת מהנאשם, חומרת העבירה ותקופת המאסר שנגזרה בגינה. נקבע כי מעשיו של המערער, לרבות עברו הפלילי, מלמדים בבירור על המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד צוין כי לשירות בתי הסוהר כלים להתמודד עם אסירים בעלי פיגור קל וכי המעון טרם התנסה בהחזקת אסירים לתקופת מאסר כה ארוכה. מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
4. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משהורה על מאסרו בכתלי בית הסוהר. נטען כי כבר בהיותו בן 6 אובחן המערער כסובל מפיגור, ובמהלך בדיקות שנעשו לו לאורך חייו אובחן הוא כסובל מפיגור קל, ללא כל שיפור. צוין כי הקביעה לפיה מהווה המערער איום על השוהים במעון אין לה על מה שתסמוך, שעה שהמערער שוהה במעון זה למעלה משלוש שנים ללא כל פגם בהתנהגותו. הוסף שוועדת האבחון חרגה מסמכותה עת שקלה את חומרת העבירה במסגרת שיקוליה המקצועיים. עוד נטען כי יש לדחות את הקביעה לפיה הפיקוח במעון קפדני פחות מזה שבבתי הסוהר, מקום בו המעון נוסד על פי חוק לשמש גם מקום לריצוי עונשי מאסר שהוטלו על בעלי פיגור שכלי. עוד הודגש כי עולה מהחומר ששירות בתי הסוהר אינו ערוך לקבלת המערער לריצוי מאסרו, וכי צפויות לו סכנות ממשיות. נטען גם כי בנסיבות העניין יש מקום למתן את סכום הפיצויים שנפסקו לטובת עזבון המנוחה.
לגישת המדינה, דין הערעור להידחות. המדובר לטענתה ברוצח מסוכן, לו עבר של אלימות לרבות עבירת תקיפה הגורמת חבלה. הוסף כי היעדר אלימות בתקופה האחרונה, אינו מבטיח התנהגות שכזו ב-16 השנים שנותרו למערער לריצוי עונשו. הודגש כי השב"ס ערוך לקליטת אסירים מסוגו של המערער, ויש חשש ביחס לאפשרות הפיקוח עליו במעון.
דיון והכרעה
5. כידוע, עבירת הרצח נושאת בצידה עונש חובה - מאסר עולם. ואולם, סעיף 300א לחוק העונשין חולל מהפכה בכך שכיום ניתן להרשיע בעבירת הרצח, תוך קביעת עונש שאינו בהכרח מאסר עולם. כפי הקבוע בסעיף:
על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:
(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה.
(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב.