העליון ביטל פס"ד והחזיר הדיון למחוזי - לא ברור אם הוכחה עילה המצדיקה הרמת מסך

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת צ' ברון), אשר קיבל את תביעת המשיבה, עיריית תל-אביב-יפו (להלן: העירייה) וחייב את המערער, מר אייזיק שפירא (להלן: המערער), בחובות ארנונה שצברו שלוש חברות שבבעלותו.

           החברות הן חברת ש.א. את ש.א. שרותים (1991) בע"מ, חברת י.סרג' בע"מ (להלן: חברת סרג') וחברת גלדיס אחזקות ושירותים (1992) בע"מ (להלן: חברת גלדיס). שלוש החברות ניהלו חניונים בשטח שיפוטה של העירייה. המערער היה רשום כמנהל היחיד של שלוש החברות; מתוך 100 מניות שהקצתה כל חברה הוקצו 99 מניות בכל חברה למערער. אשתו של המערער, המשיבה הפורמלית בערעור זה, החזיקה במנייה הנותרת. בין השנים 1996-1991 צברו החברות חובות ארנונה שלא שולמו לטובת העירייה. העירייה פנתה לבית משפט השלום בהליך של סדר דין מקוצר, ולאחר שהחברות לא ביקשו רשות להתגונן - פסק בית המשפט לטובת העירייה וקבע כי החברות חייבות בתשלום דמי הארנונה. המועד לערעור על פסקי דין אלה חלף, אך פסקי הדין לא בוצעו בשל חדלות פירעון של שלוש החברות. על-כן, פנתה העירייה לבית המשפט קמא וביקשה להרים את מסך ההתאגדות של שלוש החברות ולחייב את המערער ואת אשתו בחובותיהן.

2.        בית המשפט קמא השתכנע כי המערער "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו", וכי בחר להפעיל את החניונים באמצעות חברות "כדי להתחמק מנושים במקרה של כשלון עסקי". על-כן, ולאור העובדה שהחברות הן חברות פרטיות, ושהמערער היה המנהל הרשום ובעל המניות העיקרי שלהן, פסק בית המשפט כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המערער בחובות הארנונה שהוטלו על החברות. אולם, נפסק כי אשתו של המערער לא נטלה חלק פעיל בניהול החברות ולא הייתה מעורבת בעסקיהן, ולכן התביעה נגדה נדחתה.

טענות הצדדים בערעור

3.        המערער טוען כי פסק הדין של בית המשפט קמא שגוי משני טעמים. ראשית, מפני שלגישתו חובן של החברות לא הוכח. שנית, מפני שלשיטתו לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל את חובות החברות, אם ישנם כאלה, על כתפי בעל המניות שלהן. באשר להוכחת החוב, טוען המערער כי העדה מטעם העירייה, אדריאנה צירקוס, ששימשה כרכזת אכיפה באגף לגביית ארנונה בעירייה, הסתמכה על בדיקה במחשב, ואין די בעדותה כדי להוכיח את גובה החובות, וכדי להצביע על השטח שלגביו הוטלו וכדי ללמד כי החובות לא שולמו בעבר. המערער טוען עוד כי היה על בית המשפט להתייחס לגובה החוב המדויק, ולהבהיר בפסק הדין מהם הסכומים שעל החברות לשלם, ומהם הסכומים ששולמו על ידן בעבר. בנוסף טוען המערער כי תיק המוצגים שהציגה העירייה הוגש מבלי שהמסמכים בו נזכרים בתצהירי העדויות מטעם העירייה, ולכן, לשיטתו, יש להתעלם ממנו.

4.        באשר להרמת המסך טוען המערער כי בית המשפט מיהר להשתמש בכלי החריג של הרמת מסך כלפי בעל מניות, ועשה זאת בקלות יתירה ובפסק דין קצר שאינו מנומק. לטענת המערער בית המשפט החיל את חוק החברות, התשס"ט-1999 בעניינו, אף שפסק הדין עוסק בחיובים שהתגבשו מספר שנים טרם חקיקתו. בעניין זה יצוין כבר עתה כי בית המשפט קמא אמנם הזכיר בפסיקתו את סעיף 6 לחוק החברות. אולם בהקשר לדוקטרינת הרמת המסך, חוק החברות עיגן את ההסדר שהתפתח כבר בפסיקה, ושהיה קיים עוד לפני חקיקת החוק (ראו אירית חביב-סגל דיני חברות 290-288 (2007); דברי ההסבר לסעיף 8 בהצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, ה"ח 2, 12). לבתי המשפט הייתה אפוא סמכות להרים את מסך ההתאגדות גם טרם חקיקת חוק החברות. על-כן, אזכורו של סעיף 6 לחוק החברות אין פירושו כי בית המשפט שגה בהחלת הדין החל על מקרה זה.

           עוד טוען המערער כי לא הוכח שהתכוון להקים רצף של חברות ולהשתמט מתשלום ארנונה, או כי הישות המשפטית הנפרדת של החברות נועדה לחמוק מאימת הדין. חברת גלדיס, למשל, הוקמה כדי להפעיל חניונים במועצה האזורית גן רווה, ורק לאחר כשנתיים וחצי החלה לפעול גם בשטח המשיבה, כשהיא מחליפה את חברת סרג'. לטענת המערער הסיבה להקמת שלוש חברות הייתה כי לכל אורך שנות עבודתו הוכשל במכרזים על-ידי "גורמים אינטרסנטיים", וכדי להימנע מהתנכלות זו חייב היה להקים חברה חדשה כדי שיהיה לו סיכוי לזכות במכרז. המערער מוסיף כי לא הוכח ערבוב נכסים או ערבוב זכויות בין החברות לבין עצמן או בינן לבין המערער. לטענתו, רק כאשר הסתיימה תקופת מכרז אחד היה ניגש באמצעות חברה חדשה למכרז חדש. הקמת החברות, כך מסביר המערער, נבעה מצורך עסקי לגיטימי, בעוד שבית המשפט ביסס את מסקנתו על הצהרה של המערער לפיה הוא קיבל את כל ההחלטות בחברות - עובדה המעידה לגישתו דווקא על אחריות כלפי החברות ולא על ניצול לרעה. לבסוף מציין המערער כי בבעלותו חברה נוספת, חברת בריטניה ייעוץ והשקעות בע"מ, שהפעילה חניונים בין השנים 2003-1997, ושילמה את מיסי הארנונה כסדרם. אם חפץ היה להימנע מתשלומי ארנונה היה עושה זאת גם בחברה זו, שחובות הארנונה שצברה ושילמה עולים על החובות נשוא ערעור זה, כך טוען המערער.

5.        העירייה סבורה כי יש לדחות את טענות המערער על שני ראשיהן. ראשית, טוענת העירייה כי חובות החברות הוכחו בפסקי דין חלוטים, והם אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת. טענות המערער נגד חובות אלה מהוות ניסיון לעקוף את המסלול הקבוע בחוק ואת המועדים שנקבעו בו לערעור על שומת הארנונה ועל פסק הדין החלוט. העירייה מוסיפה כי הערעור בעניין זה נסב על שאלות של מהימנות עדים וקביעות עובדתיות - בהן אין להתערב. באשר להרמת המסך טוענת העירייה כי המערער עשה שימוש בחברות לשם הפרת הוראות החוק המחייבות תשלום ארנונה. העירייה טוענת כי המערער ידע, בעת הקמת החברות ובעת ההתמודדות במכרזים, כי אינו מתכוון לשלם את חובות הארנונה. לטענת העירייה התנהגות המערער עולה כדי ניסיון לסכל את כוונת הדין, הונאת נושים והברחת נכסים אל בעלי המניות, ולכן מצדיקה הרמת מסך. העירייה מוסיפה כי הבעלות בשלוש החברות הייתה זהה, עיסוקן היה זהה ומיקומן היה באותו מען - לכן לא הייתה הפרדה ממשית בין החברות השונות. לטענתה המערער אף לקח סיכון בלתי סביר באשר ליכולות החברה לפרוע את חובה, וניהל את עסקי החברה תוך התחשבות בטובתו ולא בטובת החברה. הדפוס של הקמת החברות וסגירתן נעשה כדרך "לגלגל חובות", כך סבורה העירייה, ובמטרה להתחמק מהחובות שהוטלו על החברות כדין. על כן לגישת העירייה יש לדחות את הערעור.

הרמת מסך

6.        מקריאת פסק דינו של בית המשפט קמא לא ברור אם אכן הוכחה במקרה זה עילה המצדיקה הרמת מסך. בית המשפט קמא פסק כי המערער הקים את שלוש החברות כדי שבמקרה של כשלון עסקי - נושיו לא יפנו אליו ישירות. אולם אמירה זו כשלעצמה משקפת את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, העומד בבסיס הקמת החברה; הגבלת האחריות היא אחד הטעמים הלגיטימיים לניהול העסק כחברה, מלכתחילה. על מנת להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה - אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין ליהנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה. אכן, ההליך של הרמת המסך נועד, במובן מסויים, לחזק את הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שכן מטרתו היא למנוע פגיעה בה בדרך של ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות. אך גם בהתחשב בכך - הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים.

7.        על-כן, לא די בעצם העובדה שהמערער "ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו" ובכך שהחברות הן "חברות משפחתיות" כדי להצדיק הרמת מסך. אמנם, הפסיקה נוטה לנכונות רבה יותר להרים מסך במקרים של חברה משפחתית (ראו למשל ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992)), ואופייה המשפחתי של החברה עשוי להוסיף משקולת על הכף הנוטה לעבר הרמת מסך ההתאגדות, אך אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק את הרמת המסך. באופן דומה, משיכת משכורות מדי פעם בפעם אינה עולה כדי הברחת נכסים או כדי ריקון החברה מנכסיה; וחובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית. גם ניסיונו של המערער "לצאת מהבוץ" על-ידי הקמת חברה חדשה - טענה אותה הזכיר בית המשפט, אך לא קבע ממצא עובדתי לגביה - אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לחייבו בחובות החברה.

           ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות (ראו לדוגמה ע"א (מחוזי חי') 2555/04 א.שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה מאיר, תק-מח 2005(1) 5975 (2005); דיני תאגידים, בעמ' 310-308). נדמה שבענייננו ניתן להוסיף ולומר כי אין זה ברור מאליו שהקמת מספר חברות יצרה חובות גבוהים יותר או פגעה בעירייה. לפיכך אף אין מובנת מאליה טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה דווקא להונות את רשויותיה ולהתחמק מתשלום ארנונה. אכן, רשויות מקומיות נתקלות לעיתים קרובות בקשיים כאשר באות הן לגבות את חיובי הארנונה. קושי אחד הוא בגבייה מחברות, בעיקר חברות פרטיות, שמפסיקות את פעולתן ואינן משלמות את חובות הארנונה שהוטלו עליהן. בשל קושי זה חוקק בשנת 2004 סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הקובע מנגנון להטלת חובות ארנונה על בעלי מניות החברה. מנגנון זה, שאף הוא כולל גבולות משל עצמו, עשוי אולי לפתור את הקושי שניצב בפני העיריות בבואן לגבות ארנונה, אלא שתיקון החוק אינו חל בענייננו.

8.        המשיבה מעלה היום טענות עובדתיות רבות המצדיקות, לשיטתה, את הרמת המסך. כך למשל טוענת המשיבה כי המערער לא שמר על הפרדה בין נכסיו הפרטיים לבין נכסי החברה, וכי רכש לילדיו דירות מכספי החברה. המערער מעלה גם הוא טענות שבירורן צריך להיעשות בערכאה הדיונית, וטוען, למשל, כי הקים את החברות מתוך מטרת עסקית לגיטימית ולא כדי להתחמק מתשלום חובות. טענות עובדתיות אלה, שניתן להניח כי ההכרעה בהן עשויה להשפיע על תוצאת פסק הדין, לא הוכרעו על ידי בית המשפט קמא ואין בידינו להכריע בהן בערכאה זו. אשר-על-כן, סבורים אנו כי יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שידון בטענות אלה ויכריע בהן.

גובה החוב

9.        בכל הנוגע לשאלת הוכחת החוב שהוטל על החברות - טענותיו של המערער מופנות כלפי הכרעתו של בית המשפט קמא בנוגע למהימנות הראיות ולמשקל שיש לתת להן. כידוע, בית המשפט שלערעור יתערב בקביעות אלה רק בנסיבות חריגות ומיוחדות. אולם, במקרה דנן נראה כי יש קושי בכך שבית המשפט לא קבע כל ממצא עובדתי מפורש בנוגע לגובה החוב המוטל על החברות. אף אם בחר בית המשפט לקבל את כל טענות העירייה בנוגע לגובה חובות הארנונה הנטענים - אין הדבר מפורט או מנומק בפסק הדין. כבר נפסק בעבר כי על החלטה שיפוטית לכלול הנמקה, אפילו תהא קצרה ותמציתית (ראו, בין היתר, תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי, 522-521 (מהדורה שביעית, 1995); רע"א 4244/06 דדון נ' כרמל (טרם פורסם, 21.05.2007); רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (טרם פורסם, 23.01.2006); בג"ץ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד י"ז 2503, 2516 (1963)). נראה כי כוונת בית המשפט הייתה כי הסכומים יקבעו לפי פסקי הדין שניתנו בהליכי סדר הדין המקוצר, וכי חיובים אלה יוטלו במלואם על המערער. אם אכן כך הדבר - ראוי כי תעשה גם בעניין זה קביעה ברורה.

           אשר-על-כן הייתי מציע כי פסק הדין נשוא הערעור יבוטל, והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע האם התקיימה עילה מוכרת להרמת מסך, ובמידת הצורך ישמע ראיות לעניין זה. אם תיוותר ההחלטה להרים את מסך ההתאגדות בעינה, יוסיף בית המשפט גם קביעה מנומקת באשר לתקפות גובה החוב.

                                                                                      המשנה-לנשיאה

השופט נ' הנדל: