1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט מ' יפרח), שעניינה בקשה להכיר בהמצאה למורשה בניהול עסקים לפי תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות).
2. המבקש 1, שמואל אוזן (להלן - אוזן), והמבקשת 2, יאנטרה בע"מ, שהינה חברה הנשלטת על ידי אוזן, הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה למתן סעד הצהרתי וסעדים כספיים נגד מספר נתבעים. בין הנתבעים מספר חברות זרות ואנשי עסקים זרים (המשיבים 7-1 בבקשה שלפניי, להלן - הנתבעים הזרים). עניינה של התביעה בהסכמים אשר לטענת המבקשים נכרתו בינם לבין חלק מהנתבעים בקשר עם מתן שירותי ניהול למקבצי מלונות מריוט והילטון, הנמצאים באנגליה (להלן - מקבצי המלונות). לפי הנטען, המבקשים נתנו שירותי ייעוץ וניהול לחברת ניהול נכסים אנגלית בשם Vision. חברת Vision נתנה שירותי ניהול לשני מקבצי המלונות. כפי שיפורט בהמשך, הנתבעים הזרים מחזיקים, בשרשור, במניות של החברות המחזיקות במקבצי המלונות. המבקשים ניסו להמציא את כתב התביעה למשיבים 8-12, אשר לטענתם הינם מורשים בניהול עסקים של הנתבעים הזרים (להלן - המורשים). יצוין, כי המשיב 8, יגאל אהובי (להלן - אהובי), הינו גם אחד הנתבעים בתביעה. לטענת המבקשים הוא אשר עומד בראש מערך ההשקעה במקבצי המלונות. המורשים סירבו לקבל את כתב התביעה עבור הנתבעים הזרים. לפיכך, הגישו המבקשים בקשה להכיר בהמצאות שבוצעו כהמצאות כדין לפי תקנה 482 לתקנות. ביום 25.8.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. כן הגישו המבקשים בקשה להוספת ראיות. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
3. כאמור, עניינה של הבקשה שלפניי הוא בהוראת תקנה 482(א) לתקנות, שזו לשונה:
"היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט".
עינינו הרואות, כי התקנה מאפשרת לתובע להמציא כתב תביעה לאדם המשמש כמורשה בהנהלת עסקים מטעם הנתבע. אפשרות זו קיימת גם במקרים בהם הנתבע נמצא מחוץ לתחום השיפוט בו מוגשת התביעה. לפי התקנה, המצאה למורשה כמוה כהמצאה לנתבע. התקנה חלה אף לגבי נתבעים הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. זאת, כמובן, בתנאי שהמורשה בניהול עסקים מטעמו של הנתבע נמצא בישראל (ראו למשל, רע"א 39/89 General Electric Corp נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 762 (1989) (להלן - עניין ג'נרל); רע"א 11822/05 Philip Morris USA Inc נ' אלרואי (לא פורסם, 8.5.2006)). על כן, כאשר חלה תקנה 482 אין כלל צורך לבקש מבית המשפט שיתיר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. בענייננו, עמד בית המשפט המחוזי על התנאים השונים לצורך תחולת התקנה. בפרט התמקד הדיון בשני תנאים: האחד, שאלת קיומו של עסק בישראל, אותו מנהל המורשה עבור הנתבע. השני, מידת אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע. בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקשים לא הצליחו להראות כי תנאים אלו מתקיימים. זאת, לאחר שמצא כי הנתבעים הזרים כלל אינם מנהלים עסק בישראל.
4. מסקנתי שונה מזו אליה הגיע בית המשפט המחוזי. הרציונל העומד בבסיס ההוראות הדנות בדרכים השונות להמצאה הוא, כי במקרים מסוימים ניתן להמציא כתב בי-דין לידי אדם או גורם שאינו בעל הדין על יסוד ההנחה שדבר ההגשה יגיע באמצעות אותו גורם לידי בעל הדין. היינו, הדגש הינו על כך שהנתבע יידע מן האחר, כי הוגש נגדו הליך משפטי ועל תוכנו. תקנה 482 לתקנות מניחה, כי מי שהוא מורשה בניהול עסקים מטעם הנתבע אכן יביא את כתב התביעה לידיעתו של הנתבע. בהתאם לכך, עיקר הדיון בפסיקת בית המשפט ביחס לתקנה 482 התמקד במידת אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע. זאת, שכן בהיעדר קשר אינטנסיבי לא מתקיימת ההנחה כי הנתבע למד אודות קיומו של כתב תביעה נגדו (ראו למשל, רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ (לא פורסם, 25.8.1994); רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חימו, פיסקה 6 וההפניות שם (לא פורסם, 27.2.2006); עניין ג'נרל). תנאי נוסף לתחולת התקנה הוא, כי התביעה היא בעניין "עסק" (או עבודה). ואולם, אינני סבור כי בהקשר של המצאת כתב בי-דין יש להידרש בפירוט לשאלת אופיו וטיבו של העסק. בפסיקה אף נקבע בהקשר זה, כי יש ליתן פרשנות רחבה למונח "בעניין עסק" המופיע בתקנה (ראו, עניין טנדלר, פיסקה 8). לגישתי, לצורך הדיון בשאלת ההמצאה די בכך שבישראל התנהלה פעילות עסקית מסוימת הנוגעת לנתבע וכי בישראל נמצא מורשה מטעמו אשר יש להניח בהסתברות גבוהה כי יביא לידיעתו את עובדת הגשת כתב התביעה ואת תוכנו. הדברים אמורים גם בהתחשב בעובדה, כי אף לאחר שהתיר בית המשפט את ביצוע ההמצאה לידי מורשה, רשאי הנתבע להעלות טענה כי ישראל אינה הפורום המתאים לדון בתביעה (ראו, עניין ג'נרל, בעמ' 767). לסיכום נקודה זו נאמר, כי השאלה המרכזית לעניין תקנה 482 היא אינטנסיביות הקשר בין הגורם לו הומצא כתב בי-דין לבין הנתבע. האינטנסיביות צריכה להיות ברמה כזו שניתן להניח כי הגורם שנמצא בארץ יביא לידיעתו של הנתבע שבחו"ל את דבר הגשתה של התובענה ואת תוכנה. הדרישה הנוספת בעניין עסק בישראל הינה דרישה משנית, במיוחד לאור העובדה שאין היא קשורה ישירות לסוגיה של העברתו של המידע הרלוונטי לנתבע. הדרישה בעניין העסק וניהולו בישראל אינה מציבה רף גבוה ובוודאי שאין חובה להראות שהניהול נעשה אך בישראל.
5. עתה יש לבחון האם הוכיחו המבקשים כי התנאים המנויים בתקנה 482 לתקנות מתקיימים בנסיבות המקרה. כפי שצוין, המבקשים הם שהגישו את הבקשה להכיר בהמצאה למורשים כהמצאה כדין. בקשה זו נתמכה בתצהיר מטעמו של אוזן. עיקרו של התצהיר מוקדש לדיון באינטנסיביות הקשר בין המורשים (ובפרט אהובי) לבין הנתבעים הזרים. ואולם, עיון בתצהיר מלמד כי מועלות בו טענות שונות אף ביחס לעובדה כי הנתבעים הזרים פעלו גם בישראל לגבי העסק של ניהול מקבץ המלונות. כך למשל, בסעיפים 29, 30 ו-37 לתצהיר מתוארות פגישות שונות שקיימו אהובי ויתר השותפים, הם המורשים האחרים, בישראל. בסעיף 44 לתצהיר אף מצוין כי "חלק נכבד מהשליטה והניהול של שני המקבצים, כמו גם ישיבות נציגי השותפים הבכירים, נערכו בישראל". טענות אלה נתמכות במסמכים שונים שצורפו לבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, מהם עולה כי חלק מניהול העסק התבצע בישראל על ידי אהובי והמורשים האחרים. כך למשל, בנספח ה' לבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מופיע מכתב מאהובי ליתר השותפים, בו מצוין כי המנהל האנגלי שהחליף את אוזן בתפקידו הגיע לישראל כדי לפגוש את השותפים העיקריים בעסק. המורשים, מצידם, הגישו תגובה לבקשה אך אף לא אחד מהם תמך את תגובתו בתצהיר. במצב דברים זה, עמדה מול בית המשפט המחוזי תמונה עובדתית אחת בלבד, היא התמונה העובדתית שהוצגה על ידי אוזן בתצהירו. נכון הדבר, שהיעדר תצהיר של הצד שכנגד אינו יכול לרפא פגם או חסר בתצהיר שהוגש (ראו למשל, רע"א 26/89 משרקי נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 548, 553 (1989)). ואולם, כאמור, תצהירו של אוזן כלל די פרטים מהם ניתן ללמוד כי פעולות של ניהול העסק בוצעו בישראל, ולו באופן חלקי, וכן באשר לאינטנסיביות מספקת של הקשר בין המורשים לנתבעים הזרים. על המורשים היה להגיש תצהיר מטעמם על מנת לסתור טענות אלה. משלא עשו כן, הגרסה היחידה אליה ניתן להתייחס היא גרסתו של אוזן, אשר לא נסתרה (ראו, רע"א 765/04 חברת אמגט-מארז בע"מ נ' Battenfeld Fischer (S.I.G) (לא פורסם, 19.5.2004)). לטעמי, גרסה זו מספיקה לצורך קביעה כי הנתבעים הזרים ביצעו בישראל פעולות ניהוליות הנוגעות לעסק של ניהול של ההשקעה בבתי המלון, באמצעות המורשים, ובפרט באמצעות אהובי.
6. במקרה דנא מתעוררת שתי סוגיות נוספות הדורשות התייחסות. ראשית, לטענת המורשים, אשר אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, לא ניתן לומר שהנתבעים הזרים ניהלו כל עסק. זאת, מאחר שהם רק מחזיקים מניות, בשרשור, בחברות המחזיקות במקבצי המלונות. לטענתם, ככל שנוהל עסק, הוא נוהל על ידי החברות המחזיקות במלונות. לעניין זה יש לפרט מעט אודות מבנה ההחזקות של מקבצי המלונות. מהחומר שצורף עולה, כי מקבץ מלונות הילטון הוחזק במבנה ההחזקות הבא: המלונות נרכשו על ידי קרן נאמנות The Managed Hotels Unit Trust (להלן - קרן הנאמנות) והושכרו על ידה לשתי חברות אנגליות בשם Maple ו-1Maple. הנתבעים מחזיקים, בשרשור, במניות קרן הנאמנות. Maple ו-Maple1 הן שהתקשרו בהסכם עם Vision, לה נתנו המבקשים את השירותים. ההשקעה במקבץ מלונות מריוט התבצעה אף היא באמצעות מערך חברות. הנתבעים מחזיקים, בשרשור, במניות של חברת Fawks, שהינה חברה בריטית. Fawks מחזיקה במלונות באמצעות חברות בנות והיא אשר התקשרה עם Vision. התמונה המצטיירת היא שהנתבעים הזרים אינם מחזיקים במקבצי המלונות באופן ישיר, אלא באמצעות מבנה החזקות מסועף. ואולם, מנספחים שצורפו לבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי עולה, כי הנתבעים הזרים, יחד עם הנתבעים הישראלים, הוגדרו כמשקיעים במקבץ המלונות ועודכנו על ידי המורשים בפעולות שבוצעו. במובן זה, לא ניתן לומר כי לנתבעים הזרים לא הייתה כל זיקה לעסק שנוהל, בין היתר, מישראל (השוו, רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG (טרם פורסם, 29.1.2009)). מעבר לכך, וכפי שצוין, יש לזכור כי הדיון בבקשה הנוכחית מוגבל לשאלת ההמצאה בלבד. ברי, כי הנתבעים הזרים רשאים להעלות טענות הגנה שונות, כגון היעדר עילה, היעדר יריבות ופורום לא נאות אותן יוכלו לפרט בכתבי ההגנה או בבקשות שתוגשנה. אין צורך לומר כי בקשה זו אינה מכריעה בסיכוייהן של טענות מסוג זה.
7. טענה שנייה נוגעת לחשבוניות מס שהנפיק אוזן עבור השירותים שנתן לחברות Maple ו-Fawks. בחשבוניות צוין כי השירות ניתן בחוץ לארץ ועל כן לא שולם עבורן מס ערך מוסף. בית המשפט המחוזי קבע, כי ניתן ללמוד מכך שהנתבעים הזרים לא ניהלו כל עסק בישראל. כן ציין בית המשפט המחוזי, כי המצג שיצר אוזן בפני רשויות המס יוצר השתק שיפוטי המונע ממנו לטעון כי העסק נוהל בישראל. אין בידי להצטרף לדברים אלה. העובדה כי אוזן נתן שירותי ייעוץ מחוץ לישראל אינה מלמדת, בהכרח, כי העסק של ניהול ההשקעה במקבץ המלונות לא התנהל, ולו בחלקו, בישראל. יש להבחין בין המקום בו נתן אוזן את השירות לבין המקום בו נוהל העסק. כאמור, אין מניעה שהעסק ינוהל משני מקומות בו-זמנית. משכך, אף אינני סבור כי החשבוניות יוצרות השתק לעניין טענותיו של אוזן ביחס למקום בו נוהל העסק.
8. טרם סיום יש להידרש לעניין נוסף. במסגרת בקשת רשות הערעור צירפו המבקשים כנספח בקשה להוספת ראיות שהוגשה לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו, לא הורה בית המשפט המחוזי על קבלת הבקשה באופן מפורש. למרות זאת, צירפו המבקשים לבקשת רשות הערעור את הראיות שצירופן התבקש בבית המשפט המחוזי. כן הסתמכו הם על ראיות אלו במסגרת טענות שונות שהועלו בבקשת רשות הערעור. זאת לא ניתן לעשות. כידוע, כל עוד לא ניתנה החלטה שיפוטית המתירה צירופן של ראיות נוספות, לא רשאי בעל דין להסתמך על ראיות אלו במסגרת טיעוניו (ראו, רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (טרם פורסם, 12.1.2010)). התנהלות דיונית זו מחייבת התעלמות מהטענות הנסמכות על הראיות הנוספות. יובהר, כי החלטתי, כפי שפורטה לעיל, אינה מבוססת על טענות אלה, אלא אך על הראיות שהוצגו לבית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה להכיר בהמצאה. משכך אף אינני רואה מקום להתייחס לבקשת המבקשים להוספת ראיות. בנוסף, מצאתי כי נוכח התנהלות זו מן הראוי שלא לפסוק הוצאות לטובת המבקשים בהליך זה, חרף קבלת טענותיהם.
9. הערעור מתקבל איפוא. החלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת, ויש לראות בהמצאה שבוצעה למורשים משום המצאה כדין לנתבעים הזרים. עם זאת, נוכח האמור בסעיף 8 לעיל, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ב' באדר ב' התשע"א (8.3.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק+הג
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il