העליון: אי עמידה בנטל הוכחה מוגבר בתביעה כנגד עיזבון מטה את הכף לטובת העיזבון

השופטת מ' נאור:

           המשיב הגיש בשנת 2002 תביעה לסעד הצהרתי כנגד המערערת וכנגד עיזבונו של בעלה המנוח (להלן: העיזבון). בתביעתו ביקש המשיב כי יינתן לו סעד הצהרתי המכיר בו כבעלים היחידי של יחידה בבניין ושל גג הבניין, אשר נבנה במקרקעין שהיו בבעלות משותפת שלו ושל המנוח. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) נעתר לבקשה, לאחר שקבע כי בין המשיב למנוח נכרת הסכם לפיו, בתמורה לכך שהמשיב ישלם חוב של המנוח, יוותר המנוח על זכויותיו בגג וביחידה המדוברים. נקבע כי המשיב קיים את חלקו בהסכם ולפיכך הינו רשאי להירשם כבעלים היחידי של הגג והיחידה. מכאן הערעור שבפנינו. 

העובדות וההליכים

1.        המנוח - מאיר זלוטי, והמשיב - אליהו אינדיבי, היו בעלים במשותף של מקרקעין, הידועים כחלקה 27 בגוש 11661 המצויים בשדרות ההסתדרות 76 בחיפה (להלן: המקרקעין). בשנת 1978 נכרת חוזה בין המנוח לבין עאטף שתיווי (להלן: הקבלן) לפיו הקבלן יבנה על המקרקעין שלד של בניין עבור המנוח והמשיב. לקראת סיום העבודה התגלע סכסוך בין המנוח לבין הקבלן, והוסכם בין הצדדים לפנות להליך בוררות. בפסק הבוררות, שמועד עריכתו אינו מצוין על גבי המסמך שהוגש לבית המשפט קמא, חויבו המנוח והמשיב לשלם סכום של 87,484 שקלים ישנים הכולל את החוב לקבלן ואת שכר הטרחה של בא כוחו (להלן: חוב הבוררות).

2.        עם סיום הבנייה, פנו המנוח והמשיב לעורך דין המאירי לשם הסדרת רישום הבניין כבית משותף. לבקשה לרישום הבית צורף נספח אשר נחתם על ידי המנוח, המשיב ועו"ד המאירי במועד כלשהו בשנת 1978 (להלן: הנספח). בנספח הוסכם בין המנוח למשיב על הקצאת הזכויות בשבע היחידות שנבנו בבניין כדלהלן: יחידות 1 ו-3 יהיו בבעלות מלאה של המשיב, יחידות 2 ו-4 בבעלות מלאה של המנוח, ויחידות 5, 6 ו-7 והגג שהוצמד ליחידה 6 יהיו בבעלות משותפת ובחלקים שווים. הליך הרישום לא הסתיים, והבניין לא נרשם כבית משותף.

3.        ביום 26.5.1981 נחתם בין השותפים הסכם, אשר נועד להסדיר את תשלום החוב לקבלן שנקבע בפסק הבוררות (להלן: ההסכם). ההסכם לא נוסח על ידי עורך דין. על ההסכם חתם גם העד חיים נוריאלי. וזו לשון ההסכם:

"מאחר ומאיר זלוטי אינו מוכן ואינו יכול לשלם את חלקו לקבלן עטאף אשתיוי לפי כתב הבוררות מיום 15.3.1981, הוסכם בין הצדדים שאינדיבי אליהו ישלם את חלקו של זלוטי מאיר לקבלן וזלוטי מאיר יוותר על חלקו בגג הבניין שנמצא ברח' ההסתדרות 76 מפרץ חיפה ומבנה מס' 5 בקומת הקרקע המסומנת בתוכנית חלוקת בית משותף בצבע חום, מתאריך 11.9.1978 לטובת אינדיבי אליהו".

4.        הסכם זה הוא שעמד ביסוד התביעה לסעד הצהרתי שהגיש המשיב כנגד המערערת והעיזבון. המשיב טען כי בהתאם לאמור בהסכם, הוא שילם לקבלן את חובו של המנוח, ולפיכך הוא זכאי להירשם כבעלים היחידי של גג הבניין ושל יחידה 5. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המשיב, לפיה הוא זה ששילם לקבלן את מלוא החוב, מהימנה ונתמכת בהסכם, בעדות של נוריאלי ובעדותו של הקבלן. נוריאלי העיד כי במועד חתימת ההסכם נכחו, מלבדו, המנוח והמשיב. הקבלן העיד כי במועד מסוים, לאחר שפתח תיק הוצאה לפועל לגביית חוב הבוררות, הגיעו אליו המשיב והמנוח, והמשיב שילם לו את החוב כולו. בית המשפט התייחס לכך שהקבלן לא יכול היה להעיד מהו מקור הכסף ששולם לו, אלא רק כי המשיב הוא שמסר לו את הכסף באופן פיזי, אך למרות קושי זה ראה בעדות הקבלן חיזוק לגרסת המשיב. לעומת זאת קבע בית המשפט כי המערערת לא היתה בקיאה בפרטים משום שהמנוח לא שיתף אותה בהם, וכי מסמכים שהציגה לא הפריכו את גרסת המשיב. כמו כן דחה בית המשפט טענות שונות שהעלתה המערערת כנגד תוקפו של ההסכם כחוזה להעברת מקרקעין ואת טענותיה לפיהן התביעה התיישנה או לחילופין נגועה בשיהוי. לפיכך, נתן בית המשפט את הסעד המבוקש, והצהיר כי המשיב רשאי להירשם כבעלים של יחידה 5 ושל גג הבניין. כמו כן חויבו המערערת והעיזבון בהוצאות המשפט של המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח.

טענות הצדדים בערעור

5.        המערערת טוענת כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי המשיב עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. זאת במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בתביעה כנגד עיזבון, שבה מוטלת על התובע חובת הוכחה מוגברת, ונוכח הזמן הרב שחלף מאז חתימת ההסכם בשנת 1981 ועד הגשת התביעה בשנת 2002. ראשית, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי ההסכם בין הצדדים קוים. בעניין זה לא חזרה המערערת על טענותיה כנגד תוקפו של ההסכם, אך היא טוענת כי הצדדים לא התנהגו לפי ההסכם ולחילופין כי המשיב הפר את ההסכם ולכן אינו זכאי לסעד. טענות אלו נסמכות על כך שבמועדים מאוחרים לחתימת ההסכם, העביר המנוח לבא כוחו של הקבלן תשלומים על חשבון תיק ההוצאה לפועל שפתח הקבלן לאחר הבוררות. בית המשפט קמא קבע כי המסמכים שהציגה המערערת אינם מעידים על סיבת התשלום ואינם מפריכים את גרסת המשיב. בכך, לטענת המערערת, טעה בית המשפט. המערערת טוענת כי החוב שנקבע בבוררות הוא החוב היחיד והסופי בין המנוח לקבלן וכי המסמכים שבידה מוכיחים כי המנוח ביצע תשלום בגין חוב זה ומכאן כי ההסכם לא קוים.

6.        שנית, טוענת המערערת, כי בית המשפט טעה בהסתמכו על עדותו של הקבלן כחיזוק לגרסת המשיב בדבר תשלום החוב, זאת מאחר שהקבלן העיד רק על כך שהמשיב הוא שהושיט לו את התשלום בנוכחות המנוח, אך הוא לא יכול היה להעיד על אופן התשלום או על מקור הכסף.

7.        שלישית, טוענת המערערת, כי בית המשפט התעלם מראיות המוכיחות שההסכם לא קוים. בגדרן של ראיות אלו היא מציינת כי במשך השנים הארוכות שחלפו בין כריתת ההסכם להגשת התביעה, השכירו המשיב והמנוח יחד, ולאחר מכן המשיב והמערערת יחד, את היחידה שבמחלוקת והתחלקו ברווחים מההשכרה וכן מימנו יחד תיקונים שנדרשו בגג הבניין. כן טוענת המערערת כי המשיב והמנוח לא דיווחו על ההסכם לרשויות הנוגעות בדבר, וכי המנוח לא הזכיר את קיומו של ההסכם בעת שהתנהלה בוררות בסכסוך רכושי בינה לבין המנוח. בסופה של בוררות זו נקבע כי המערערת זכאית להירשם כבעלים של מחצית מזכויותיו של המנוח במקרקעין נשוא הדיון.

8.        לבסוף, טוענת המערערת כי בית המשפט התעלם מכך שבתצהיר שהגיש המשיב בהליך משפטי שקיימה כנגדו עיריית חיפה בשנת 2002 הצהיר המשיב כי חלוקת היחידות בין השותפים נקבעה בנספח לבקשת הרישום כבית משותף בשנת 1978 והיא עומדת על כנה. המערערת טוענת כי משהתקבלה בהליך האחר טענתו של המשיב באשר לחלוקת הזכויות, הוא מושתק מלטעון טענה שונה בהליך זה. העיזבון, שהוא המשיב 2 בערעור שלפנינו, מצטרף לנימוקי המערערת ולפנייתה, כי נורה על ביטול פסק הדין ונדחה את תביעתו של המשיב.

9.        המשיב חוזר על טענותיו שנטענו בבית המשפט קמא, לפיהן הוא שילם לקבלן את חובו של המנוח ולפיכך הוא הבעלים של יחידה 5 ושל גג הבניין. לטענתו, החל ממועד כריתת ההסכם והתשלום לקבלן הוא קיבל לרשותו ולשימושו הבלעדי את יחידה 5 ואת הגג וכי בינו לבין המנוח, שנפטר בשנת 1991, לא היתה מעולם מחלוקת בשאלת הבעלות. המשיב טוען כי עניין ההסכם נשכח מליבו כאשר שהה שנים ארוכות בארה"ב והוא נזכר בכך רק לאחר שבא כוח העיזבון פנה אליו לברר האם יש ברשותו מסמכים הנוגעים לבניין. סביר בעיניו שאחיו, אשר ניהל עבורו את השכרת היחידות בבניין, לא ידע על ההסכם ולכן שיתף האח את המערערת בדמי השכירות. עוד טוען המשיב כי משום ששכח את דבר ההסכם, הצהיר בהליך שניהלה נגדו העירייה כי חלוקת הזכויות נותרה כפי שהיתה בשנת 1978.

דיון והכרעה

10.      לאחר שמיעת הטענות ובחינת הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליו בבואו לתבוע זכויות מעיזבון, ולפיכך אם תישמע דעתי נקבל את הערעור.

11.      כאשר מדובר בתביעה כנגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הוא, כדבריו של כבוד השופט שרשבסקי, כי "אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה" (ע"א 118/75 שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 664 (1977) וראו עוד: ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960)). לפיכך נקבע בפסיקה כי על התובע מעיזבון להביא ראיות חזקות במיוחד וסיוע לעדותו שלו (ראו: ע"א 5997/92 מלק נ' דויטש, פ"ד נא(5) 1 (1997); ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (לא פורסם, 6.9.1989); ע"א 843/87 כוכב נ' חיטרוש (לא פורסם, 25.7.1989); נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות 51 (2002)). כלל זה עוגן בסעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

...