העליון: אי יידוע הסיכון הכרוך בהקרנות- עילה שאינה מנויה בחוק הגזזת ולא מזכה בפיצויים

השופטת ע' ארבל :

           מהי פרשנותו הנכונה של סעיף 11 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת)? זו השאלה הניצבת לפתחנו בתיקים אלו.

רקע

1.        בפנינו שני תיקים שהדיון בהם אוחד מאחר שהם מעלים שאלה משותפת שעניינה בפרשנותו של סעיף 11 לחוק הגזזת.

           המערערים בע"א 9106/07 (להלן: המערערים) טופלו בילדותם בהקרנות כנגד מחלת הגזזת ובבגרותם אובחנו אצלם גידולים סרטניים. המערערים הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה בטענה לרשלנות רפואית, שעיקרה הפרת חובת היידוע של המערערים אודות הסיכון המוגבר בו הם נמצאים ללקות במחלות סרטניות עקב ההקרנות שעברו. יוער כי הרקע לתביעה הוא פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 6347/05 ראובן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, 12.1.06) (להלן: עניין ראובן), בו נפסק כי על המדינה לשלם פיצויים לתובעת בשל כך שלא יידעה אותה והתריעה בפניה כי היא משתייכת לקבוצת סיכון גבוה לחלות בעקבות ההקרנות שעברה נגד מחלת הגזזת. המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעת המערערים על הסף וזאת מאחר שכל שלושת המערערים הגישו בעבר תביעות לפי חוק הגזזת, תביעתו של המערער 2 נדחתה על בסיס הקביעה שהמערער לא קיבל טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, ותביעתם של שני המערערים האחרים התקבלה והוכרה זכאותם לפיצויים בדרך של מענק וקצבת נכות חודשית על פי חוק הגזזת. לפיכך, ולאור סעיף 11 לחוק הגזזת סברה המדינה כי דין התביעות להידחות על הסף.

           המשיבה ברע"א 8345/07 (להלן: המשיבה) הגישה תביעה ביום 8.12.05 לפי חוק הגזזת, והצהירה, כנדרש, כי אין לה כל תביעה אחרת בגין העילות המנויות בחוק, וכי לא הגישה בעבר כל תביעה בגין עילות אלו. וועדת המומחים לפי חוק הגזזת דנה בעניינה של המשיבה וקבעה כי היא סבלה בעבר ממחלת הגזזת וכי בוצעו בה הקרנות לטיפול במחלה. בשלב השני של בירור התביעה היתה אמורה המשיבה להגיש מסמכים רפואיים המעידים על מחלה ממנה היא סובלת ואשר חל עליה חוק הגזזת. עם זאת, נמנעה המשיבה מלהגיש את המסמכים האמורים, והחליטה להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בשל רשלנות רפואית של המדינה שעיקרה אי קיום החובה ליידע את המשיבה ולהזהירה בדבר סיכון מוגבר לחלות בגידולים עקב ההקרנות שקיבלה בילדותה נגד מחלת הגזזת. המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעתה של המשיבה על הסף וזאת לאור סעיף 11 לחוק הגזזת ומאחר שכבר הוגשה על ידה תביעה על פי חוק הגזזת.

פסקי דינם של בתי המשפט המחוזיים

2.        בע"א 9106/07 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) את בקשת המדינה לדחיית התביעות על הסף. בית המשפט קבע כי יש לפרש את סעיף 11 לחוק הגזזת כך שהמבקש לתבוע פיצויים בגין נזקי ההקרנות נגד מחלת הגזזת יוכל לבחור באחת משתיים: תביעת נזיקין, אשר במסגרתה יצטרך להתמודד עם טענת התיישנות, להוכיח את דבר קיומה של עוולה מצד המדינה ואת יסודות העוולה, את הקשר הסיבתי בינה לבין מחלתו וכו'; או תביעה לפי חוק הגזזת, שהנטל להוכיחה קל, אך שיעורו של הפיצוי הכספי אינו גבוה. בית המשפט קבע כי אין לפרש את סעיף 11 כבא למנוע כפל פיצוי שהרי כפל כזה ממילא לא יינתן על פי הדין הכללי. פרשנות זו, לטעמו של בית המשפט, עולה הן מלשון הסעיף והן מתכליתו- ליתן אפשרות קלה ובטוחה לכל מי שטופלו בהקרנות לתבוע פיצויים מבלי צורך להתגבר על המשוכות שמציבים דיני הנזיקין הרגילים. בית המשפט אף נתמך בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4674/01 עמר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (לא פורסם, 7.4.02) (להלן: עניין עמר) אשר אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באותו עניין. בית המשפט ציין כי לטעמו סעיף 11(2) נועד להבהיר כי לא תינתן אפשרות לתבוע על פי חוק הגזזת למי שהגיש תביעה טרם היכנסו של החוק לתוקף. סעיף 11(1) נועד לאפשר את זכות הבחירה בין שתי דרכי הפיצוי למי שטרם הגיש תביעה בעניין, ודרישת ההצהרה בסעיף באה להבטיח שהתובע בחר בנתיב שבחר מתוך מודעות לבחירתו ולהשלכותיה. פרשנות אחרת תעקר את הוראת החוק מתוכן. באשר למערער 2 קבע בית המשפט כי השלב הקובע לצורך סעיף 11 הוא הגשת התביעה, ולפיכך אם נדחתה תביעתו של המערער 2 לפי חוק הגזזת, עדיין נחסמת בפניו האפשרות להגיש תביעה לפי חוק אחר. בית המשפט אף דחה את הטענות החוקתיות שהעלו המערערים בשל היתרונות המשמעותיים עבור מי שבוחר במסלול התביעה על פי חוק הגזזת. לבסוף קבע בית המשפט כי עילת התביעה של המערערים שעניינה באי יידועם אודות הסיכון המוגבר שלהם לחלות נכללת בעילות המנויות בחוק, שכוללות כל נזק שנגרם בעקבות ההקרנות שניתנו כטיפול נגד מחלת הגזזת.

3.        ברע"א 8345/07 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד) את בקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף. בית המשפט פירש את סעיף 11 בהתאם ללשונו ולתכליתו וקבע כי הסעיף מונע הגשת תביעה לפי חוק הגזזת מקום בו עובר להגשת התביעה הגיש התובע תביעה לפי חוק אחר בשל העילות המנויות בחוק הגזזת או מתנהלת תביעה כאמור. עם זאת, העיר בית המשפט כי במקרה בו נדחתה תביעה לפי חוק אחר, יוכל התובע להגיש תביעה לפי חוק הגזזת. כמו כן, אם הוגשה תביעה לפי חוק הגזזת, אין עצם ההגשה מונעת את האפשרות להגיש תביעה לפי חוק אחר, וזאת כל עוד לא ניתנה הכרעה בעניינו של הנפגע לפי חוק הגזזת וממילא טרם שולמו לנפגע פיצויים לפי חוק זה. דהיינו, התובע רשאי לחזור בו מתביעתו לפי מסלול התביעה של חוק הגזזת ולהגיש תביעתו על פי חוק אחר. עם זאת, אם מוצתה עילת התביעה לפי חוק הגזזת לא רשאי התובע להגיש תביעה לפי חוק אחר. בית המשפט קבע כי פרשנות אחרת אינה סבירה בהיותה פוגעת בזכות הקניין ובזכות הגישה לערכאות במידה העולה על הנדרש. בית המשפט החליט שלא להידרש לטענת המשיבה לפיה עילת התביעה שלה אינה מנויה בחוק הגזזת ולפיכך אין למנוע ממנה להגיש תביעה בגינה לפי חוק אחר.

טענות הצדדים

4.        המערערים טוענים כי לשונו של סעיף 11 לחוק הגזזת אינה ברורה ולפיכך לא ניתן להסיק ממנה את שביקש בית משפט קמא להסיק. באשר למערער 2 נטען כי סעיף 11 בוודאי לא חל עליו שכן תביעתו לתגמולים על-פי חוק הגזזת נדחתה ולכן הוא אינו "זכאי לתשלום" כפי שקובע הסעיף. עוד טוענים המערערים כי הם הוטעו בזמן הגשת תביעתם על-פי חוק הגזזת לפנות למסלול של תגמולים סמליים מבלי שידעו על כך שהמדינה ידעה על הקשר הסיבתי בין ההקרנות לגידולים ולא דיווחה על כך לנוגעים בדבר. לטענתם כתב הויתור עליו הוחתמו היה סתמי ובלתי מפורט ולפיכך אין בו כדי לחסום תביעתם. כמו כן, לטענתם העילה בגינה הגישו את תביעתם אינה מנויה בחוק הגזזת ואף מסיבה זו הם זכאים להגיש תביעתם על פי חוק אחר. לחלופין טוענים המערערים לבטלותו של סעיף 11 לחוק הגזזת בשל היותו פוגע בקניינם בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.              

5.        המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינה. לטענתה אין להסיק מניעת פנייה לערכאות ללא קביעה מפורשת של החוק שאינה מצויה בסעיף 11 לחוק הגזזת. עוד טוענת המשיבה כי לא קיבלה כל פיצוי לפי חוק הגזזת ואף לא התייצבה בפני הועדה הרפואית, ולפיכך לא ניתן לחסום את תביעתה. המשיבה טוענת להטעייתה בעת חתימתה על כתב הויתור, שכן לא ידעה על העובדות המבססות את עילת תביעתה, ואף היא טוענת כי עילת תביעתה אינה מנויה בחוק הגזזת. לבסוף מעלה המשיבה אף היא טענה בעניין בטלותו של סעיף 11 בהיותו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

6.        המדינה טוענת כי אכן לא ניתן ליתן למילות הסעיף פירוש לפי פשוטו של מקרא. המדינה מציינת כי חוק הגזזת הוא בעל אופי סוציאלי שיקומי מובהק, בו נטלה המדינה על עצמה לתמוך בנפגעים על אף שלא המדינה הייתה הגורם האחראי לפגיעה, וחרף קיומן לעיתים של עילות פטור על-פי דין. המדינה סבורה כי יש ללמוד משורה של חוקים בעלי אופי דומה, כגון חוק פיצוי לנפגעי פוליו, התשס"ז-2007 (להלן: חוק הפוליו), חוק לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק האיידס) וחוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989 (להלן: חוק נפגעי חיסון), אשר בכולם יש הוראות מפורשות בעניין ברירת תביעה, ואשר קובעים, לטענת המדינה, כי עצם הגשת התביעה לפי החוק חוסמת את האפשרות לתבוע לפי חוקים אחרים. המדינה סבורה כי הלשון השונה של סעיף 11 לחוק הגזזת באה להבטיח כי התובע המגיש את תביעתו יהא מודע לכך שבעצם הגשת תביעתו הוא מוותר על זכותו לתבוע לפי כל חוק אחר. המדינה סבורה כי סעיף 11(1) מכוון למנוע הגשת תביעות לפי חוקים אחרים לאחר שהוגשה תביעה לפי חוק הגזזת, וסעיף 11(2) מכוון למנוע הגשת תביעות לפי חוק הגזזת לאחר שהוגשה תביעה לפי חוק אחר. סעיף 11(3) נועד לטעמה לאפשר ניכוי מן הפיצוי לפי חוק הגזזת במקרה שנעשה בטעות כפל תשלום. המדינה טוענת כי ס"ק 1 ו-2 באים למנוע בזבוז משאבים ציבוריים בהתדיינות כפולה לפי חוק הגזזת ולפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), כאשר ההליך האחרון נחשב על ידי המחוקק כהליך שסיכוייו קלושים. המדינה מסתמכת על פסק דינו של בית משפט זה בעניין עמר.

           עוד טוענת המדינה כי התובעים השונים ידעו בזמן הגשת תביעתם לפי חוק הגזזת את דבר הקשר הסיבתי בין ההקרנות לגידולים ולפיכך לא ניתן לטעון כי הם הוטעו או כי נסתתרו מהם עובדות כלשהן. לטענתה חוק הגזזת מקיף כל תביעה העוסקת בנזקים שהוסבו בעטיים של ההקרנות, ואין החוק מבחין בין אחריות שבעצם ההקרנה לבין אחריות שבאי יידוע הציבור על הסכנה בה הוא נתון. המדינה מביעה חשש כי קבלת עמדתם של המערערים והמשיבה תביא לפתיחתם של אלפי תיקים חדשים בבתי המשפט, והמדינה תמצא את עצמה במצב בו שילמה לציבור התובעים סכומים ניכרים לפי חוק הגזזת, ועדיין היא נדרשת להתדיין עימם בהליכים לפי פקודת הנזיקין.

דיון

7.        בדברי ההסבר להצעת חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 מוסבר הרקע לחקיקת חוק הגזזת:

"עם הקמת המדינה הגיעו גלי עליה מארצות שונות. העולים שהגיעו בשנות ה-50 סבלו מחבלי קליטה קשים, וזאת בין היתר עקב חוסר נסיונה של מדינת ישראל בקליטת עולים בהיקפים כאלה. תחום הבריאות היה אחד התחומים שבו בוצעו פעולות שהסתבר מאוחר יותר כי היו בלתי יעילות ולעתים מזיקות. חולי הגזזת קיבלו טיפולים בהקרנות. התברר כעבור זמן שהקרנות אלה לא רק שבחלקן היו מיותרות אלא שגרמו לנזקים בריאותיים בלתי הפיכים עד כדי מחלת הסרטן ומחלות קשות ביותר אחרות. היום מתגלות תופעות לוואי קשות הגורמות לנכות קשה ולעתים גם למוות של אזרחים שטיפול בהם בוצע לפני עשרות שנים.

מן הראוי למצוא דרך לפיצוי הולם לחולים אלה כפי שנעשה לגבי קבוצות אחרות של חולים שהמדינה מצאה דרך לפצותם לפי חוק" (ה"ח 406).

           ניתן ללמוד כי חוק הגזזת נחקק על מנת להעניק פיצוי לפנים משורת הדין לחולי גזזת אשר עברו הקרנות על ידי המדינה (בג"ץ 625/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני גזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 2.8.07)). מאחר שההנחה היא כי המדינה לא התרשלה במתן ההקרנות, שכן באותה עת בה ניתנו ההקרנות סברה הקהילה הרפואית שזו הדרך לטפל במחלת הגזזת ולא צפתה את הנזקים שגורם הטיפול באמצעי זה (ראו ת"א (ירושלים) 350/92 דהאן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 9.9.96)), לפיכך היה צורך לחוקק חוק אשר יאפשר מתן פיצוי למוקרנים שיש חשש כי ניזוקו מהקרנות אלו.