השופט י' דנציגר:
לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.1.2007 (כבוד השופטת ב' בר-זיו) בה.פ. 136/03, בו נקבע כי על פי תקנונה של קרן הגמלאות של חברי אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן בהתאמה: התקנון, הקרן ו-אגד), רחל יזרעאלי, המערערת שכנגד (להלן: רחל), הינה ידועתו בציבור של מרדכי קרצמן ז"ל (להלן: המנוח), ולכן היא זכאית לגימלת שארים (להלן: הגמלה), אולם לאור סעיף 42ג לתקנון יש לחלק את הגמלה לשני חלקים שווים בינה לבין עמליה אריאל, המערערת (להלן: עמליה), כיוון שבמועד פטירת המנוח נותרה האחרונה אישתו החוקית.
העובדות
1. המנוח נישא לעמליה בשנת 1950. בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים עלו נישואיהם על שרטון, אולם בני הזוג לא התגרשו ועמליה נותרה אישתו החוקית של המנוח עד סוף ימיו. המנוח הכיר את רחל והחל להתגורר עמה במגורים משותפים החל משנת 1988 כפי שעולה מהצהרתו לקרן כמבואר להלן. המנוח היה חבר בקרן שהיא קופת גמל לקצבה המבטחת את חברי אגד בביטוח פנסיוני. ביום 1.5.1976 פרש המנוח לגמלאות וקיבל מהקרן קצבת זיקנה. המנוח נפטר ביום 26.4.2003. בעת פטירתו כאמור נותרה עמליה אישתו החוקית, אולם רחל הייתה ידועתו בציבור.
2. ביום 13.11.2002 הצהיר המנוח בפני הקרן במסגרת טופס "בקשה להכרה בידועה בציבור" כי רחל היא ידועתו בציבור החל משנת 1988 והוא מתגורר עימה מאז במגורים משותפים בדירתה ברחוב גרשקוביץ 28 בקרית-מוצקין. בסעיף 4 לטופס האמור ביקש המנוח להכיר ברחל כידועתו בציבור הזכאית לגמלת שארים לאחר פטירתו "כאילו הייתה אישתו החוקית". המנוח נדרש להצהרה האמורה כיוון שאחד התנאים הקבועים בתקנון להכרת זכאותה של ידועה בציבור לקצבת שארים הוא מסירת בקשה בכתב לקרן על ידי החבר וכי הבקשה הוגשה ואושרה על ידי מנהל הקרן שלוש שנים לפחות לפני פטירת החבר (להלן: דרישת ההודעה). דרישת ההודעה מעוגנת בהגדרת "הידועה בציבור" בסעיף 1 לתקנון, ולשונה כלהלן:
"ידועה בציבור: מי שחיה עם החבר בעת פטירתו כבעל ואשה וניהלה עמו משק בית משותף כבעל ואשה משך חמש שנים האחרונות לחייו לפחות, ובתנאי נוסף ומצטבר כי נמסרה בקשה בכתב לקרן וקבלתה אושרה בכתב על ידי מנהל הקרן, שלוש שנים לפני פטירת החבר לפחות, להכיר בידועה בציבור כזכאית לגימלא במקרה של פטירת החבר, כאילו היתה אשתו החוקית...".
3. ביום 1.1.2003 אישר מנהלה הכללי של הקרן - מר איציק יוחנני (להלן: המנהל) - כי הקרן קיבלה את בקשתו של המנוח וכי האחרון מתבקש לאשר בחתימת ידו את נכונות ההצהרה, וכך עשה המנוח. למרבה הצער ביום 26.4.2003 עבר המנוח לבית עולמו, וזאת בטרם חלפו שלוש שנים מאז הודיע לקרן כי הוא מבקש להכיר ברחל כידועתו בציבור הזכאית לקצבת שארים כאילו הייתה אישתו החוקית.
ההליכים בפני בית המשפט המחוזי
4. לאחר פטירת המנוח, עתרה הקרן לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לסעד הצהרתי, בה נטען כי הזכאות לקצבת שארים נקבעת בהתאם להוראות התקנון בלבד ולכן מבקשת הקרן לקבוע כי רחל אינה זכאית לקצבה כאמור, היות שאין לראות בה כידועתו בציבור של המנוח הואיל ולא חלפו שלוש שנים מעת שהגיש המנוח את הבקשה האמורה לקרן, וכן כי רק עמליה, אישתו החוקית של המנוח בעת פטירתו, זכאית לקצבת שארים. לחלופין, טענה הקרן כי אם רחל תוכר כידועתו בציבור של המנוח הרי שגם אז אינה זכאית למלוא קצבת השארים אלא את הקצבה האמורה יש לחלק באופן שווה בינה לבין עמליה, זאת לאור קביעתו של סעיף 42ג לתקנון, שלשונו כלהלן:
"החברה תשלם גמלא לאלמנה אחת בלבד, השאיר חבר שנפטר יותר מאלמנה אחת תחולק הגמלא באופן שווה בין האלמנות הזכאיות לה".
5. עמליהטענה, בין היתר, כי רחל לא הייתה ידועתו בציבור של המנוח, שכן גם לאחר שנישואיה עם המנוח עלו על שרטון, המשיך המנוח להתגורר בביתה רוב שעות היום, סעד בביתה ארוחות צהריים, חגג עמה בביתה (ולא עם רחל) את חגי ישראל ואף לא שינה את כתובת מענו הרשום במנהל האוכלוסין - ביתה של עמליה. מעבר לכך טענה עמליה כי בהתאם לפסק דין שניתן בשנת 1991 חויב המנוח לשלם לה מזונות ולשאת בכל הוצאות הבית, בעוד שלרחל היה רכוש רב והוצאותיה לא מומנו על ידי המנוח אלא על ידי גרושה, כך שלא התקיים שיתוף נכסים בין המנוח לבין רחל. למעשה, טענה עמליה, כי גרושה של רחל הוא ידועה בציבור ולא המנוח. בשל נימוקים אלו ונוספים טענה עמליה כי לא ניתן להגדיר את הסטטוס של רחל כידועתו בציבור של המנוח, שכן רחל והמנוח לא ניהלו משק בית משותף תחת קורת גג אחת. לבסוף טענה עמליה כי רחל אינה עונה לתנאי התקנון להכרתה כידועה בציבור, שכן הודעת המנוח על היותה ידועתו בציבור נמסרה לקרן רק כחצי שנה לפני פטירתו ולא שלוש שנים כפי שמורה התקנון. יתר על כן טענה עמליה כי שמה כמוטבת הזכאית לקצבת שארים מעולם לא נמחק על ידי המנוח מרישומיה של הקרן. הואיל וכך, טענה עמליה כי היא אלמנתו החוקית היחידה של המנוח, בעוד שרחל נעדרת כל זכות תביעה על פי התקנון, ולכן היא הזכאית על פי דין למלוא קצבת השארים.
6. רחלטענה כי היא ידועתו בציבור של המנוח מאז שנת 1988 והאחרון הצהיר על כך בפני הקרן וביקש לרשמה כמוטבת במקום עמליה ולכן היא זו אשר זכאית לקבל את קצבת השארים במלואה. רחל טענה כי בינה לבין המנוח שררה מערכת יחסים זוגית שהתאפיינה באהבה רבה ובניהול משק בית משותף. עוד הוסיפה רחל כי המנוח התגורר בדירתה כבר משנת 1988, כאשר בין השנים 1988-1991 דובר על מגורים משותפים לסירוגין, במהלכם המנוח נותר לעיתים ללון בביתה של עמליה אך בחדר נפרד, ומשנת 1991 עד ליום מותו התגורר המנוח בביתה באופן רציף. רחל לא הכחישה כי המנוח ביקר בביתה של עמליה ולא שינה את מענו הרשום במרשם האוכלוסין, אך זאת אך ורק כדי לשמר את זיקתו לנכס בו התגוררה עמליה, עקב חששו כי ינושל מזכויותיו, וכן בשל רצונו להתמיד בתחביבו כמכונאי אומן, דבר שלא התאפשר לו בדירתה של רחל בשל היעדר חצר. מעבר לכך טענה רחל כי הסיבה שבגינה המנוח לא התגרש מעמליה היא סירובה של האחרונה ליתן לו גט. רחל הכחישה את טענתה של עמליה בדבר הפרדה רכושית שנהגה בינה לבין המנוח וטענה כי האחרון העביר לה כספים שצבר לאחר הפירוד מעמליה.
7. בנוסף לכך טענה רחל כי המנוח כלל לא ידע על דרישת ההודעה הקבועה בתקנון, שכן מדובר בשינוי מאוחר שהוכנס לתקנון רק בשנת 1992 ואושר באסיפת חברי הקרן, אליה מגיע רק קומץ קטן, ללא שנשלחה בנדון הודעה פרטנית לחברים, זאת למרות שמדובר בתיקון שמשנה את זכויותיהם באופן משמעותי. ואולם, משנודע למנוח על דרישת ההצהרה פנה מייד לקרן ומילא את הטופס המתאים בשנת 2002, בו הצהיר כי רחל היא ידועתו בציבור והוא מתגורר עמה כבר משנת 1988 במגורים משותפים. בכך טוענת רחל ביקש המנוח לרשום את שמה כמוטבת תחת שמה של עמליה. קרי, המנוח ביקש לבצע פעולת החלפת מוטבים, זכות המוקנית לכל גמלאי בהיעדר התניה נוגדת מפורשת וזאת מכוח סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) כפי שנקבע בע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פ"ד נד(5) 493 (2000) (להלן: עניין כץ), ולכן היא זו שצריכה לקבל את מלוא גמלת השארים.
8. לטענתה של רחל, דרישת ההודעה אינה דרישה מהותית כי אם דרישה טכנית המהווה כלי ראייתי לקיומם של חיים משותפים ויציבים לאורך זמן בין חבר הקרן לבין בת זוגו, אולם במקרה דנן תנאי טכני זה מתייתר שכן ברור מהצהרתו של המנוח בפני הקרן כמו גם מראיות ועדים נוספים שהעידו מטעמה, כי רחל היא ידועתו בציבור של המנוח כבר משנת 1988. למעלה מכך, טענה רחל כי הצהרתו של המנוח בפני הקרן עולה בקנה אחד עם צוואתו משנת 1991 בה הוריש את עזבונו לבנותיו, לאחותו ולרחל תוך שציין כי לעמליה הוא מוריש 10 ש"ח בלבד. לבסוף, טענה רחל כי עמידתה הדווקנית של הקרן על קיומו של תנאי טכני כאמור, מקום בו ברור שרחל היא ידועתו בציבור של המנוח כבר למעלה מ-15 שנים, נכון למועד פטירתו, הינה התנהגות חסרת תום לב ושלא בדרך מקובלת. כמו כן טענה רחל כי מדובר בתנאי בלתי חוקי היות שהוא נוגד את סעיף 36(ב) לחוק החוזים המקנה לכל מבוטח זכות להחליף מוטבים כפי שאף נקבע בעניין כץ, ואף למעלה מכך מדובר בתנאי בלתי חוקתי הפוגע באופן בלתי מידתי בזכויות יסוד מוקנות של המנוח ושלה כידועתו בציבור ולכן דינו להתבטל.
9. בית המשפט המחוזי קבע ממצא עובדתי לפיו רחל הייתה ידועתו בציבור של המנוח, ודחה את טענתה של עמליה בעניין זה. בית המשפט המחוזי קבע כי טענתה של עמליה, לפיה רחל לא הייתה ידועתו בציבור של המנוח, נטענה בחוסר תום לב תוך סרבול ההליך ובניסיון להסיט את תשומת הלב מן העיקר - השאלה המשפטית אודות תקפות דרישת ההודעה. בית המשפט המחוזי ביסס את הממצא העובדתי על הצהרתו האמורה של המנוח בפני הקרן מיום 13.11.2002, במסגרתה ציין המנוח באופן מפורש כי רחל הינה ידועתו בציבור החל משנת 1988 וכי ממועד זה הוא מתגורר עימה ברחוב גרושקביץ 28, קרית-מוצקין ומנהל עימה משק בית משותף. כך בשנת 2003 חזר המנוח ואישר לקרן, לבקשתה, כי רחל עודנה ידועתו בציבור. בית המשפט המחוזי מצא חיזוק לקביעתו בצוואתו של המנוח בה גילה את דעתו על יחסיו עם עמליה כאשר ציווה את רכושו לבנותיו ולרחל ואילו לעמליה הוריש 10 ש"ח בלבד. תמיכה נוספת לקביעה האמורה מצא בית המשפט המחוזי בכך שעמליה אישרה כי בלילות ישן המנוח עם רחל ולא בביתה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי גם המוסד לביטוח לאומי הכיר ברחל כאלמנתו של המנוח ויש בכך להוות חיזוק נוסף לטענתה כי היא ידועתו בציבור. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי עול ההוכחה לסתור את הצהרתו האמורה של המנוח מוטל על עמליה וכי נטל זה לא הורם על ידה, שכן היא טענה באופן סתמי בתצהירה כי המנוח התגורר עימה והיה ביחסים טובים עימה, ללא שטרחה להביא עדים להוכחת טענותיה במישור זה בנימוק כי "עורך הדין אמר לי לא להביא אותם".
10. בית המשפט המחוזי ציין כי לאור הצהרתו של המנוח אודות טיב יחסיו עם רחל ומשכם, ואישרור הצהרה זו בשנית בפני הקרן בשנת 2003, הרי שאין כל רלוונטיות להידרש לעדויות שהביאו הצדדים בדבר היחסים ביניהם ובין המנוח ולסוגיות העובדתיות אליהן התייחס בא כוחה של עמליה בסיכומיו - היעדר שיתוף נכסים בין המנוח לבין רחל ומקורות המימון של רחל. בית המשפט המחוזי הדגיש כי השאלה העומדת על הפרק היא כלל אינה עובדתית, וכי הפתרון לשאלה שבמחלוקת מצוי במישור המשפטי, במסגרתו יש לבחון כאמור את תוקפה של דרישת ההודעה.
11. בהסתמך על תצהירו של מנהל הקרן, במסגרתו הסביר את ההיגיון שעומד מאחורי דרישת ההודעה, קבע בית המשפט המחוזי כי המטרה שעומדת מאחורי הדרישה האמורה היא לוודא את יציבות היחסים בין חבר הקרן ובת זוגו כך שכספי הגמלה לא ישולמו למי שאינן זכאיות להם. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שתכלית זו לגיטימית הרי שהאמצעי להגשמתה אינו יכול להיעשות באמצעות הגבלת מועד מסירת ההודעה, במיוחד מקום שבו ברור כי מדובר במערכת יחסים ארוכה ומתמשכת עליה ניתן ללמוד מהצהרת החבר. בית המשפט המחוזי קבע כי הגשמת מטרת ההוראה יכולה להתבצע בדרכים אחרות כמו למשל בדיקה פרטנית של יציבות מערכת היחסים (שלא נעשתה במקרה דנן) או קביעת אמת מידה מהותית כמו למשל קיומם של חיים משותפים במשך שלוש שנים לפחות. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי אין הקרן יכולה לפגוע בסטטוס הידועה בציבור וברצונו החופשי של חבר הקרן באמצעות תנאי טכני שבוחן אך ורק את מועד מסירת ההצהרה לקרן.
12. בסיפת פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי לו היה נדרש לכך היה מקום לקבוע כי התנאי בדבר מועד מסירת ההודעה כשולל סטטוס וזכויות הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד ולכן דינו להתבטל. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי הקרן לא הוכיחה כי המנוח היה מודע לשינוי התנאים בתקנון.
13. בהתבסס על הניתוח האמור קבע בית המשפט המחוזי כי רחל הינה ידועתו בציבור של המנוח על פי התקנון ולכן היא זכאית לגמלת שארים. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי לאור סעיף 42ג לתקנון, כיוון שבעת פטירתו של המנוח עמליה נותרה אישתו החוקית, הרי שרחל לא תהא זכאית לגמלת השארים במלואה אלא תחלוק אותה באופן שווה עם עמליה. כנגד פסק דין זה ערערה עמליה בפני בית משפט זה ואף רחל הגישה ערעור שכנגד.