העותר, כבן שמונים, מתקיים מהשכרת שתי חנויות בבעלותו המצויות בתחום עיריית אור יהודה (להלן:
"המשיבה" או
"העירייה"). משך תקופה ארוכה במהלך שנות התשעים, לא עלה בידי העותר להשכיר את החנויות. העותר לא שילם את תשלומי הארנונה בגין החנויות עבור תקופה זו, וחוב הארנונה טפח במשך הזמן, כאשר התוספו לו ריבית והצמדה. בעקבות המצב הכלכלי של המשפחה, פנתה אשת העותר לעירייה בסוף שנת 1998, על מנת לטפל בעניין החוב בגין התקופה שבה החנויות לא הושכרו. בעקבות פנייתה, ניתן ע"י ראש העיר בתקופה הרלבנטית פטור מחוב הארנונה בגין התקופה שבה החנויות היו סגורות.
בשנת 2000 נבחר ראש עיר חדש שלא הכיר בפטור שניתן לעותר ע"י קודמו בתפקיד. מנהל מח' הגבייה בעצת ראש העיר החדש הציע לעותר לסיים את המחלוקת בהסדר חדש עם העירייה, לפיה ישלם העותר סך של 15,000 ש"ח, ועם תשלום סכום זה יסולק חוב הארנונה הנ"ל.
בנובמבר 2000 שילם העותר את הסכום האמור, וסבר כי בכך העניין תם ונשלם. בתחילת
שנת 2005, כארבע שנים לאחר קבלת הצעת ההסדר והסדרת התשלום ע"י העותר, פנתה העירייה לעותר בדרישה לתשלום נוסף בגין חוב הארנונה עבור החנויות בגין התקופה שקדמה להסדר. כל פניותיהם של העותר ואשתו בנושא נדחו, על אף שהעירייה לא הכחישה את קיומו של ההסדר.
העירייה טענה כי שלחה לעותר מכתב הנושא את התאריך
3.10.02 בו הודיעה לעותר כי הצעת ההסדר מותנית באישור משרד הפנים. העותר טוען כי מעולם לא קיבל את המכתב. אף לגרסת העירייה,
המכתב נשלח שנתיים לאחר שהעותר שילם את מלוא הסכום על פי ההסדר.
בעתירה זו מבקש העותר כי העירייה תמנע מלגבות כל חוב הקודם לתאריך ההסדר. למעשה מבקש העותר לאכוף על העירייה לעמוד בהתחייבויותיה, לאחר שהוא עמד בהסדר ושילם את מלוא הסכום.
השאלה המרכזית המתעוררת בעתירה זו היא, האם ראוי לחייב את העירייה לקיים את התחייבותה גם אם נפל בה פגם פורמאלי, לאור עקרון תום הלב.
1.
רקע הדברים
העותר הוא הבעלים של שתי חנויות בקומות א' ו-ב' ברחוב יקותיאל אדם 48/2 שבאור יהודה (להלן: "
החנויות"), המתפרנס מהשכרתן. במשך תקופה ארוכה לא עלה בידי העותר, כאמור, להשכיר את החנויות. העותר לא שילם את תשלומי הארנונה בגין החנויות עבור תקופה זו, וחוב הארנונה טפח במשך הזמן, כאשר התוספו לו ריבית והצמדה.
ביום 15.2.96 השכיר העותר את החנות שבקומה ב' לחברת פלאפון תקשורת בע"מ (להלן:
"החנות או
"המושכר" ו
"השוכרת" או
"פלאפון") לתקופה בת 5 שנים לשם הצבה, התקנה והפעלת מכשירי קשר אלחוטיים. במשך תקופה זו, התנהל חשבון הארנונה של המושכר בספרי העירייה על שם השוכרת וחיוב הארנונה חל עליה.
בתום שנת השכירות הראשונה, הודיעה השוכרת על ביטול הסכם השכירות, בשל אי הסכמת העירייה להקים אנטנת קליטה בתחום העיר. יחד עם זאת, המשיכה השוכרת להחזיק במושכר גם בתום תקופה זו, וזאת על מנת לבצע תיקונים במושכר כדי להשיבו למצבו הקודם, כפי שהתחייבה השוכרת בחוזה השכירות שנחתם בינה לבין העותר. לשם כך נדרשה השוכרת להסיר את מתקני השידור ולבנות מחדש של קיר ההפרדה בין החנויות שהרסה. ביום 4.8.97, הודיעה השוכרת לעירייה כי החוזה עם העותר בוטל ביום 6.5.97, וכי יש להעביר את חשבון הארנונה על שם הבעלים של הנכס, דהיינו, ע"ש העותר.
העותר לא היה שבע רצון מהתיקונים שביצעה השוכרת בנכס על מנת להשיבו למצבו הקודם, ומאחר שלא הגיע עימה להסכמה בנושא, פנה לבית המשפט והגיש נגדה תביעה בעניין זה. בעקבות זאת, פנתה אשת העותר לעירייה, והודיעה לה כי השוכרת ממשיכה להחזיק בחנות לצורך שיפוצים, וכי הנושא מתברר בבית המשפט.
ביום 17.11.98 שילמה השוכרת לעותר תשלום בגין הנזקים שנגרמו במושכר בהתאם להחלטת בית משפט השלום בת.א. 22488/98. העותר טוען כי עד למועד זה החזיקה השוכרת במושכר לצורך תיקון הליקויים.
המשיבה טוענת כי העותר לא עדכן אותה בדבר השבת החזקה לידיו, ולכן חשבון הארנונה המשיך להתנהל על שם השוכרת, אף על פי שבדיעבד התברר למשיבה כי השוכרת השיבה את החזקה במושכר לידי העותר עוד בתחילת שנת 1998. על כן טוענת המשיבה, כי העותר חב בתשלום הארנונה בגין המושכר גם בגין שנת 1998.
ביום 5.11.98 פנתה אשת העותר למר שאבי תמיר, ראש העירייה דאז (להלן:
"מר תמיר"), עקב חוב הארנונה שהעותר חב לעירייה בגין החנויות בגין התקופה שבה החנויות לא הושכרו. עקב פנייתה, הפנה מר תמיר מכתב למנהל מחלקת הגבייה בעירייה, מר אמיר בן דרור (להלן:
"מנהל מחלקת הגבייה"), בו ביקש לפטור את העותר מארנונה בגין התקופות שבהן שתי החנויות היו סגורות (להלן:
"הפטור").
בספטמבר 1999 דיווח העותר למשיבה על כניסת שוכר חדש לחנות, והחשבון החל לחול על השוכר החדש.
לימים, נבחר ראש עיר חדש, מר יצחק בוכובזה (להלן:
"מר בוכובזה"), אשר לא הכיר בפטור שנתן לעותר קודמו בתפקיד. העותר טוען, כי בעצת מר בוכובזה, הציע מנהל מחלקת הגבייה לעותר לסיים את המחלוקת בהסדר חדש עם העירייה, לפיו ישלם העותר לעירייה סך של 15,000 ש"ח בתמורה למחיקת כל חובותיו לעירייה בגין החנויות עד לאותו מועד (להלן:
"ההסדר"). העותר טוען, כי מאחר שמנהל מחלקת הגבייה הודיע לו כי אם לא ישולם הסכום האמור באופן מיידי, ייאלץ לנקוט בהליכי גבייה נגדו, קיבל העותר את הצעת ההסדר של העירייה ושילם את הסכום האמור ביום 8.11.00. וזאת על אף שלטענתו הופתע העותר מדרישת תשלום זו, לאחר מכתב הפטור שניתן לו ע"י מר תמיר.
בתחילת שנת 2005, כארבע שנים לאחר קבלת הצעת ההסדר והסדרת התשלום ע"י העותר כאמור לעיל, פנה מנהל מחלקת הגבייה לעותר בדרישה לתשלום נוסף בגין חוב הארנונה עבור החנויות בגין התקופה שקדמה להסדר.
ביום 28.2.05 נפגשו אשת העותר ובא כוחה עם מנהל מחלקת הגבייה על מנת לברר את פשר הדרישה, לאור ההסדר. המנהל ביקש לבדוק את העניין על מנת שיוכל להשיב לפנייה זו בכתב, באופן מסודר. משלא ניתנה כל תשובה, ביום 24.3.05 שב ופנה ב"כ העותר למנהל מחלקת הגבייה בכתב, על מנת לקבל את תשובתו בנושא. במכתב ששלח מנהל מחלקת הגבייה, הנושא את התאריך 15.5.05 (ישנה מחלוקת בעניין מועד המצאת המכתב לעותר), שב מנהל מחלקת הגבייה על דרישת התשלום.
ביום 4.8.05 שלח ב"כ העותר למנהל מחלקת הגבייה מכתב בו דחה את דרישת תשלום הארנונה בכל הנוגע לתקופה הקודמת להסדר, דהיינו, עד ליום 8.11.00. ביום 7.8.05 שלח ב"כ העותר מכתב גם למר בוכובזה באותו עניין.
ביום 14.12.06 או בסמוך לכך, קיבל העותר מכתב מהעירייה, לפיו ההנחה שקיבל במסגרת ההסדר עם העירייה היא על תנאי, כאשר נדרש אישור משרד הפנים לשם מתן ההנחה בפועל. למכתבה צרפה העירייה מכתב נושא הנושא את התאריך 3.10.02 שלטענתה נשלח אל העותר במועד זה, בו הודע לעותר כי הצעת ההסדר מותנית באישור משרד הפנים. העותר מכחיש את קבלת המכתב משנת 2002.